תפריט חיפוש

ע"א 64733-12-16 דרור נ' פריצקר יזמות בע"מ

בית המשפט המחוזי

ע"א 64733-12-16 דרור ואח' נ' נ' פריצקר יזמות בע"מ ואח'
31/01/2018
לפני:

השופט יצחק כהן, סגן נשיא

השופט אמיר טובי

השופטת תמר נאות - פרי

המערערות:

1. כרמלה דרור

2.  נציגות הבית המשותף ברח' השקד 8, נהריה

ע"י ב"כ עוה"ד טל רבינוביץ וענת כהן

נגד

המשיבות

1. פריצקר יזמות בע"מ  (נמחקה)

2. דנקנר השקעות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד דן ישעיהו

3. רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד זבולון שליש ותומר טייכמן

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת הגב' רויטל באום) מתאריך 17.11.2016 בתיק א' 9107-02-12.

פסק דין

השופט יצחכ כהן, סגן נשיא: 

א. רקע

1. עניינו של הסכסוך בין הצדדים, בליקוי בניה חמור, שהתגלה בבניין שבנו המשיבות ברח' השקד 8 בנהריה. אריחי הפסיפס, בהם נעשה שימוש לחיפוי מעטפת הבניין, נושרים ממקומם ומותירים את חזיתות הבניין ערומות ומכוערות. נשירת האריחים מסכנת את דיירי הבניין (34 משפחות) ואת העוברים והשבים, וגורמת לחדירת רטיבות אל תוך הדירות פנימה, דירות שבעליהן השקיעו ברכישתן ממון רב מאוד, שנצבר בעמל שנים ובהלוואות. לדראון יעמוד הבניין, מכוער ומבוייש, וידע כל אדם מה טיב הבניה ואיכותה, ועוד ידע, שהמשיבות מתנערות מהצורך לתקן את הליקוי, וטענתן היא, כי תביעת המערערות התיישנה.

2. המערערת מס' 1 היא בעלת דירה בבניין, ומשמשת אף כנציגות הבית המשותף. המערערת מס' 2 היא נציגות הבית המשותף עצמה. המשיבות הן החברות הקבלניות שבנו את הבניין, והן אלה שמכרו את הדירות שבבניין לרוכשיהן.

3. בניית הבית הסתיימה בשנת 1998. כשנסתיימה הבניה, והדירות נמסרו לבעליהן, עמד הבניין במלוא הדרו ותפארתו, מבריק ונוצץ. ואולם, בשלב מסוים, לאחר אכלוס הבניין, החלו לנשור אריחי הפסיפס, בהם נעשה שימוש לחיפוי מעטפת הבניין.

4. בתביעה שהגישו המערערות לבית משפט קמא, בתאריך 6.2.2012, עתרו המערערות לכך, שיינתן צו המחייב את המשיבות לתקן את הליקויים שבחיפוי אריחי הפסיפס. המשיבות התגוננו בטענת התיישנות, ובתאריך 15.4.2014 קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיבות, ודחה את התביעה על הסף. המערערות ערערו על החלטת בית המשפט לדחות תביעתן על הסף מחמת ההתיישנות, וערעורן נדון בתיק ע"א 43207-05-14. מותב השופטות שדן בערעור קיבל את הערעור, וקבע:

"אנו סבורות, וכן אנו פוסקות, שיש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת לשמוע ראיות בשאלת ההתיישנות על פי המחלוקות העובדתיות העולות בין הצדדים בסוגיה זו ובין היתר ממתי יש לראות בנפילת האריחים כמועד היווצרות העילה."

5. משהוחזר התיק לבית משפט קמא שמע בית המשפט עדים, ואף מינה מומחה מטעמו, הוא אינג' א' בן עזרא. בפסק הדין שניתן (בתאריך 17.11.2016) שב בית המשפט קמא ודחה את תביעת המערערות מחמת התיישנות, ועל כך הערעור שלפנינו.

ב. האירועים החשובים להכרעה בשאלת ההתיישנות

6. כיוון שבהתיישנות עסקינן, ולמועדים השונים עשויה להיות משמעות, אפרט להלן את לוח הזמנים בהן אירעו האירועים השונים.

7. כאמור, בניית הבניין הסתיימה בשנת 1998, ובשנת זו אוכלס הבניין על ידי רוכשי הדירות.

8. בשנת 2002 פנתה נציגות הבית המשותף למומחה, המהנדס יוסף בן חורין מחברת "א. ת. טרמינל שרותי הנדסה בע"מ", על מנת שיחווה דעתו ביחס לליקויי בניה בבניין. בחוות דעת מתאריך 9.5.2002 התייחס מר בן חורין לליקויים שונים בבניין, כגון: ליקויים בגג הבית, במערכת אספקת מי השתיה, במערכת הסולארית, בחדר המדרגות, ועוד. גם למעטפת הבניין התייחס מר בן חורין, ובחוות דעתו קבע, שחיפוי קירות החוץ של הבניין בוצע באופן מלא באריחי פסיפס, וקיימים בחיפוי פגמים אסורים על פי תקן מס' 1555. מר בן חורין ציין, כי בין האריחים ישנם הבדלי גוון והם מסדרות ייצור שונות, הגימור לקוי וקיים חוסר אחידות בממשקים בין האריחים. מר בן חורין הוסיף, כי יש להחליף את חיפוי הפסיפס הקיים בחיפוי חדש, והעריך כי מדובר בעלות בסך 500,000 ₪. אציין, כי מר בן חורין לא התייצב להיחקר על חוות דעתו במהלך הדיון בבית משפט קמא, חרף דרישת באי כוח המשיבות, ונטען על ידי באת כוח כי הוא נמצא בחו"ל ולא עלה בידן לאתרו. מטעם זה קבע בית משפט קמא, שהתובעות לא תוכלנה להסתמך על חוות דעתו של מר בן חורין כראיה מטעמן, אך הזמנת חוות הדעת, כמו גם העובדה שניתנה לתובעות, תשמש לחובתן בתמיכה לטענות הנתבעות נגדן (סעיף 6.5 לפסה"ד קמא).

9. המערערות טענו, כי עד לשנת 2008 ביצעו המשיבות תיקונים בבניין, ובתאריך 11.8.2008 אף בוצע תיקון של אריחי הפסיפס. המשיבות לעומת זאת הכחישו כי נעשה תיקון של אריחי הפסיפס, והעד מטעמן טען, כי מדובר בתיקוני רטיבות ואיטום, שבוצעו בכמה דירות בבניין. לעניין זה קבע בית משפט קמא, כי הגם שהוא מקבל את העדות מטעם המערערות (מר עמנואל דרור) האמינה עליו, לא הוכח שמדובר בתיקון שבוצע ברכוש המשותף, וכי תיקוני הפסיפס היו תיקונים נקודתיים שנעשו בעקבות פניות של דיירים על ליקויי רטיבות בדירותיהם.

