עשירי
מאת: שמואל בן-עזרא, פיזיקאי
פרופסור אואן שותה תה עם חלב ללא סוכר, בכוס זכוכית. פרופסור בראון- נס קפה עם שתיים סוכר. עובדיה מכיר את כל חברי הסגל מיומם הראשון בפקולטה, והמפגש היומי כבר לבש מתכונת ידועה מראש. כשפרופסור רון, צעיר לנצח, ניגש אל הדלפק בתורו, עובדיה נותן בו מבט שואל ומרים גבה אחת. רון רוכן אליו ואומר "שתיים" ומרים שתי אצבעות להמחשה. "אני אוהב את זה חריף" הוא אומר בצחוק קצר, ומוסיף משהו על שורשיו הרוסיים. עובדיה מגיש לו כוס תה עם שתי שקיות ושלוש טבליות של ממתיק מלאכותי.
אל הדלפק ניגש פרופסור-חבר שגב, חוקר צעיר ושאפתן שמחקריו באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית הקנו לו שם עולמי כלאחר יד. "אז מה" הוא מרים את קולו לעומת עובדיה "אז יש חיים מחוץ לכדור שלנו?". עובדיה מוזג מים מהמיחם הגדול אל כוס הקפה השחור, מערבב ושותק. הוא מוסיף בזהירות שתי כפיות סוכר לבן ("בלי לערבב!") ומגיש לכוכב העולה בשמי האופטיקה הקואנטית. "נחיה ונראה..." הוא משיב לעומת חיוכו המתוח של חבר-הסגל החדש, "נחיה ונראה, כדבר שנאמר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך'..." את הפסוק הוא אומר בנעימת התהילים הישנה-נושנה של ימי ילדותו הרחוקים, אבל שגב כבר מתרחק ויוצא עם השתייה שלו אל השולחן העגול שבחוץ, ממהר לתפוס מקום טוב כשעוד אפשר.
היום, כולם מדברים על דבר אחד בלבד: השמועה שמסתובבת בפקולטה כבר יומיים על אודות תקשורת מסוג לא ברור שיצר הפרופסור נוסר עם יצורים מהחלל החיצון. פרופסור נוסר, ערבי נוצרי גבה קומה וחייכן בדרך כלל, לא נראה מחוץ למעבדתו הנעולה כבר יומיים. שני עוזרי המחקר שלו, הבחור הסיני אחוז התדהמה, והבחור הרוסי אדום הפנים, רק הוסיפו למסתורין בריצותיהם הבהולות בבנין הפקולטה ובהתחמקותם מכל מפגש בין-אישי.
סביב השולחן העגול השיחה קולחת. "על פי הידוע לי" אומר הפרופסור רון בקולו העמוק "אני לא פוסל את האפשרות שנוסר יצר קשר עם יצורים אינטליגנטיים שמקורם בשכנתנו הגלאקסיה—M33..."
"מה! זה במרחק 300 מיליון שנות אור מכאן!" גונח בחור צעיר מיושבי השורה השנייה המכתרים את המעגל הפנימי ומתאמצים לדלות פירורי שיחה.
פרופסור שגב מסתובב אליו בחצי גוף מבלי לקום מכיסאו "זה לא בלתי אפשרי... אה...מהירות האור... במערכות ייחוס שונות..."
משתררת שתיקה קצרה וכולם מביטים אל פרופסור אואן. בחוסר רצון הוא ממלמל "טוב זה ברור שאני לא יודע למה הם עושים את זה..." ואז הוא ממשיך באנגלית "יש אפשרות שהם מנצלים נקודות סינגולריות בשדה הכבידה, כדי לעבור דרך 'חורי תולעים', כמו שאנו נוהגים לכנות זאת, ולעשות מעין קיצורי דרך במרחב החלל-זמן..."
