תפריט חיפוש

"אפליה מתקנת" - היא: אפליה

30 אוגוסט, 2019 |
ד"ר אברהם בן עזרא

התייחסות פטרונית לאוכלוסייה, כאילו היא טעונת טיפוח, ונקיטת "אפליה מתקנת" כלפיה – אינה יוצרת תיקון, אלא, מפלה את האוכלוסייה הנחותה לרעה ומשאירה אותה בתחתיתה עם תווית של "נזקק" ו"נכשל".

 

  הגדרה

 המושג המדעי [מתחום מדעי החברה] הוא "העדפה מתקנת", אולם נפוץ ועממי המושג בשמו: "אפליה מתקנת".

משמעותו של המושג - מתן עדיפות לאנשים מקבוצה חלשה, על סמך השתייכותם לקבוצה זו ובזכות ההשתייכות, על פני אנשים אחרים המשתייכים לקבוצות חזקות יותר, במטרה להשוות פערים.

עינינו הרואות כי אפליה מתקנת, בהגדרתה, היא מעשה של אי-שוויון, כי עם אותם נתונים של שני אנשים מקבוצות שונות – אחד יועדף על פני רעהו, מסיבה בלתי עניינית ולא עקב כישוריו אלא עקב השתייכותו לקבוצה החלשה.

 התווית  

מי שמשפר את מעמדו בעקבות קבלת זכויות להן לא היה זכאי ואותן לא היה מקבל בתנאי שוויון, נושא על גבו לעד תווית של מי שאינו ראוי ואינו מוכשר, גם במצב בו מדובר באדם שלאחר שקיבל את ההעדפה המתקנת הוכיח את עצמו.

לאמור, מדובר בנזק הנגרם למועדף, לעד, באמצעות תווית המודבקת על מצחו [ומצויה בתיק האישי שלו הפתוח לעיון ללא ידיעתו בפני גורמים ממסדיים שונים], והיא [התווית] תתגלה לעיני כל מי שירצה לחטט בעברו האקדמי ובהתקדמותו בסולם ההצלחה.

הוא לעולם לא יוכל להשתחרר מתווית זו והיא תעיק עליו ותגרום לסיווגו כסוג ב' בחברה, דווקא מהבחינות שבהן הוא התקדם והוכיח את עצמו.

לאמור, מדובר באפליה.

גם הדימוי העצמי שלו יהיה נמוך והביטחון העצמי שלו ייפגע, כי בתוך תוכו הוא "יידע" שללא העדפתו שלא כדין, על סמך חוקי עזר או הוראות שעה או תרגיל סטטוטורי זמני אחר,  הוא לא היה מגיע למעמדו הנכסף, ועוד הוא "יידע", כי הוא למעשה לא מוכשר ולא כל כך חכם... ורק בזכות "אפליה מתקנת" – קודם...

לאמור, לא אל שוויון חותרת האפליה המתקנת אלא אל – אפליה.

 

מעשה שהיה: התיקון קילקל 

בשנת 1956, בתום לימודיי בבית הספר היסודי, פורסמו שמות התלמידים המצטיינים הזכאים למלגה [בזמנו כינו זאת "סטיפנדיה"]. היה זה בבית ספר על שם א"ד גורדון בקרית חיים. אני נמניתי בין המאושרים ותוך שימוש במלגה זו המשכתי ללמוד בבית הספר התיכון. חברי יצחק א' – לא קיבל מלגה, וזנח את רעיון הלימודים בשל כך. כעבור זמן פורסמה גם הרשימה השנייה, של התלמידים בני עדות המזרח שזכו במסגרת "אפליה מתקנת" לטובתם – במלגות זהות לזו שקיבלתי אני. יצחק א' מנה עליהם, אולם הוא נער רגיש, ונעלב עד עמקי נשמתו על כי זכייתו במלגה נעשתה בדרך זו.

הוא לא למד בשום בית ספר תיכון או מקצועי. לימים קנה משאיות ועשה חיל.

לו היו מניחים לו להתמודד ללא "אפליה מתקנת", ייתכן שהיה מתמודד ומגיע רחוק.

המערכת הפדגוגית הנציחה את העליבות ואת הסוג הנחות של שכבות שלמות באוכלוסייה, על ידי סימונן באמצעות הטבות שסיפקו להן, דווקא בתחומים שבהם: ההתמודדות, העקשנות, התחרותיות, ההישגיות הם הערכים הנכונים [ולא הנזקקות, הנחשלות, חוסר העצמאות והתלותיות]. ההנצחה נעשתה אולי מתוך רצון וכוונה טובים, אולם האפקט היה הפוך.

 

הדרך הפשוטה 

במקום להוריד את רמת הדרישות – היה אפשר לשנות את נושאי הבחינות, תוך הטייתם לנושאים בהם בקיאים האנשים המשתייכים לכאורה לאוכלוסייה שנחשבת חלשה. כך היה אפשר להקשות על האוכלוסייה החזקה, ולהקל על האוכלוסייה החלשה מבלי שיצוין דבר, ועם שימוש במבחנים אחידים.

אלא שמתוך קיבעון מחשבתי ותחושה אפוטרופסית של עליונות, סברו במערכת הפדגוגית שמי שאינו מצליח במבחנים שכוונו לחלק מסוים באוכלוסייה – הוא חלש וצריך לטפח ולקדם אותו עד שיהיה כמו אלה המשתייכים לקבוצה החזקה-לכאורה.

 לשון אחר, האוכלוסייה החלשה – לא חלשה היא, אלא התרבות שלה שונה, ובמקום להציב בפני בניה מבחן בו מי שמקבל 70% עובר בעוד שמי שנמנה על האוכלוסייה החזקה צריך להגיע לפחות ל 85%,

היה עדיף לערוך מבחן שונה, הנוטה בתוכנו לתחומי ההתעניינות של האוכלוסייה שנחשבה חלשה, ובו כל מי שמקבל x% - ללא הבדל שייכות – עובר אל ההצלחה המחכה לו מעבר לבחינה, מתקבל לעבודה, מקבל מלגה, ונהיה כוכב בחברה בזכות ולא בחסד.