10. בשנת 2010 פנתה נציגות הבית לאגודה לתרבות הדיור, וזו שלחה מהנדס מטעמה, מר צבי צ'רבינסקי. במסמך מתאריך 31.3.2010 (עליו נרשמה הערה כי הוא אינו מהווה חוות דעת של מומחה ואין להגישו לבית המשפט) תאר מר צרבינסקי את הבעיה שהוזמן לבדוק באופן הבא: "התנתקות ונפילות אריחי פסיפס מכל החזיתות בבניין. תהליך הנפילות היא תופעה שמתמשכת לאורך זמן. כתוצאה מנפילות אריחי הפסיפס מקירות החוץ ישנן דירות שבהן קיימת רטיבות כתוצאה מליקוי זה." המהנדס צ'רבינסקי הוסיף, כי יש "לקלף" את אריחי הפסיפס העומדים ליפול, ולהדביק חדשים במקומם. עוד הוסיף מר צ'רבינסקי, כי את התיקון יש לבצע "תחת הנחיה ופיקוח של מהנדס שאת שירותיו תשכור הנציגות, הכל להבטחת טיב הביצוע".

11. בשלב הבא פנו המערערות לעורך דין, הוא עורך דין רובי אנג'ל. בתאריך 8.2.2011 שלח עו"ד אנג'ל מכתב אל המשיבות, ובו דרש מהנתבעות לתקן את הליקויי בחיפוי הבניין, ומכתב זה משמש נדבך מרכזי בהחלטת בית משפט קמא לדחות את תביעת המערערות. במכתב זה ציין עו"ד אנג'ל כי בניית הבניין נשלמה בחודש נובמבר 1998, וכי "מייד לאחר אכלוס הבניין החלה נשירת חיפוי הפסיפס מכל החזיתות, בין אם פסיפסים בודדים ובין אם חלקים ניכרים מהחיפוי החיצוני". עו"ד אנג'ל הוסיף, כי מכיוון שפניות דיירי הבניין לא נענו, פנו הדיירים למומחה (והכוונה למר בן חורין מחברת "טרמינל"), "וזה קבע חד משמעית, עוד ביום 9.5.2002, כי הליקויים בחיפוי נגרמו בגין חריגה מתקן הבניה, ערבוב של סדרות ייצור שונות של אריחים, גימור לקוי, חיתוך לקוי ועוד". במכתבו התייחס עו"ד אנג'ל למספר ליקויים, והוסיף כי מצב הבניין עלול להביא לאסון "ולפיכך נדרשת התערבות דחופה ביותר לתיקון המפגעים". עו"ד אנג'ל הוסיף, שאם דרישת המערערות לא תענה "יאלצו מרשי לתקן את המפגעים בעצמם, ולתבוע את חברתכם בעלות התיקונים".

מטעם המערערות הוגש תצהירו של עו"ד אנג'ל, אך עו"ד אנג'ל לא הוזמן להיחקר על התצהיר. טענת באת כוח המערערות בסיכומיה, כי היה על המשיבות לזמנו לחקירה על תצהירו, נדחתה על ידי בית משפט קמא שקבע כי מדובר בטענה עזת מצח, וכי תצהירו לא ישמש כראיה בתיק. לטענת המערערת מס' 1, המכתב ששלח עו"ד אנג'ל אל המשיבות לא שיקף באופן נכון את הדברים שנמסרו לו. לטענת המערערת מס' 1, לעו"ד אנג'ל נמסר, כי לאחר מסירת הבניין לדייריו נפילת האריחים היתה בהיקף קטן, ורק בשלב מאוחר יותר חלה נשירת אריחים מחלקים ניכרים של חיפוי הבניין, ובשונה מדברים אלה שנמסרו לו, כתב עוד אנג'ל במכתבו, כי חלקים ניכרים מחיפוי הבניין החלו לנשור כבר "מיד לאחר אכלוס הבניין". יצויין, כי בית משפט קמא קבע, כי אינו נותן אמון "בטענתה העובדתית של [המערערת מס' 1] אשר באה לראשונה בתצהירה, כי נשירת האריחים לא הייתה משמעותית קודם לשנת 2009" (סעיף 45 לפסק הדין).

12. מכיוון שהמשיבות לא נענו לדרישות שפורטו במכתבו של עו"ד אנג'ל, פנו המערערות למומחה נוסף, והפעם פנו לד"ר אורי קורין. ד"ר קורין הוא למעשה המומחה הראשון שגילה את המנגנון שגרם לנשירת אריחי הפסיפס ממעטפת הבניין, וכך קבע ד"ר קורין בחוות דעתו (שנערכה בתאריך 26.9.2011):

"בקירות הבית מתחת לפסיפס היו מוטות זיון גלויים או מוטות בעלי חיפוי בטון בעובי קטן מאוד. העדר חיפוי הבטון, או חיפוי בטון בעובי בלתי מספיק, אפשר חדירה מהירה של גורמי קורוזיה אל מוטות הפלדה. הפלדה שעברה קורוזיה הגדילה את נפחה בשיעור ניכר, וביקעה את הבטון בו היא נמצאת, והן את שכבות חיפוי הפסיפס המודבקות על פני הקירות."

ד"ר קורין הוסיף וקבע, כי תקן הבניה בישראל מחייב, שעוביה המזערי של שכבת חיפוי הבטון על מוטות הפלדה בבניינים המצויים בסביבה קורוזיבית, כגון לידי הים, יהיה 30 מ"מ לפחות. לעומת זאת בבניין נשוא דיוננו, "ישנם אזורים בהם כיסוי הבטון הוא קטן ביותר (פחות מ- 10 מ"מ), דבר שהוא בבחינת תקלה מבנית חמורה ביותר. במוטות הזיון התפתחה קורוזיה חמורה שגרמה לנשירה של הטיח ביחד עם הפסיפס שהיה מודבק עליו".

13. בתאריך 6.2.2012 הגישו המערערות את תביעתן, ובבסיסה עמדה חוות דעתו של ד"ר קורין.

ג. פסק הדין בבית משפט קמא

14. בית המשפט קמא בחן את שאלת ההתיישנות הן לפי הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 והן לפי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

15. בכל הנוגע להתיישנות לפי חוק ההתיישנות, קבע בית המשפט כי יש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות מחודש נובמבר בשנת 1998, בסמוך לאחר אכלוס הבניין. הבסיס לקביעה זו היה מכתבו של עו"ד אנג'ל, שפנה אל המשיבות בשם המערערות, ובמכתבו מתאריך 8.2.2011 כתב, כי "מייד לאחר אכלוס הבניין החלה נשירת חיפוי הפסיפס מכל החזיתות, בין אם פסיפסים בודדים ובין אם חלקים ניכרים מהחיפוי החיצוני". חרף העובדה שעו"ד אנג'ל לא התייצב להעיד במשפט, מחדל אותו זקף בית המשפט לחובת המערערות, מצא בית המשפט כי מכתבו של עו"ד אנג'ל הוא בבחינת "הודאת בעל דין" לעניין קביעת מועד היווצרות עילת התביעה.