העיניים נוצצות. מישהו מהשורה השנייה קורא "חורים שחורים!" ואחר שואל "איך הם לא מתפרקים לחתיכות?" פרופסור בראון אומר "אין לנו ניסיון מעשי במעבר דרך חורים שחורים. יכול להיות שהם אכן מתפרקים לחלקיקים, אבל בצד השני של התולעת הם עוברים בניה מחדש מבלי לאבד אינפורמציה..."
פרופסור שגב אומר "יש כמה שהייתי זורק לתוך חור שחור רק בתור ניסיון... רק כדי לבדוק מה קורה להם... כמה פוליטיקאים מהימין..." כולם צוחקים. מישהו זורק "אבל אל תאמין לאף מילה שלהם..." שוב צוחקים.
ליד דלפק המזנון עומדות שתי בחורות בחלוקי מעבדה, בוחנות את ההיצע על מגש המאפים. "תגידו לי אתן, כינרת ו..." -"נעמי" -"כנרת ונעמי, זה יכול להיות מה שמדברים?" עובדיה שואל בקול נמוך ומניח לפניהן שתי כוסות. "תשמע, זאת עובדה סטטיסטית. אין שום ייחוד עקרוני לפלנטה שלנו על פני מיליארדים של פלנטות אחרות. המדע לא יכול לפסול את האפשרות שאותם תנאים שיצרו חיים על פני כדור הארץ יתקיימו גם במקומות אחרים"
"מה זאת אומרת עובדה סטטיסטית? בריאת העולם זה עובדה סטטיסטית? את ואני זה עובדה סטטיסטית?" כנרת מצביעה על עוגה "אויש, עובדיה, זה פרג או שוקולד?" חברתה מתערבת "כנרת, לדעתי? זה חמישים אחוז שוקולד, חמישים אחוז פרג. וזאת עובדה סטטיסטית..." הם צוחקים שלושתם.
עובדיה נוטל את המלקחיים של העוגות וממשיך "רגע, רגע, אני לא הבנתי אותך טוב. אם כך – יכול להיות שהם גם נראים בדיוק כמונו? מדברים עברית?" וכנרת עונה "בוודאי שיש אפשרות כזאת... יש אפילו תיאוריות שטוענות שזה די סביר שהם יהיו דומים לנו!"
נעמי אומרת "בוא נניח שאתה זורק קובייה עשר פעמים? מה הסיכוי שלך לקבל את התוצאה 'שש' בכל הזריקות?" -"אין סיכוי" –"או קיי, הסיכוי הוא קטן מאוד. אבל מה אם המון אנשים, מיליארד של מיליארדים, מבצעים את אותו הניסוי? מה הסיכוי שלפחות אחד מהם יקבל רצף של עשר שישיות?"
"אה, זה כבר משהו אחר... אבל תשמעו מה זה מזכיר לי" הוא מתעורר פתאום "בבית שלנו בעירק הייתה חצר גדולה, מרוצפת, ובמרכזה עץ תאנה ענק. שם היו יושבים נכבדי הערבים והיהודים לשחק שש-בש אחר הצהריים. אני זוכר את הפעם הראשונה והאחרונה ששיחקתי מול סבא שלי. כולם מסביב מסתכלים בנו, חייט בית המלוכה ונכדו בן השש."
..."זרקתי את שתי הקוביות והן הראו שש-שש. בתור הבא שוב שש-שש. כך חמש פעמים ברציפות! כל פעם שש-שש! והסבא שלי, מה עשה? כינה אותי בשם כדרלעומר, עמד ונכנס הביתה..." הוא מישיר מבטו אל כנרת ומסיים "את מאמינה לי?".
"אין לי שום סיבה שלא להאמין. הצירוף הזה הוא סביר כמו כל צירוף אחר... הרגשות שהוא מעורר בנו זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, פסיכולוגי..."
"אני למשל?" אומרת נעמי בצחוק כבוש "בפעם הראשונה ששיחקתי? יצא לי אחד-שתיים, שלוש-ארבע, חמש-שלוש, שתיים-שתיים, שלוש-שתיים... ואתה יודע משהו? הרצף הזה מעולם לא חזר על עצמו!"
