| התיישנות לגבי ליקוי נסתר
מאת: ד"ר אברהם בן עזרא
בתחום הבנייה יש מקרים רבים בהם נגלה ליקוי חמור כעבור שנים רבות. יש לדעת כי הבניין הוא מוצר שאורך חייו מתפרש על פני עשרות ואף מאות שנים, ולא תמיד ליקוי בבנייה נגלה מיד או בסמוך לאחר גמר הביצוע. זאת ועוד, במקרים רבים התגלות ליקוי אינה ניתנת לאבחנה מבחינת העיתוי. ראה לדוגמא סדק שהופיע בבנייה, מול עיניהם של בני הבית, אשר לא נתנו עליו את דעתם כי סברו לתומם כי הסדק אף שהוא ליקוי בנייה – אינו מהווה סיכון ואינו גורם לתקלה חמורה, אלא בסך הכול הוא פגם אסתטי שאפשר לחיות איתו. והנה, כעבור כמה שנים, לאחר שנה גשומה אחת, נפער הסדק לכדי ממדים מדאיגים, ורק אז נעורו בני הבית משאננותם ופנו למומחה שיבדוק את סיבת הסדק. המומחה מצא כי מדובר בסדקים רבים, שהם בעצם שברים, הנובעים מליקוי יסודי בתכנון הביסוס של הבניין.
מתי במקרה כזה מתגלה עילת התביעה של הדיירים נגד הקבלן – לא עילה שמטרתה לאכוף תיקון קוסמטי, אלא עילה בדבר פגם יסודי ומהותי בבנייה?
האמנם חלה התיישנות, משראו הדיירים את הסדק סמוך לאחר קבלת הדירה, ומאז ועד "התעוררותם" לפעולה חלפו מעל 10 שנים?
זהו, בערך, סיפורם של אברהם ואורה אברהם [להלן: "התובעים"] אשר בנו את ביתם בשנת 1985 והחלו להתגורר בו בשנת 1988. בין השנים 1988 ועד 1998 אמנם ראו התובעים כמה סדקים בביתם אך לא ייחסו לכך חשיבות רבה ונמנעו מכל פעולה בנדון. אלא שבשנת 1998, משהחלו לחדור מי גשם דרך הסדקים שנפערו לכדי שברים, פנו התובעים למומחה וזה קבע בחוות דעתו כי לאור מצב הבניין יש להרסו. בשנת 1999 הוגשה תביעה על סמך חוות הדעת נגד המהנדס שתכנן את הבית ונגד הקבלן שבנה אותו. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי בחיפה אשר דחה אותה בטענת התיישנות וחייב את התובעים בתשלום הוצאות בסך 30,000 ₪.
על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון – ע"א 2242/03 אברהם ואורה אברהם נ' עדנאן רשאד ואיברהים ג'בארין, פדאור 05 (17) 249.
קביעת ההתיישנות של בית המשפט המחוזי נסמכה על ההסבר שלהלן [מתוך פסק הדין שבערעור]:
"...על סמך עדויות אלו, הגיע בית המשפט למסקנה כי האירועים שהקימו לכאורה את עילת התובענה היו מעשיהם הרשלניים של המשיבים בעת בניית הבניין - בשנים 1984 או 1985 - וכי במועד זה נתגלו למערערים הסדקים בקירות ועילת התובענה התגבשה. לפיכך קבע בית המשפט כי תקופת ההתיישנות חלפה בשנת 1992, דהיינו, שבע שנים לאחר שנולדה עילת התובענה. עוד ציין בית המשפט כי גם אם המערערים לא שמו ליבם לסדקים בקירות הבניין בגמר הבניה, אלא רק בשנת 1988, בעת שהחלו להתגורר בבניין, הרי שמניין שבע שנות ההתיישנות הסתיים בשנת 1995. כן הוסיף בית המשפט כי אף בהנחה שהסדקים בקירות לא התגלו למערערים אלא מאוחר יותר, הרי שחלה על המקרה דנן הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), המגבילה את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום אירוע הנזק, ותקופה זו חלפה אף היא. התביעה הוגשה, כאמור, בשנת 1999, ולפיכך קבע בית המשפט כי עילת תביעתם של המערערים התיישנה."
לאמור, לדעת בית המשפט המחוזי, התביעה התיישנה, וקביעה זו – אותה דחה בית המשפט העליון – התבססה על כך שחלפו מעל 10 שנים מיום היווצרות העילה, [אירוע הנזק], ומעל 7 שנים מיום גילוי העילה [גילוי הסדקים]. בכך נמנע בית המשפט המחוזי מלהבדיל בין עילת תביעה א', שהתיישנה, והיא – סדקים בבית, לבין עילת תביעה ב', שלא התיישנה כלל ועיקר, והיא – הצורך להרוס את הבית ולבנותו מחדש.
בית המשפט העליון קבע כי אמנם תקופת ההתיישנות היא 7 שנים אולם זו תימדד מיום גילוי עילת התביעה. לפי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, עילת התביעה תתיישן אם התביעה לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק, וזאת ללא כל קשר ליום גילוי הנזק. לפיכך, במקרה הנדון ובמקרים אחרים, סעיף זה אינו מיטיב עם התובעים שכן מיום אירוע הנזק ועד למועד הגשת התביעה חלפו מעל 10 שנים. לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התביעה אינה מתיישנת כאשר היא מוגשת תוך 7 שנים מעת גילויה [להבדיל מאירועה].
בית המשפט העליון מסביר בפסק דינו כי אמנם ידעו התובעים על קיומם של סדקים בבניין – אותם תיקנו שוב ושוב, בכל פעם שהופיעו מחדש – אך לא השכילו להבין כי הפגם אינו קוסמטי אלא מהותי, ששורשו ביסודות הבניין, עד כדי כך שאין לו תקנה, וזאת נגלה להם רק בשלב מאוחר יותר.
עילת התביעה לא הייתה הופעת הסדקים, תופעה שהתגלתה סמוך לאחר גמר הבנייה ומגורים בבית, אלא היא הייתה נעוצה בפגם שנעלם מידיעת התובעים – והוא – פגם בתכנון ובביצוע הביסוס של הבית.
לפיכך, התקבל הערעור והתובעים [המערערים] זכו בדין. במאמר מוסגר ייאמר כי בשל בנייה ללא היתר – ובאמצעות קבלן שאינו רשום – קבע בית המשפט המחוזי שהתובעים אחראים במידה מסוימת והשתתפותם נאמדה ב- 20%, בעוד שבית המשפט העליון ראה בחומרה את הבנייה ללא היתר והעלה את ההשתתפות של התובעים – המערערים לכדי 40%. [בית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה זו למרות שדחה את התביעה מטעמי התיישנות, לאור ידיעתו כי פסק דינו עלול להתהפך בערעור, וטוב עשה, כי בכך חסך עינויי דין מהצדדים].
שלא על פי פסק הדין הנסקר לעיל, נעיר בעניין הנדון כי גילוי העילה אינו אמור להיות על פי מועד הערכת התובעים את חומרת הסדקים, כי הם, התובעים, אינם מומחים ואין בידיהם ידע לקבוע האם מדובר בסדקים ובחדירת רטיבות בלבד או בבניין שדינו להיהרס מהיסוד ועד הטפחות.
נושא זה, של הגדרת הבניין כראוי להריסה, הוא עניין למומחה לענות בו. לכן גילוי העילה השנייה, שעל פיה הוגשה התביעה [להבדיל מעילת תיקונים], נעשה במועד חוות הדעת של המומחה ולא במועד הערכת התובעים את מידת הסדקים וחומרתם.
18 יולי 2007
|