16. בית המשפט בחן את מועד היווצרות העילה אף לאור עדות המומחה מטעם בית המשפט. המומחה מטעם בית המשפט העיד, כי להערכתו נשירת אריחי הפסיפס החלה בין חודש אפריל 2002 לחודש אוקטובר 2009, אך הערכה זו נסמכה על חוות דעתו של המהנדס בן חורין מחברת "טרמינל", שלא התקבלה כראיה. על כן בית המשפט קבע, כי לא ניתן להסתמך על קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, באשר היא עצמה נסמכת על חוות דעתו של מומחה אחר, שלא התקבלה כראיה.

עם זאת, בית משפט קמא לא התעלם מחוות דעתו של המומחה מר בן חורין, וקבע, שאף אם יניח, כי אין לייחס למערערות יכולת לעמוד על היקף התופעה של נשירת האריחים מייד לאחר אכלוס הבניין, כפי שנכתב במכתבו של עו"ד אנג'ל, הרי שחוות דעתו של המומחה בן חורין, שנערכה בשנת 2002, מלמדת, כי לכל המאוחר כבר בשנת 2002 המערערות ידעו על קיום ליקויים בחיפוי הפסיפס, ולמעשה, אף אם חוות דעתו של המומחה בן חורין תיחשב כנקודת ההתחלה למניין תקופת ההתיישנות, כי אז היה על המערערות להגיש תביעתן לא יאוחר משנת 2009 (והיא כזכור הוגשה בתאריך 6.2.2012).

17. בית משפט קמא התייחס אף לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, העוסק בתובע שנעלמו מעיניו עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. בית המשפט קבע בעניין זה, כי לא ניתן להפעיל סעיף זה לזכות המערערות, מהטעם, שעובדת נשירת אריחי הפסיפס, מיד לאחר אכלוס הבניין, לא נסתרה מעיני המערערות.

18. בהתייחסות להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קבע בית משפט קמא, שאפילו יניח שגילוי הנזק נעשה בשנת 2011, הרי שמדובר בנזק שאירע לכל המאוחר בעת שהבניין אוכלס, דהיינו בשנת 1998 (סעיף 53 לפסק הדין קמא). לעניין זה אזכר בית משפט קמא את חוות דעתו של ד"ר קורין, שציין, כי הליקוי נובע מביצוע לקוי של שכבת הבטון, המחפה על מוטות הפלדה, בשנת 1998. על כן, ומכיוון שמאז אוכלס הבניין ועד להגשת התביעה חלפו למעלה מ- 10 שנים, תביעת המערערות התיישנה גם לפי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

19. עוד התייחס בית משפט קמא להוראות חוק המכר (דירות), תשל"ג – 1973. על פי סעיף 4(א)(3) רואים את הקבלן כמי שלא קיים את חיוביו כלפי הקונה, אם בתוך תקופת האחריות התגלתה בדירה אי התאמה, שמקורה בתכנון, בעבודה או החומרים. לפי הוראותיו של חוק זה תקופת הבדק לחיפוי חיצוני בבניין היא 7 שנים, ולכך מצטרפת תקופת אחריות בת שלוש שנים, ובסה"כ 10 שנים. בית המשפט קבע, כי התקופה המצטברת הסתיימה בשנת 2008, ועל כן לא ניתן לומר כי בשנת 2011, היא השנה בה נערכה חוות דעתו של ד"ר קורין, או בשנת 2012, היא השנה בה הוגשה התביעה, לא קיימו המשיבות את חובותיהן כלפי המערערות, שהרי שתי התקופות (תקופת הבדק ותקופת האחריות) חלפו זה מכבר.

20. המערערות אינן משלימות עם פסק דינו של בית משפט קמא, ולדעתן יש להתערב בו ולשנות את תוצאתו. לעומתן, המשיבות גורסות, כי החלטת בית משפט קמא בדין יסודה, שכן על פי כל מבחן שניתן להפעיל, תביעת המערערות התיישנה לפני המועד בו הוגשה לבית משפט קמא, ועל כן אין כל מקום להתערב בפסק הדין.

ד. תמצית טענות באי כוח הצדדים

21. לטענת ב"כ המערערות, בית המשפט התעלם מכך שלקראת הגשת התביעה, החלו לנשור מקירות הבניין גושי בטון, ונזק זה היה שונה מהנזק של "נפילת אריחים סתם". הבעיה שהתגלתה על ידי המומחה ד"ר קורין, כבר לא הייתה בעיה של נפילת אריחים אלא בעיה בקיר הבניין, שהפלדה שבתוכו מתנפחת וגורמת להתבקעות הבטון. ב"כ המערערות מוסיפות, כי משהתגלה טיבו של הליקוי, שנפילת האריחים היא רק התוצאה הנובעת ממנו, אין מדובר עוד בהדבקת האריחים אלא באי התאמה יסודית, המחייבת תיקון יסודי של שכבת הבטון העוטפת את הבניין.

עוד הוסיפו ב"כ המערערות וטענו, כי המערערות לא יכלו להיות מודעות לבעיה שטמונה בתוך קירות הבניין, ואירוע הנזק לא יכול היה להתרחש מיד עם הקמת הבניין, היות והוא תוצאה של תהליך מתמשך. לטענת ב"כ המערערות, נעלמו מעיני המערערות רכיבי עוולת הרשלנות והפרת החובה החקוקה, כיוון שהגילוי המאוחר נוגע לרכיב הקשר הסיבתי ולא לרכיב הנזק. בעניין זה מפנות ב"כ המערערות לפסק הדין שניתן בע"א 2242/03 אורה אברהם נ' רשאד,(18.7.2001) (ולהלן – "פס"ד אורה אברהם").

בהתייחס להוראות חוק המכר (דירות), טענו ב"כ המערערות, כי מכיוון שמדובר בנפילת גושי בטון מהקירות החיצוניים של הבניין, שהם "חלקי הבניין הנושאים ומעבירים עומסים", כי אז מדובר באי התאמה יסודית, ולגבי אי התאמה שכזו, לא נקבעה למוכר מגבלת זמן לתיקונה.

עוד טענו ב"כ המערערות, כי לא היה נכון לקבוע שמכתבו של עו"ד אנג'ל הוא בבחינת הודאת בעל דין, ועוד הוסיפו וטענו, כי הוצאות המשפט שהוטלו על המערערות היו הוצאות כבדות מידי.

22. לעומת טענות באת כוח המערערות, טען בא כוח המשיב מס' 2, כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, באשר מדובר בממצאים עובדתיים המבוססים על חומר הראיות שהיה לפניו ועל מידת האמון (וליתר הדיוק – חוסר האמון) שנטה לייחס למערערת מס' 1.

לטענת בא כוח המשיבה מס' 2, מועד היווצרות עילת התביעה הוא המועד בו החלו האריחים לנשור מקירות הבניין, וכפי שקבע בית המשפט, מועד זה חל בסמוך לאחר אכלוס הבניין בשנת 1998. לעניין זה טען בא כוח המשיבה מס' 2, שאין לקבל את ניסיונן של המערערות להתכחש לדברים שנכתבו במכתבו של עו"ד אנג'ל, במיוחד לאור העובדה שהן נמנעו מלהביאו ליתן עדות במשפט. בא כוח המשיבה מס' 2 הוסיף וציין, כי כתב התביעה אינו מתייחס לליקוי של נשירת גושי הבטון מקירות הבניין או למצבם הפנימי של הקירות החיצוניים, אלא לנפילת אריחים בלבד.

