הריסה זהירה
מאת ד"ר אברהם בן-עזרא
ההתנהלות המגושמת של מדינת ישראל בנושא הריסת בתי המחבלים, מזכירה לי שליחות מסוג אחר בה מבקש א' מחברו ב' להעיר משנתו את ג' – אבל בזהירות ובשקט, כי הרי הוא ישן...
מדינת ישראל נחושה בהחלטותיה, ועצורה במעשיה, להרוס בתי מחבלים מתאבדים.
להבהיר, בהתאם לחוות הדעת של צה"ל, השב"כ, המוסד, משרד הביטחון והממשלה, צריך להרוס את הבתים ששימשו חממה לגידול הפרא – לא רק על מנת לעשות צדק ולפגוע במי ששימש חממה לגידול זה, אלא גם כדי להרתיע, ובכך להציל חיים של חפים מפשע.
פעולה מינימלית זו מקבלת בסופו של יום גם את החותמת של בית המשפט, אולם מכאן ועד לביצוע – רבה הדרך, ובמהלכה של הדרך – נגיסה בהרתעה, צמצום הפגיעה, ייסורי כליות והתלבטויות, והזמנה מפורשת של פעילות למען מניעת הריסת הבתים, תוך תמיכת אמצעי התקשורת.
במקום לחשוב על הגדלת הפגיעה – נעשים מאמצים אדירים וננקטת השהייה מופרזת המקטינה את הפגיעה, בכך שהמחבלים מתארגנים למה שצפוי לקרות באמצעות גיוס כספים ובבנייה של בתים חליפיים, אולי אף משופרים בהזדמנות זו ממה שמיועד להריסה, ולא על חשבונם - אלא על חשבון משלם המסים הישראלי התומך במימון ישיר ועקיף בכנופיות הרצח לסוגיהן.
במקום לבצע את מה שצריך לאלתר – דוחים בשבועות ובחודשים ארוכים את הטעון ביצוע, ובכך מקטינים בכוונה תחילה את הסיכויים להריסת הבתים כפי שהוחלט.
ועוד, כשהענישה כה מרוחקת מהאירוע, לקחה נשכח וחלקה נשחק.
כאשר ניתן צו הריסה למבנה הנבנה ללא היתר בנייה - ללא כל כוונה לאומית, אלא בין על ידי ערבים ובין על ידי יהודים – למטרת מגורים, יש והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה יוזמת ביצוע ההריסה לאלתר, והבונה ללא היתר או בניגוד להיתר לא תמיד מספיק להגיש ערר, בקשת דחייה או ערעור על ביצוע הצו.
והיו דברים מעולם.
מה עניין כאן, כשמדובר במחבלים מתאבדים, להמתין שבועות וחודשים תוף טפטוף מידע מכוון בכל כלי התקשורת המסביר את זכות הערעור ואפשרויות ההתנגדות להריסה?
מהיכן נשאב אורך הרוח כאן, לעומת קוצר הסבלנות שם?!
במאמר מוסגר יתועד אירוע לשם המחשה: ערבי ישראלי בנה אולם אירועים באזור חקלאי שבבעלותו, בו אין לאוכלוסייה הערבית שום פתרון לקיום אירועים. הוא בנה ללא היתר בנייה ולכן קיבל צו הריסה. במקביל, הגיש בקשה להיתר בנייה – בקשה שאושרה כפוף [כמקובל] למילוי תנאים, ותוך כך החל במילוי התנאים להיתר. מצד שני, אותו מבקש בקשה לא הצליח לבטל את צו ההריסה, ובטרם הוצאת ההיתר בפועל על פי התוכנית שאושרה – הרסו לו את אולם האירועים, בחסות משמר הגבול.
הריסה נמהרת זו היא חסרת בסיס וחסרת שחר, אף על פי שפורמלית ההריסה הזו הינה כחוק.
פרטי המקרה שמורים אצלי, ועתה ננקטים הליכים לקבלת היתר מחדש...
אי אפשר שלא להשוות, והמסקנה היא שיד מכוונת – יד שמאל תרתי משמע – יוצרת עקיפת החוק במקום אכיפתו, וגורמת לתוצאה של ענישה מצומצמת, מאוחרת, לא רלוונטית.
אותה יד גם מעלה רעיונות לתחליפי-הריסה בצורת אטימת חלונות בבלוקים, בהוצאת של 100 ₪ לאיטום כל חלון, ופחות מזה לפתיחתו מחדש...
כי כשיש ים של זמן, הראש הקודח עובד ויוצר, והיהודי ממציא לנו פטנטים.
07 אוגוסט 2008
