אכן, דמי היתר נגבים כאשר יש הנאה מן הנכס – הנאה שלא הייתה בעבר, כדוגמת הבנייה היעודה. בכך יש חפיפה מסוימת בין דמי היתר לבין היטל השבחה. אולם בניגוד להיטל השבחה שהוא קבוע בחוק התכנון והבנייה, דמי היתר אינם בחזקת מס או היטל שאפשר לגבות ללא הסכם ברור בין הצדדים, ובמקרה הנדון, באין הסכם כזה, אין כל בסיס לגביית דמי ההיתר.

הנושא נדון בבית המשפט בערכאות שונות, ובית המשפט בהתחשבו בעובדת ניסוח ההסכמים על ידי מנהל מקרקעי ישראל או קק"ל – ולא על ידי החוכר, בהתחשבו בכך שהמנהל וקק"ל כרשות ציבורית שחובה עליה לנהוג באמות מידה מיוחדות כרשות מנהלית ולסייע לאזרח, בהתחשבו בנוסחי החוזים לגופם, קבע כי כאשר לא רשום בחוזה וכאשר אין התחייבות בכתב לגבות דמי היתר – אין הצדקה לגבייה זו, ואין דין דמי חכירה המתעדכנים מעת לעת ככל היטל חוקי, כדין דמי היתר – שהבסיס לו הוא חוזי.

ראה בעניין זה את פסקי הדין הבאים:

א. ה"פ 1061/00 שמעון ושרה שגיא נ' מנהל מקרקעי ישראל, בית משפט השלום בחיפה.

ב. ע"א 6518/98 הוד אביב בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל, בית המשפט העליון.

ג. ע"א 6651/99 בנימין הדר ושלומית המר נ' קק"ל, בית המשפט העליון.