עוד הוסיף בא כוח המשיבה מס' 2 וטען, כי גילוי נפילת האריחים בסמוך לאחר אכלוס הבניין לא היה עניין של מה בכך, והיה בדבר משום "קצה חוט", שעל פי מבחן אובייקטיבי, חייב את המערערות לחקור את סיבת נפילת האריחים לעומקה. לטענת בא כוח המשיבה מס' 2, את העובדה שהמערערות הזמינו את חוות דעתו של מר קורן רק בשנת 2011 יש לזקוף לחובתן.

בהתייחסו לפסק הדין שניתן בעניין אורה אברהם טען בא כוח המשיבה מס' 2, כי אין מקום להסתמך על פסק הדין בעניין "אורה אברהם" שכן נסיבותיו היו שונות, ולהבדיל מעניינם של המערערים בפסק הדין בעניין "אורה אברהם" המערערות שלפנינו ידעו על הנזק שנגרם לבניין ויכלו לברר ולבדוק כבר מלכתחילה.

לדעת בא כוח המשיבה מס' 2, ערעור המערערות הוגש על רקע "מסעי הצלב" שהמערערת מס' 1 החליטה לנהל נגד המשיבות ובעקבות העובדה, שהמערערות חוייבו בתשלום הוצאות המשפט על ידי בית משפט קמא.

23. אף בא כוח המערערת מס' 3 טען, שאין להתערב בפסק הדין משום שמדובר בפסק דין המבוסס על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא ועל ממצאי מהימנות שנקבעו על ידו. לטענתו, המערערות ידעו על עילת התביעה או יכלו לדעת עליה, כבר בסמוך לאחר אכלוס הבניין, בשנת 1998, באשר נפילת האריחים היוותה "תמרור אדום" ו"קצה חוט", ואין מדובר בנזק שונה, כפי שנטען על ידי המערערות.

לדעת בא כוח המשיבה מס' 3 בית משפט קמא היה רשאי להסתמך על מכתבו של עו"ד אנג'ל, חרף העובדה שהמערערות לא הזמינו אותו להעיד במשפט, משום שמכתבו הוא בבחינת הודאת בעל דין. כמו כן נטען, כי עוד בשלב הראשון של המשפט, כאשר בית המשפט דן בבקשת המערערות לסילוק התביעה על הסף, המערערת מס' 1 אישרה כי ראתה את מכתבו של עו"ד אנג'ל בזמן אמת, אך היא לא טענה דבר בעניין זה נגד המכתב או תוכנו.

בא כוח המשיבה מס' 3 הוסיף, שהמערערות לא נקטו פעולה כלשהי לאחר שקיבלו את חוות דעת המומחה מטעמן, מר בן חורין, ובדין נקבע על ידי בית משפט קמא כי התביעה התיישנה בשנת 2005 או לכל המאוחר בשנת 2009. עוד הוסיף בא כוח המשיבה מס' 3, שאין תחולה במקרה שלפנינו להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן כבר לאחר תחילת נפילת האריחים ניתן היה לגלות, בעזרת מומחה, את הסיבה לנפילתם.

באשר לטענת באת כוח המערערות, כי מדובר באי התאמה יסודית, טען בא כוח המשיבה מס' 3, כי טענה זו לא נטענה בכתב התביעה. לדעת בא כוח המשיבה מס' 3, הסיבה העיקרית שהביאה להגשת הערעור היא החיוב שחויבו המערערות לשלם למשיבות הוצאות משפט, ולטענתו, חסד עשה איתן בית משפט קמא בכך שדחה את מועד התשלום עד לאחר מתן פסק הדין בערעור. 

ה. דיון

24. המומחה מטעם בית המשפט, אינג' בן עזרא, ייחד בחוות דעתו פרק שלם לעניין "מועד התחלת נשירת הפסיפס". לדעת אינג' בן עזרא, לאחר שמר בן חורין ביקר בבניין בתאריך 18.4.2002, הצביע מר בן חורין על ליקויים שונים בחיפוי הפסיפס, אך לא הצביע על נשירת אריחי הפסיפס. אינג' בן עזרא הוסיף וקבע, כי הפנייה הראשונה למשיבות בעניין נשירת אריחי הפסיפס נעשתה בתאריך 26.10.2009, שאז התלוננה המערערת מס' 1 על כך שאריחי הפסיפס נושרים באופן מתמיד, וכי "המעטפת מתחילה להיראות עלובה". לפיכך קבע אינג' בן עזרא, כי אין באפשרותו לקבוע המועד המדוייק בו החלו אריחי הפסיפס לנשור, אך לאור הנתונים שעמדו לפניו, הנשירה החלה לאחר חודש אפריל 2002 ונמשכה מספר שנים, לפני אוקטובר 2010, עד מועד הפניה הראשונה לקבלן.

25. עו"ד אנג'ל כתב את מכתבו בשם המערערות בתאריך 8.2.2011, ובו ציין כי נשירת האריחים החלה "מייד לאחר אכלוס הבניין" (דהיינו, בחודש נובמבר 1998), ובית המשפט ראה במכתב זה "הודאת בעל דין". ואולם, יש לזכור, כי עו"ד אנג'ל לא העיד, והוא אינו מומחה לענייני בניין, ואת מכתבו כתב על סמך מידע שנמסר לו על ידי המערערות בראייה של 13 שנים לאחור. ואולם, אפילו במועד בו עו"ד אנג'ל כתב את מכתבו, התופעה עליה הצביעה מר בן אורי קורין, עדיין לא התגלתה, שכן ד"ר קורין כתב את חוות דעתו בתאריך 26.9.2011.

26. נראה הדבר, שבנושא נשירת אריחי הפסיפס מקירות הבית, פעלו שני מנגנונים שונים, שהאחד מהם היה גלוי לעין והשני היה סמוי מפניה. המנגנון הגלוי היה המנגנון עליו הצביע מר בן חורין בחוות דעתו, ומקורו בליקויים שונים הנוגעים לטיב האריחים ולאופן ביצוע הדבקתם על הקירות החיצוניים. המנגנון השני היה המנגנון עליו הצביע ד"ר קורין, והוא התפתח במהלך הזמן בעקבות היחשפות הבניין לתנאי הקורוזיה הנובעים מקרבתה של העיר נהריה לחוף הים. השילוב של שני מנגנונים אלה מסביר את התופעה עליה עמד אינג' בן עזרא בחוות דעתו, והיא שנשירת האריחים הלכה והתגברה עם הזמן. במילים אחרות, ככל שמדובר באריחים שהודבקו באופן לקוי על הקירות, כי אז נשרו בתקופה הקרובה יותר למועד בו אוכלס הבניין. לעומת זאת, ככל שמדובר בליקוי עליו הצביע ד"ר קורין, כלומר, העדר שכבת בטון מספיקה, כקבוע בתקן, המחפה את מוטות הברזל, ליקוי אשר הלך והתפתח עם הזמן ככל שהבנין נחשף לתנאי הקורוזיה, נשירת האריחים נגרמה בתקופות מאוחרות יותר, ולקראת אוקטובר 2010, כפי שקבע אינג' בן עזרא, שכאמור מונה כמומחה מטעם בית המשפט (בעמ' 26 לפרוטוקול).

