|
המרחב המוגן הדירתי [ממ"ד] צריך להיות חלק בלתי נפרד מהדירה ולא יחידה נפרדת, ותכנונו צריך להתאים בכול דבר ועניין לתקנות ההתגוננות האזרחית [מפרטים לבניית מקלטים] תש"ן – 1990. כך למשל ישנה דרישה כי "מרחב מוגן דירתי לא יכלול יותר משני קירות חיצוניים, אלא באישור רשות מוסמכת" [הרשות המוסמכת היא פיקוד העורף], דבר המלמד על כוונת המחוקק לשלב את הממ"ד כחלק מהדירה.
בנוסף, גם אם יאושר ממ"ד נפרד, לא הייתי ממליץ על בנייתו מהטעמים הבאים:
1. רצוי מטעמי בטיחות כי הגישה אל הממ"ד תהיה מפנים הדירה ולא יהא צורך לצאת מהדירה ואחר כך להיכנס לממ"ד.
2. תכנון הממ"ד כחלק מהדירה משביח את הדירה. אמנם שטח הממ"ד המינימלי כנדרש בתקנות הוא 5 מ"ר נטו, אך לרוב בונים את הממ"ד כחדר שימושי לכל דבר, עם חלון מתאים, ומשתמשים בו כל ימות השנה בזמן רגיעה כחדר עבודה או כחדר שינה. בנייתו כחלל נפרד המנותק מהדירה עלול לגרום לשימושו כמחסן, ובהיותו מחסן – שימושו כמרחב מוגן בזמן חירום הוא בעייתי בגלל החפצים שיימצאו בו ומסיבות אחרות.
3. אין שום חיסכון בבניית ממ"ד נפרד – הביסוס צריך בכל מקרה להיעשות בהתאם לסוג הקרקע. כאן יובהר כי אם הממ"ד ייבנה בקומה השנייה אזי לפחות 70% מהיקף קירותיו צריך להתחיל ביסודות – מהקרקע. אפשר, כמובן, לנצל את החלל שנותר בקומה התחתונה [קומת מסד או קומה רגילה].
4. הליכי הרישוי של שינויים פנימיים בדירה [אלה הנחוצים לשם ביצוע תוספת ממ"ד כחלק מהדירה בהתאם לתקנות הג"א] הם הליכים קלים מפני שרשויות התכנון באות לקראת החפץ למגן את דירתו, מבחינת אחוזי בנייה, קווי בניין, משך הרישוי ועוד. זו ההזדמנות לבצע שיפור התכנון והרחבת הדירה.
26/11/2006
|
