|
חשיבות זהותו של הבורר
מאת: ד"ר אינג' אברהם בן עזרא
מינויו של בורר בהסכמת הצדדים, מושפעת לעתים קרובות מאישיותו של הבורר; יתכן מצב כי צד לדיון יסכים לקיום הליך של בוררות במקום ההליך השיפוטי הרגיל כאשר הוא יודע כי בורר בעל מוניטין רב, הבקי בנושא שבמחלוקת, הוא ולא אחר יהיה בורר בסכסוך, אולם אותו צד שמסכים למינויו של בורר א' – יכול שיתנגד להליך של בוררות כאשר המועמד להיות בורר הוא אדם אחר. מה גם שפסקי הדין ופסקי הבוררות בדרך כלל אינם מסמכים חסויים, ובידי כל צד לדיון לעמוק על קנקנו של הבורר המיועד על ידי בדיקת פסקי דין קודמים שלו ובחינתם. הצדדים אמורים לתת אמון בבורר, ובאין אמון כזה, לא יתקיים הליך הבוררות. האמון אינו צריך להיות מותנה בפסיקתו של הבורר ובדעותיו המקצועיות, כך שלעתים מפרש צד לדיון את נטייתו המקצועית-שיפוטית של הבורר לכיוון מסוים כאילו האמון הופר, ולא היא. האמון הינו במישור המהימנות, האובייקטיביות והיכולת לפסוק ללא פניות.
בסכסוך רב שנים שנתגלע בין דיירים ברמלה [אלברט אוחיון ואחרים] לבין הקבלנים [עזרא חממי ואח'], בשלב מסוים מונה בהסכמה כבורר השופט בדימוס מיכאל בן יאיר. אלא שבמהלך הבוררות הוא חתם על עצומה פוליטית שהביעה תמיכה בסרבני גיוס, דבר שיצר אי-אמון של הדיירים שהיוו צד לדיון בו, בהיותם הם ובניהם משרתים בצה"ל וביתר זרועות הביטחון. התובע אלברט אוחיון כתב תצהיר בו הוא פירט את היעדר האמון על בסיס תמיכתו של הבורר בסרבני הגיוס, בזמן שבנו של המצהיר שירת בשירות פעיל בצה"ל ובהיות גם המצהיר עצמו איש ביטחון. בית המשפט העליון פסק כי הבורר שנאות להתפטר מתפקידו לאור בקשת הדיירים, לא יוחלף [לא ימונה במקומו בורר אחר], אלא ההליך ימשיך להתקיים בין כותלי בית המשפט.
כמובן שפסיקה זאת נדרשה לאור העובדה שהצדדים לא יכלו להגיע להסכמה בדבר מינוי בורר אחר, וביהמ"ש הבין כי הסכמתם בהתחלה למינויו של בן יאיר אינה צריכה להתפרש כהסכמה עקרונית להליך של בוררות.
יש ללמוד מגישה זו גם לגבי מינוי מומחים.
להלן פסק הדין:
בבית המשפט העליון בירושלים
בש"א 4919/02
בפני: כבוד השופט א' ריבלין
המערערים: 1. עזרא חממי
2. שלמה חממי
נגד
המשיבים: 1. אוחיון ואח'
2. בסט דוד שמואל
3. מוריס אגבבה קבלן בנין בע"מ
4. רמי חרושת מרצפות בע"מ
ערעור על החלטת הרשם
בשם המערערים: עו"ד אמיר איבצן
החלטה
1. במסגרת ההליכים המתקיימים בערעור אזרחי שהוגש לבית משפט זה, הסכימו הצדדים לברר את המחלוקת בפני בורר, כבוד השופט בדימוס בן יאיר. בסופו של דבר, התפטר הבורר מתפקידו לפי בקשת המערערים. המשיב 1 ביקש להחזיר את הדיון בהליך למסלול של ערעור בבית משפט זה, בעוד המערערים ביקשו למנות בורר חלופי. כבוד הרשם החליט להעביר את הדיון לפסים רגילים של דיון בבית משפט זה. כנגד החלטה אחרונה זו מכוון הערעור.
המערערים טוענים, בעיקרו של דבר, כי טעה כבוד הרשם בקבעו כי אישיותו של הבורר הייתה מהותית להסכמה שגובשה בין בעלי הדין. זאת - כך הם טוענים - משום שראשית התגבשה ההסכמה לקיים התדיינות בפני בורר, ורק לאחר מכן הוסכם של זהות הבורר.
2. דין הערעור להידחות. למרות ההסכמה העקרונית לקיום דיון בהליך בוררות, הרי על פי מכלול הדברים מצא כבוד הרשם כי זהות הבורר הייתה מהותית. עוד קבע הרשם כי ספק אם ניתן יהיה להמשיך לנהל את ההליך בדרך של בוררות, בהתחשב בחילופי הדברים שבין בעלי הדין. הרשם ציין גם, כי בהחלטת הבורר הוא קבע כי יש "קושי של ממש לייחס למבקשים את מידת הכנות הנטענת על ידם בבקשתם, מה גם שמדובר בניסיון שלישי להעביר את הבורר מתפקידו", ועם זאת בחר להתפטר נוכח "תחושת אי האמון העמוקה שהפגינו המבקשים כלפיו". בנסיבות אלו, אין אני מוצא עילה להתערב בשיקול דעתו ובהחלטתו של כבוד הרשם.
הערעור נדחה. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ח' בתמוז תשס"ב (18.6.2002)
ש ו פ ט
_________________
21/08/2007 |