27. כל עוד מדובר בנשירת אריחים בשל עבודת הדבקה לקויה של האריחים על קירות הבניין, כי אז ניתן לתקן את הליקוי בהדבקת האריחים מחדש. לא כך הם פני הדברים לאחר שהתבררה תופעת התנפחות מוטות הברזל עליה הצביע ד"ר קורין, שהרי אז, אפילו אם האריחים שנשרו יודבקו מחדש, לא יעבור זמן רב, והם ינשרו מחדש.

28. חוות דעתו של ד"ר קורין נערכה בתאריך 26.9.2011, ולצורך הדיון שלפנינו, נניח כי בתאריך זה נמסרה חוות הדעת למערערות. כלומר, רק החל מהתאריך 26.9.2011, ניתן לטעון כלפי המערערות כי ידעו על הקשר הסיבתי עליו הצביע ד"ר קורין. גם אם נזקוף לחובת המערערות ידעה על נשירת אריחים בתקופה שתחילתה בחודש אפריל 2002 וסיומה בחודש אוקטובר 2010, הקשר הסיבתי הרלבנטי לא היה ידוע להן באופן ברור, וממילא לא היה ידוע לעו"ד אנג'ל, וקשר סיבתי זה התגלה להן רק במועד בו נתן ד"ר קורין את חוות דעתו.

במילים אחרות: עניין לנו עתה בגילוי מאוחר של הקשר הסיבתי, בין מעשיהן או מחדליהן של המשיבות ונשירת האריחים מקירות הבניין.

29. קיימות שתי הוראות בדיני ההתיישנות העוסקות בשאלת ה"גילוי המאוחר". ההוראה הראשונה קבועה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, הקובע לאמור:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

ההוראה השניה קבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובעת מהו המועד בו נולדה עילת התביעה לעניין תקופת ההתיישנות בתביעות על עוולות לפי הפקודה:

"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

על שתי הוראות אלה נכתבו נהרות של דיו. על פי ההלכה הנוהגת כיום, הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חלה על גילוי מאוחר של רכיב הנזק, אך אינה חלה על גילוי מאוחר של רכיב הקשר הסיבתי. על הגילוי המאוחר של רכיב הקשר הסיבתי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לאחרונה נקבעו דברים ברוח זו בפסק הדין שניתן בע"א 8172/12 פלוני נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (18.1.2018) (בסעיף 18 לפסק הדין, מפי כב' המשנה לנשיאה, השופט ח' מלצר), ואביא את הדברים כלשונם, על האזכורים השונים המופיעים בהם:

"העמדה הרווחת בפסיקה הינה כי כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין  יחול רק על יסוד הנזק, בעוד שעל שאר יסודות העוולה יחול הכלל המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שאיננו קובע מחסום של עשר שנים להתיישנות התביעה (ראו: חבקין, התיישנות בעמ' 301 (2014) (להלן – חבקין), וכן: ענייןליפל, בפיסקה 36, וההפניות שם; עניין דובק, בפיסקה 10 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ד(2)  535, 543 (2000) (להלן: עניין המאירי)). משמעות הדבר היא ש"גם אם התיישנה עילת התביעה, ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע, על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות" (עניין ליפל, שם ועיינו עוד: ע"א 7680/13  פרי נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (11.02.2015); ע"א 2805/13  פלונית נ' מדינת ישראל משרד העבודה והרווחה [פורסם בנבו] (16.04.2015); ע"א 1442/13 זוארס נ' התעשייה הצבאית ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (18.08.2016); ע"א 8880/13  וינשל נ' מדינת ישראל משרד הביטחון [פורסם בנבו] (30.08.2016))."

30. כאן באים אנו לדיון בפסק הדין שניתן בעניין "אורה אברהם", עליו מבקשות המערערות לסמוך את טענותיהן.

בעניין אורה אברהם היה מדובר בזוג אשר בנה בית למגוריו בין השנים 1984 ל- 1985, ובשנת 1988 נכנסו להתגורר בבניין. עם כניסתם להתגורר בבניין גילו סדקים לא מהותיים בבניין, אותם תיקנו מעת לעת. ואולם, מצב הסדקים החמיר ומי גשם החלו לדלוף אל תוך הבית פנימה. על כן, בשנת 1998 פנו בני הזוג למומחה, וזה מצא כי קיימים ליקויים יסודיים בעבודות הביסוס של הבניין, ואין מנוס מהריסתו ומבנייתו מחדש.

בית המשפט המחוזי (הח"מ) דחה את תביעת בני הזוג, אך ערעורם לבית המשפט העליון התקבל. בהסתמך על פסק הדין שניתן בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נ"ד(2) 535, 541, קבע בית המשפט העליון (בסעיף 6 לפסק הדין, מפי כב' השופטת, כתוארה אז, ד' בייניש):

"... בהתאם למגמה זו התייצבה ההלכה כיום כפי שנוסחה בפסק דינו של השופט ריבלין בפרשת המאירי הנ"ל, בו נקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ממשיך לחול בעיקרו גם על תובענות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה; אולם, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין גובר על סעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין רכיב הנזק בלבד (שם, בע' 547). על פי הלכת המאירי, כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התובענה, סעיף 89(2) הנ"ל לא יגרע מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות."

בפסק הדין בעניין אורה אברהם נקבע, כי הנזק הנטען בכתב התביעה היה הכשל ביציבות הבניין להבדיל מהסדקים בקירות (סעיף 9 לפסק הדין). עוד נקבע, כי אין להחמיר עם הניזוק ולקבוע כי די בהתגלותו של נזק כלשהו כדי להזניק את מירוץ תקופת ההתיישנות, אם הנזק הראשוני התגלה הוא נזק "של מה בכך" אשר אדם סביר לא היה מגיש תביעה בעטיו. כיוון שהסדקים שהתגלו היו "נזק של מה בכך" לא היה בהם להעמיד אדם סביר על כך שקיים כשל ביציבות הבניין. עוד הוסיף בית המשפט וקבע (בסעיף 11 לפסק הדין):

"למותר לציין כי מועד גילוי הקשר הסיבתי אינו נקבע על פי המועד בו בחרו המערערים לקבל את חוות דעת המומחה מטעמם, אלא במועד שבו ניתן היה לגלות את הקשר הסיבתי לאחר שהניזוק נהג כאדם סביר ונקט באמצעים הסבירים לגילוי סיבת הנזק. הלכה היא כי רכיב הזיקה הסיבתית מתגלה עם גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לאירוע, או קצה חוט אשר קושר בין הנזק לבין התרשלות המזיק."

המילים המודגשות אינן מודגשות במקור, והן הודגשו על ידי משום שבעוד רגע קט אבוא להתייחס להן.

