| מדיניות פנים, מדיניות חוץ
מאת: ד"ר אברהם בן עזרא
נודע מן העיתונות כי שר הביטחון, עמיר פרץ, מתנגד לפעולה צבאית רחבת היקף נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה.
במהלך ביקור שערך השר בפיקוד דרום, אמר מר פרץ כי "לא נפעל בעזה כדי לרצות את דעת הקהל".
ועולות שאלות ותהיות בשני מישורים:
מדיניות פנים
וכי נחשד מר עמיר פרץ, המופקד על חייהם של מיליוני בני אדם המתגוררים במדינת ישראל בתוקף כהונתו הרמה כשר הביטחון, כי שיקוליו הם שיקולים זרים בעניין כה חשוב?
או, אולי, "על ראש הגנב בוער הכובע"?
האם הוא בכלל תופש את גודל תפקידו ומורכבותו?
האם כבוד השר מתעניין באמת בנושא עליו הוא מופקד – או שמא עיקר דאגתו היא דעת הקהל?
ולגופו של עניין: עיניו של ראש מפלגת העבודה, נשואות בעיקר את הציבור האמור לבחור בו ביום פקודה, במאבקיו מול מתנגדיו מתוך מחנה השמאל הישראלי. אלה וודאי שלא יאשימו אותו כי ביצע פעולה צבאית רחבת היקף רק כדי למצוא חן בעיניהם, כי הם מראש מתנגדים לכך. הקהל ממנו חושש השר כפי שעולה מהתבטאותו הנ"ל, אינו הקהל הזה, שלא יבוא עמו חשבון אם יימנע מפעילות צבאית בעזה.
לעומת זאת, הציבור שאינו נמנה על בוחריו הפוטנציאליים של השר, ממילא לא עשוי לתמוך בו, וממילא לא יסתפק ולא יתרצה.
לפיכך, במקום לשחרר את ההצהרה "לא נפעל בעזה כדי לרצות את דעת הקהל", היה חכם יותר מצידו של שר הביטחון להצהיר: "לא נפעל בעזה מטעמים ביטחוניים החיוניים למדינת ישראל", ועוד יותר חכם, ראוי ונכון היה להצהיר כי: "נפעל בעזה, מטעמים החיוניים לביטחונה של מדינת ישראל".
מדיניות חוץ
להבהיר ולהזכיר, למי ששכח: לא עוברת יממה מבלי שישוגרו לעבר שטחה הריבוני של מדינת ישראל כמה קסאמים, המיועדים והמסוגלים לזרוע הרס והרג.
משרד הביטחון מתנחם בכך שהטילים לא פגעו כשהם מחטיאים, מתנחם בכך שהטילים לא גרמו לנזקי גוף – כאשר הטילים גרמו רק להרס של מבנים וציוד חקלאי, ומתנחם בכך שהטילים לא גרמו לאבדות בנפש - כאשר הטילים רק פצעו כמה אזרחים ו/או גרמו לחרדה.
ויש גם ניחומים כשיש אבדן חיים. ניחומים מסוג אחר.
הדרוש לעשות
במצב ביטחוני זה, כשירי הקסאמים הוא בבחינת עובדה יום-יומית וכוונת המשגרים מוצהרת וברורה, דרושה פעולה צבאית בהיקף כזה שימנע את התופעה, כמו גם שברור כי לאחר גמר הפעולה הצבאית שוב ישוגרו הטילים לעבר שטח ישראל, כי אין תחליף ביטחוני לכינון התיישבות חלוצית ישראלית בגוש קטיף + במקביל לכך דאגה לביטחון המתיישבים בגוש, כלומר, שליטה צבאית ומודיעינית קבועה בעזה.
עם מי, בעצם, גובלת מדינת ישראל בדרום, באזור עזה?
אם עם מצרים, אז צריך להסיק את המסקנות ולתבוע ממצרים לאלתר, ולטובתה מטעמי ביטחונה היא, לגרום להפסקת ירי הטילים משטחה, שאם לא כן, תגיב מדינת ישראל כפי שכל מדינה ריבונית אחרת אמורה להגיב על משלוח טילים לשטחה ממדינה שכנה.
אם זו לא מצרים, הרי המסקנה היא שמדובר בחמולות ששולטות בהן כנופיות טרור אשר אינן מסתירות את מטרותיהן ובכל מקרה דרכי פעולותיהן ידועות הן כלפי פנים – כלפי האזרחים השפוטים להן בעזה – והן כלפי ישראל.
אלא שהשר המופקד על צה"ל, לא מתאים להתמודד עם כל הסיבוך הזה.
ניתוח המצב לאשורו הוא למעלה מבינתו.
הוא לא איש ביטחון, לא ידוע על מחקרים שערך, ספרים שחיבר, מאמרים שכתב, נאומים שנאם על שום נושא ביטחוני, ואפילו מאז היבחרו לתפקיד שכה לא תפור עליו – לא זכיתי לקרוא ולו מאמר אחד פרי עטו בנושא עליו הוא מופקד.
יום ד' 25 לאוקטובר 2006
|