עובדיה הביט בהן, פעם בנעמי ופעם בכנרת. לבסוף הוא אמר "זה לא פרג... זה שוקולד, לחמם לך?" אך שאלתו נותרה תלויה בחלל אולם המזנון ללא מענה, שכן בדיוק באותו רגע פרצו פנימה שלושה אנשים. דממה נפלה על הנוכחים שנשאו את עיניהם אל פרופסור נוסר, בבגדים מקומטים ושיער סתור, נושא בשתי ידיו את מחשבו האישי, ושני עוזריו בעקבותיו. החבורה נחפזה לתפוס מקום בשולחן קטן ומבודד בפינת החצר. הסיני טיפל בחיבור העזרים ההיקפיים אל המחשב של הפרופסור בזמן שהוא כבר שקע בהקלדה סוערת. הרוסי הביא קפה לשלושתם ואחר כך חזר אל עובדיה בדחילו ורחימו והצביע על הבקבוק שהעלה אבק על המדף העליון. עובדיה הביט בו כמשותק. הוא נכנס והוריד את בקבוק העראק בעצמו, סקר את האולם בארשת של ניצחון ויצא עם שללו אל חבריו שבחוץ.
פרופסור נוסר קם, העיף מבט אחרון במסך, שתה את הקפה שלו בלגימה אחת, פילס את דרכו בין השולחנות והתייצב בקצה הרחבה המרוצפת הגובלת במדשאה הגדולה. הסיני עמד מאחוריו עם הטלפון הנייד מוכן לצילום. הרוסי בא עם הבקבוק ביד. פרופסור נוסר נשא את ראשו אל על והביט בנקודה כלשהיא בשמיים, גבו מופנה לקהל שגדש בינתיים את הקפיטריה והיה מרותק אל השלישייה שלפניו.
שמי הערב התקדרו מעל בנייני האוניברסיטה ורוח קרה של סתיו הפילה כמה כוסות קלקר שיצרו שלוליות של שאריות קפה על השולחנות. שני עוזרי המחקר נטו מעט אל הפרופסור שניסה באותו רגע להרים את ידו הימנית להצבעה, אך זו קפאה בדרכה. מבעד לענן נראה אור בוהק ומיד אחריו רעש איום ונורא. הבקבוק נשמט מידיו של הרוסי והתנפץ על רצפת האבן. על המדשאה נחת בבת אחת רכב חלל אפוף עשן ואורות מסתובבים. חוץ מהסיני שלא הפסיק לצלם, אף אחד לא היה מסוגל לזוז. הדלת נפתחה וגרם מדרגות נשלח אל הדשא.
החוצן שהופיע בפתח רכב החלל הדהים את כולם. הוא היה ממוצע קומה, לבוש מעיל שחור של משי שהגיע עד מתחת לברכיו, לראשו הייתה מגבעת שחורה וקלסתרו עטור בזקן ופיאות. כשירד במדרגות בצעד קל היו כאלה שראו גם ציצית עם פתיל תכלת. הוא ניגש ישר אל פרופסור נוסר, לחץ את ידו ושאל: "יש עשירי למנחה? נו נו, כבר שקיעה!"
בפנים פרצה כנרת בבכי "עובדיה!!! הם רוצים להתפלל!!! תעשה משהו!!!" עובדיה התעורר מקפאונו, וניגש אל המגירה שמתחת לקופה. משם הוא הוציא כיפה וחבש אותה לראשו, לקח בידו את הסידור הקטן ויצא אל המדשאה. בינו לבין עצמו הוא הרהר "מעניין אם הם מתפללים בנוסח עדות המזרח".
תשעה חוצנים ועובדיה מתכנסים יחד לתפילת מנחה מול מזנון הסגל של הפקולטה לפיזיקה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ישראל. יושבי השולחן העגול מתאוששים אט אט מהתדהמה ורואים את עובדיה ניגש אל החזן כבקי ורגיל ומראה לו עם היד את הכיוון הנכון של הר הבית.
25/10/2007 |