31. ובחזרה לעניין שלפנינו:

אכן, כעולה מחוות דעתו ועדותו של אינג' בן עזרא, נפילת האריחים החלה כבר בשנת 2002, בה בשעה שתביעת המערערות הוגשה בתאריך 6.2.2012, וזאת בעקבות חוות דעתו של ד"ר קורין מתאריך 26.9.2011. מוטל עלינו אפוא לבדוק, האם המערערות נהגו כאדם סביר, ונקטו באמצעים הסבירים לגילוי סיבת הנזק.

במהלך התקופה בה נשרו אריחים מקירות הבית, נבדק הבניין על ידי מספר מומחים. תחילה היה זה המהנדס בן חורין, מחברת "טרמינל" אשר בדק את הבניין והצביע על ליקויים בחיפוי הפסיפס, אך לא הצביע על נשירת אריחים, וממילא לא הצביע על מנגנון התנפחות מוטות הברזל, עליו הצביע ד"ר קורין תשע שנים לאחר מכן (בשנת 2011). לאחר מכן, בשנת 2009, פנו המערערות אל המשיבות במכתב, והצביעו על נשירת אריחי הפסיפס. בשנת 2010 פנו המערערות לאגודה לתרבות הדיור, והמהנדס מטעמה, מר צבי צ'רבינסקי, הצביע על תופעת נשירת האריחים, וקבע, כי יש לקלף את אריחי הפסיפס ולהדביק חדשים במקומם, אך גם המהנדס צ'רבינסקי לא הצביע על תופעת התנפחות מוטות הברזל כגורם לנשירת האריחים. רק כשנה לאחר מכן, בחוות דעתו מתאריך 26.9.2011, גילה ד"ר קורין את הקשר הסיבתי בין נפילת האריחים והליקוי בשכבת הבטון המחפה על מוטות הברזל, והתנפחות מוטות הברזל, שלא ניתנה להם הגנה ראויה, בשל הקורוזיה.

שני מהנדסים - מר בן חורין ומר צ'רבינסקי - לא גילו את הקשר הסיבתי. כלום יכלו המערערות שאינן מהנדסות בניין לגלותו? בזיקה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ניתן לומר, שהמערערות נהגו כאדם סביר, והזמינו שני מהנדסים לבדוק את הבניין, האחד (מר בן חורין) בשנת 2002, והשני (מר צ'רבינסקי) בשנת 2010, ושניהם לא גילו את הקשר הסיבתי. אף לא ניתן לומר על המערערות שהיה להן "קצה חוט" הקושר בין הנזק ובין מחדלי המשיבות, שהרי שני המהנדסים שבדקו את מצב הבניין, כלל לא התייחסו למנגנון התנפחות מוטות הברזל, ורק המהנדס השלישי – ד"ר קורין, הצביע על "קצה החוט" (ולמעשה על החוט השלם).

32. המערערות, אשר אינן עוסקות בהנדסת מבנים, היו רשאיות לסמוך על חוות הדעת של המהנדסים מטעמן. משאלה לא הצביעו על הקשר הסיבתי, אין להטיל דופי בהתנהגותן, ואין לומר עליהן כי התנהגו באופן בלתי סביר. במילים אחרות: הקשר הסיבתי, המהווה נדבך מהותי בעילת התביעה, לא התגלה למערערות מסיבות שלא היו תלויות בהן. אף בזהירות סבירה המערערות לא יכלו לגלות קשר זה, שכן מהנדסים שבדקו מטעמן את הבניין לא גילו אותו.

33. על כן, אציע לחברי לקבוע, שהמערערות זכאיות לחסות בצל הוראת הגילוי המאוחר הקבועה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולמנות את תקופת ההתיישנות ממועד חוות דעתו של ד"ר קורין, דהיינו מיום 26.9.2011. כיוון שהתביעה הוגשה בתאריך 6.2.2012, התביעה לא התיישנה.

34. כיוון שהנני סבור, שתביעת המערערות לא התיישנה, יש לקבוע את סכום הנזק בו יש לחייב את המשיבות.

בסעיף 28 לפסק הדין של בית המשפט קמא, קבע בית המשפט:

" ... אלמלא התיישנה תביעה זו, הייתי מקבלת את טענות ה[מערערות] בהתייחס לאחריות הנתבעות לפגמים ברכוש המשותף.

יחד עם זאת, הואיל ומדובר בעבודות מורכבות ביותר, רחבות היקף אשר הזמן לביצוען יכול לארוך חודשים רבים, אם לא מעבר לכך, אינני סבורה כי צו עשה הינו הסעד המתאים בנסיבות העניין, הואיל ומדובר בסעד שאכיפתו הייתה דורשת פיקוח בלתי סביר בנסיבות של בית המשפט (או של לשכת ההוצאה לפועל).

אמנם מדובר בסעד שעלותו, מבחינת אגרת בית המשפט המשולמת ע"י התובעת, אינה גבוהה, בפרט לעומת עלות האגרה בתביעה לסעד כספי, אך זהו שיקול שולי ביחס למכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק סעד לבעל דין.

הואיל ומדובר בעבודות מורכבות, ולו הייתי מוצאת לקבל את כל טענות התובעת, הייתי מורה לנתבעות לשלם לתובעת את הסכום שנקבע בחוות דעת מומחה בית המשפט, אף הייתי מחייבת את הנתבעות בתשלום אגרות בית המשפט (מחצית ראשונה ושנייה) בגין הסכום שקבע מומחה בית המשפט."

(ההדגשה לא במקור – י"כ)

35. אציע לחברי לאמץ דברים אלה, ולחייב את המשיבות לשלם למערערות הסכום שנקבע בחוות דעתו של אינג' בן עזרא, הוא הסך 928,568 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מתאריך חוות הדעת (24.1.2016). על פי חישוב שערכתי בעזרת תוכנת "המשערכת", סכום זה מגיע בתאריך פסק דין זה כדי הסך 949,373 ₪.

ו. סוף דבר

36. אשר על כל האמור לעיל, אציע לחברי כדלקמן:

(א) לקבל את הערעור, ולחייב את המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערערת מס' 2 (נציגות הבית המשותף), באמצעות המערערת מס' 1 (הגב' כרמלה דרור) סך 949,373 ₪, כערכו בתאריך פסק דין זה.

(ב) לבטל את החיוב בהוצאות, אשר הושת על המערערות בבית משפט קמא.

(ג) לחייב את המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערערות, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בגובה אגרת המשפט ששולמה, שכ"ט המומחים מטעמן, וחלקן בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט, כשסכומים אלה משוערכים ליום התשלום. בנוסף תשלמנה המשיבות, ביחד ולחוד, למערערות, שכ"ט עו"ד בשיעור 15% מסכום פסק הדין, בצירוף מע"מ כחוק.

י' כהן, שופט

סגן נשיא

השופט אמיר טובי:

אני מצטרף לחוות דעתו של האב"ד, סגן הנשיא חברי השופט כהן על נימוקיה ותוצאותיה. כן אני מצטרף להערותיה של חברתי השופטת נאות פרי.

