על גג הבית המשותף בו אנו גרים, נבנתה בריכת מים למי שתייה באופן שרצפת בריכה זו היא גם תקרת הקומה העליונה של הרכוש המשותף - חדר המדרגות וחלל שימושי סמוך.
אנו חוששים כי בעת תקלה, תחדור רטיבות מהבריכה לבניין.
מה אומר החוק בנושא זה?
אכן החשש מוצדק, ומכון התקנים חשב על אפשרות זו וקבע בתקן הישראלי 1205.1 סעיף 3.2.1.3 תנאי כדלקמן:
"רצפה של מיכל בטון הנבנה על גג הבניין תהיה מופרדת מגג הבניין. אם יש חלל סגור בין רצפת המכל לבין התקרה, הוא ינוקז באמצעות זרבובית".
בנוסח הקודם של התקן הנ"ל הייתה דרישה כי ההפרדה בין שתי התקרות הללו [תקרת הבניין ורצפת מיכל האגירה] תהיה בשיעור של 40 ס"מ לכל הפחות, ואילו בנוסח העדכני של התקן הושמטה מידה נדרשת זו והדבר נותר לשיקולו של המתכנן, ובלבד שתהייה הפרדה.
ההפרדה יכולה להיות פתוחה [כגון: בבריכת מים הניצבת על עמודים וקורות] או סגורה [מיכל המוצב על קירות], וכאשר ההפרדה סגורה כחלל אטום, תהיה רצפתו משופעת אל נקז מתאים.
הסדר נדרש זה משיג שתי יתרונות:
א. יתרון קונסטרוקטיבי – כאשר רצפת הבריכה תשקע בשיעור המותר, העומס לא יועבר אל תקרת הבית המשותף שמתחתיה.
ב. יתרון בניקוז ובאיטום – אם תיגרם תקלה בבריכה ויהיו נזילות, המים ינוקזו ולא יחדרו לחלקי הבית המשותף.
בדיקת רצפת הבריכה מבפנים והשוואת העומק לגובה הבריכה מבחוץ – מאפשרת לקבוע האם הבריכה עומדת בדרישות התקן, והיה והבריכה סגורה סביב, בדיקה נוספת היא הימצאות זרבובית ניקוז, האמורה להוביל את מי הניקוז מחלל ההפרדה כלפי חוץ.