בשולי הדברים, ובבחינת למעלה מן הצורך, אני רואה להפנות לכך שנטיית בתי המשפט, מזה ימים ימימה, היא לפרש את חוקי ההתיישנות בצמצום על מנת שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני תובע המבקש לברר את תביעתו. כבר מלפני שנים רבות נקבע כי גישה זו תואמת את זכותו החוקתית של תובע להביא עניינו בפני בית המשפט בלא שתפגע זכות זו בשל טענה דיונית. (ראו למשל דברי כב' השופט ח' כהן שלא נס לחם בע"א 169/65 רשות הפיתוח נ' ירקוני, פ"ד יט', 597 - 598). יפים לעניין זה גם דבר כב' השופט בך בע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים הכללית של העובדים בא"י, פ"ד לח'(3), 673, 678 בקבעו:

"מקובלת עליי הדעת, שהובעה לא פעם בבית משפט זה וכן בבתי המשפט באנגליה ובארצות הברית, לפיה יש לפרש את חוקי ההתיישנות ואת מצבם המשפטי של הצדדים באופן המונע את החלת ההתיישנות על המקרה העומד לדיון."

וכן דברי כב' השופט טירקל בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד (2), 535 בקבעו:

"לפי הגישה המסורתית – שהיא, כמדומה, הגישה המקובלת – הזכות המהותית היא גבירתה של הזכות הדיונית, שהיא שפחתה ההולכת בעקבותיה ונכנעת לה. על גישה זאת קמו עוררים (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד [24], בעמ' 12-17, 18). אולם, תהיה אשר תהיה השקפתנו על הסוגיה, סבורני כי בדרך-כלל, כאשר נשקל הערך של בירור האמת מול החסינות שבעל-דין יכול לרכוש לעצמו שלא להידרש לתובענה, יש להעדיף את בירור האמת".

דברים אלה נאמרים, כאמור, בבחינת למעלה מן הצורך שכן יישום העובדות על דוקטרינת ההתיישנות בענייננו, מוביל למסקנה כי תביעת המערערות לא התיישנה.

אמיר טובי, שופט

השופטת תמר נאות פרי:
1. אני מצטרפת לחוות דעתו של האב"ד, סגן הנשיא השופט כהן, ולהערתו של כב' השופט טובי.

2. לגבי סוגית ההתישנות - סעיף 8 לחוק ההתישנות, מורה כדלקמן: 

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

3. עילת התובענה היא, בין היתר, עוולת הרשלנות, הסומכת על המעשה שעשו המשיבות כאשר בנו את הקירות כפי שבנו, עם שכבת בטון בעובי המוזכר מעלה. אחת מהעובדות המהוות את עילת התביעה הינה עובי הבטון והתפתחות הקורוזיה של הברזל. עובדה זו מהווה רכיב מהותי בגיבוש עילת התביעה. עובדה זו נעלמה מעיני המערערות עד הגשת חוות הדעת של המומחה קורין. הסיבה לכך שהעובדה "נעלמה" לא הייתה תלויה במערערות והן לא יכלו למנוע אותה בזהירות סבירה, שכן שני מומחים שנשכרו מטעמן לא גילו את העובדה הרלבנטית.

4. בית המשפט קמא התייחס לסעיף 8 לחוק ההתיישנות בקצרה (עמ' 16 לפסק הדין קמא) וקבע כי הסעיף לא חל שכן למערערות הייתה ידיעה על נשירת האריחים בשנת 1998 או 2002, עוד לפני מועד הגשת חוות הדעת של המומחה קורין (בשנת 2011). אלא, שהעובדה שנעלמה אינה עובדת נשירת האריחים או העובדה שההדבקה של האריחים על גבי הקיר לא הייתה מיטבית. העובדה שנעלמה הייתה עובי שכבת הבטון והקורוזיה שהתפתחה – ולכך לא התייחס בית המשפט קמא שעה שניתח את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

5. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מגדיר את "היום שבו נולדה עילת התובענה", כך:

"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

6. בית המשפט קמא, בפסקה שבה הוא מנתח את יישומו של סעיף 89(2) על המקרה הנוכחי, קבע כי "המעשה" הינו בניית הקיר עם שכבת הבטון הרלבנטית (בשנת 1998 או אף לפני כן), וכי גם "הנזק" שנגרם על ידי המעשה הוא יציקת הבטון כפי שבוצעה (וראו כי בעמ' 18 לפסק הדין קמא, בשורה 28, נכתב כי "אירוע הנזק היה לכל המאוחר בשנת 1998, עת הושלמה הקמת הבניין"). היות ולשיטת בית המשפט קמא, הנזק הוא בניית הקיר, והוא התרחש בשנת 1998, אזי שאף אם הנזק התגלה רק בשנת 2011 - חלפו יותר מעשר שנים ממועד "אירוע הנזק" ועד הגשת התביעה, ולכן – התביעה התיישנה גם בהתייחס לתקופה התיישנות בת 10 שנים.

7. לשיטתי "המעשה" הינו יציקת הבטון, כפי שסבר גם בית המשפט קמא, אך "הנזק" איננו היציקה של הבטון עצמה אלא התוצאות ההנדסיות של היציקה, דהיינו - גם נשירת האריחים וגם היווצרות החלודה והתנפחות הבטון (וכפי שציין השופט כהן בחוות דעתו, על סמך עדות המומחה מטעם בית המשפט, המדובר בשני נזקים משולבים ובשתי תופעות הנדסיות שנובעות מאותו מקור, כאשר האחת גורמת לשנייה). לגבי הנזק הראשון – כלומר, נשירת האריחים -  הנזק התרחש לשיעורין, באופן הדרגתי, בכל יום שנשר אריח, ואני מסכימה כי ניתן היה לגלותו מיד בסמוך להתרחשותו. לגבי נושא זה ניתן היה לשאול מתי הנשירה הצטברה לכדי נזק שמחייב נקיטת הליכים משפטיים, ואעיר כי אני דווקא מקבלת את גרסת המומחה מטעם בית המשפט לפיה הנשירה המהותית החלה רק בשנת 2002, וזאת מחמת הנימוקים של מומחה בית המשפט לגבי נושא זה, אך אין צורך להרחיב. הנקודה המהותית יותר היא שהנזק השני – כלומר, תופעות החלודה והתנפחות הבטון, שהן הנזק העיקרי – התגלה רק בעת הגשת חוות הדעת של המומחה קורין ולא ברור מתי נזק זה התרחש.

8. ודוקו - לא ניתן לדעת באיזו שנה בדיוק החלה החלודה ומתי בדיוק החל הבטון להתנפח, כלומר שלא ברור מהו המועד שבו "אירע הנזק". סביר להניח, במאזן ההסתברויות האזרחי, שהנזק אירע הרבה אחרי 2002, שהרי שני מומחים מטעם המערערות לא איתרו את התופעה שעה שהם בדקו את הקירות בשנים 2002 ו-2010 (וראו, כי אין טענות מטעם המשיבות לגבי כך שהתנפחות והתבקעות הבטון התרחשו בשנת 2002 או 2010 או בכל מועד נקוב אחר, ואין בפי המשיבות טענה לפיה מי משני המומחים הללו היה יכול לגלות את התופעה במועד שבו הוא בדק את הקירות). רק בשנת 2011 הנזק הזה התגלה, וכנראה שהוא התרחש לא הרבה לפני כן, ובוודאי שאחרי שנת 2002. אף המומחה מטעם בית המשפט לא נוקב במועד מדויק שבו החלה החלודה וההתבקעות של הבטון. לכן, הנזק העיקרי אירע אחרי שנת 2002, הנזק לא התגלה ביום שאירע, הנזק התגלה רק בשנת 2011, והתביעה הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק – ובהתאם להוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין - התביעה לא התיישנה.

9. בהקשר זה אתייחס עוד לטענת באי כוחם של המשיבות לפיה כתב התביעה אינו מתייחס "לסוג השני" של הנזק, כלומר לבעיות בבטון או בשכבת הבטון או בנפילת גושים של בטון או בנוגע למצב הפנימי של הקירות ורשת הזיון. טענה זו אינה מדוייקת, שכן כתב התביעה מתייחס ל"ליקויים בבנייה" ול-"בנייה רשלנית", כאשר בסעיפים 14.2-14.3 לכתב התביעה מפורטות הטענות לגבי עובי שכבת הבטון, רשת הזיון, הקורוזיה וכו' (על בסיס חוות הדעת של המומחה קורין, שאף צורפה לכתב התביעה).

10. עוד אעיר כי טענת המשיבות לגבי אי-גילוי מוקדם יותר, מעוררת קושי במובן נוסף, שכן אם הן היו שולחות נציג מקצועי מטעמן לבחון את התלונות של המערערות במועדים השונים שבהם המערערות פנו אליהן, לאורך השנים, ואם הן היו שולחות מומחים מטעמם לבחון את המצב – אזי שככל שניתן היה לגלות את התופעה ואת הסיבה לה מוקדם יותר, אותם מומחים היו "עולים" על הבעיה. לא הוכח כי מומחה כלשהו מטעם המשיבות בדק את המבנה עובר למומחה שהגיש את חוות הדעת במסגרת ההליכים קמא, במאי 2015 - ואין צורך להוסיף.

11. לכן, נוכח כל האמור מעלה, אני מסכימה עם עמדת השופט כהן לגבי קבלת הערעור בנוגע לשאלת ההתישנות.

12. לגבי הסעדים שהתבקשו – תחילה התביעה בבית המשפט קמא הוגשה כתביעה למתן צו עשה, המורה למשיבות לתקן את הליקויים, ולא כתביעה כספית – ואף לא שולמה אגרה לגבי תביעה כספית. לאחר מכן, המערערות ביקשו להוסיף את הסעד הכספי החלופי, ניתנה החלטה המאפשרות להן לעשות כן, שולמה האגרה המתחייבת, ומהבקשות והתגובות בהקשר זה (לרבות החלטת בית המשפט קמא מיום 11.5.2015) עולה כי המשיבות וויתרו על זכותן לתקן את הליקויים בעצמן (ככל שקיימים). מעבר לכך, בית המשפט קמא, קבע כי המדובר בעבודות מורכבות ורחבות היקף, אשר יצריכו פיקוח אינטנסיבי מצד בית המשפט או לשכת ההוצאה לפועל, ולכן – צו עשה אינו הסעד המתאים אלא סעד כספי.

13. באשר לעלויות התיקון שנקבעו על ידי מומחה בית המשפט – בית המשפט קמא לא דן בטענות הצדדים לגבי עלות התיקון ורק ציין כי אלמלא ההתיישנות – היה מקום לחייב את המשיבות בסכום בו נקב מומחה בית המשפט.

14. התלבטתי אם יש בכך די, ואם לא היה מקום לבקש הבהרות לגבי קביעה זו או להפחית מהסכום נוכח השלכות אפשריות של כמה גורמים על התוצאה. עם זאת, לאחר בחינת הנתונים, שוכנעתי שלא להתערב בקביעה זו, מחמת כמה נימוקים. ראשית, יש לראות כי המומחה מטעם המשיבות לא הציג חישובים מטעמו לגבי עלויות התיקונים הנדרשים. הוא מציין (בסעיפים 13.3-13.4 לחוות דעתו) כי יש לבצע את הפעולות שאליהן התייחס מומחה בית המשפט, אך לא מציע תחשיב לגבי העלויות. משכך, למעשה אין חוות דעת נגדית בקשר לעלויות. שנית, גם בשאלות ההבהרה שנשלחו אל מומחה בית המשפט ובחקירתו הנגדית, לא עלו נתונים שיש בהם כדי לסתור את החישובים שביצע המומחה מטעם בית המשפט. שלישית, בסיכומי הצדדים בבית המשפט קמא ובכתבי התשובה לערעור הנוכחי, אין התמודדות עם התחשיב של מומחה בית המשפט. הטענות מתמקדות בכך שהמערערות היות צריכות לבצע פעולות תחזוקה שלא בוצעו – אך טענה זו נדחתה על ידי מומחה בית המשפט ועל ידי בית המשפט, ולא מצאתי להתערב בקביעה זו בנסיבות המיוחדת של המקרה הנוכחי. הטענות מתמקדות בכך שאי ביצוע פעולות התחזוקה הוא הגורם הבלעדי למצב שאליו הגענו וכי יש לייחס למערערות אשם תורם בשיעור של 100%. אלא ששעה שטענה זו נדחתה, אין טענה (ולו חלופית) לגבי היכולת להקטין את הנזק, לגבי שיעור הקטנת הנזק הפוטנציאלית וכו'. רביעית, עסקינן במומחה מטעם בית המשפט, וההלכה היא כי יש לאמץ את קביעותיו בדרך כלל.

15. לכן, נוכח המקובץ, אני מצטרפת למסקנתו של השופט כהן.

אשר על כל האמור לעיל, הוחלט כדלקמן:

(א) לקבל את הערעור, ולחייב את המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערערת מס' 2 (נציגות הבית המשותף), באמצעות המערערת מס' 1 (הגב' כרמלה דרור) סך 949,373 ₪, כערכו בתאריך פסק דין זה.

(ב) לבטל את החיוב בהוצאות, אשר הושת על המערערות בבית משפט קמא.

(ג) לחייב את המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערערות, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בגובה אגרת המשפט ששולמה, שכ"ט המומחים מטעמן, וחלקן בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט, כשסכומים אלה משוערכים ליום התשלום. בנוסף תשלמנה המשיבות, ביחד ולחוד, למערערות, שכ"ט עו"ד בשיעור 15% מסכום פסק הדין, בצירוף מע"מ כחוק.

(ד) ככל שהמערערות הפקידו עירבון להבטחת תשלום הוצאות משפט בערעור, תשיב להן המזכירות את העירבון באמצעות באות כוחן (עו"ד ט' רבינוביץ וענת כהן).

ניתן היום, ט"ו בשבט, תשע"ח, 31.1.2018, בהעדר הצדדים.

יצחק כהן - שופט, סגן נשיא

אמיר טובי - שופט 

תמר נאות פרי - שופטת