תפריט חיפוש

ת"א 9107-02-12 דרור נ' פריצקר ואח'

בית משפט השלום

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 9107-02-12 דרור נ' פריצקר ואח'

תיק חיצוני:

לפני כב' השופטת רויטל באום

התובעת:

1. כרמלה דרור

2. נציגות הבית המשותף מרח' השקד 8, נהריה

נגד

הנתבעות:

1. פריצקר יזמות בע"מ (עיכוב הליכים)

2. דנקנר השקעות בע"מ

3. רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ

פסק דין

לפני תביעה לצו עשה להורות לנתבעות לתקן את הליקויים בחזיתות בית משותף, אשר הביאו לנשירת אריחי החיפוי.

1. התובעת 1 (להלן - "התובעת") היא נציגת ועד הבית ברח' שקד 8 בנהריה (להלן "הבניין"). התובעת 2 היא נציגות הבניין.

הנתבעות הן חברות בנייה, אשר בנו את הבניין.

נגד הנתבעת 1 ניתן צו פירוק, ועל כן בהחלטה מיום 9.5.12 עוכבו כנגדה ההליכים.

ההליך

2. ביום 15.2.12 הגישה התובעת כתב תביעה נגד הנתבעות.

3. הנתבעות 2-3 ("להלן" - "הנתבעות") הגישו בקשה לדחיית התביעה נגדן על הסף, מחמת התיישנות. התובעת הגישה את תגובתה והנתבעות הגישו את תשובתן.

התקיימו דיונים בניסיון להביא את הצדדים לכדי הסכמה, אשר תייתר את הצורך להכריע בבקשה (או בתביעה), אף התנהל מו"מ ממושך בין הצדדים, אך בסופו של יום לא עלה בידיהם להגיע להסכמות.

בהתאם להודעת ב"כ הנתבעות מיום 30.3.14 (בק' מס' 19), לא נותר אלא ליתן החלטה בבקשה.

בפסק הדין שניתן על ידי ביום 15.4.14 קיבלתי את הבקשה והוריתי על דחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנותה.

4. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין (ע"א 43207-05-14).

ביום 5.11.14 ניתן ע"י בית המשפט המחוזי פסק דין בערעור, במסגרתו נכתב, בין היתר -

"נראה כי שני הצדדים אינם חולקים שיש לשמוע ראיות בעניין מועד היווצרות העילה לצורכי ההתיישנות ובכלל בשאלת ההתיישנות. הם חולקים באיזו דרך יתקיים הדיון...

אנו סבורות, וכך אנו פוסקות, שיש להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת לשמוע ראיות בשאלת ההתיישנות על פי המחלוקות העובדתיות העולות בין הצדיים בסוגיה זו ובין היתר מתי יש לראות בנפילת האריחים כמועד היווצרות העילה.

בשאלה כיצד יתנהל הדיון בתיק, אנו קובעות שיש להשאיר עניין זה להחלטתו ולשיקול דעתו של בית משפט קמא, אשר יחליט אם לפצל את הדיון כך שישמע תחילה ראיות לעניין ההתיישנות, או אם לשמוע ראיות בכל הסוגיות שבתיק, ובפסק הדין הסופי להתייחס גם לשאלת ההתיישנות. כן יחליט בית משפט קמא אם לבטל את פסק דינו בעניין ההתיישנות או להשאירו על כנו על מנת להחליט אם לתקנו או לבטלו לאחר שמיעת הראיות בסוגיית ההתיישנות". (סע' 7-8).

5. בהמשך לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בהחלטתי מיום 05.11.2014, הוריתי על ביטול פסק דיני מיום 15.04.2014, והוריתי לצדדים להגיש ראיותיהם.

בהחלטתי מיום 20.11.2014 ובזיקה לבקשת הנתבעות, הבהרתי כי על הצדדים להביא ראיות בכל הסוגיות שבתיק, ולא בסוגיית ההתיישנות.

6. ביום 26.12.2014 הגישה התובעת בקשה לפסילתי מלשבת בדין בתיק זה.

6.1 לטענתה, כאשר התקיימה ישיבה במסגרתה נקבע מי יעיד מטעם התובעת בתובענה, הגיעה התובעת למסקנה כי ישנה רלוונטיות לעדותו של אחד הדיירים בבניין, מר מיכאל יהודה, שהינו אחיו של גרושה המנוח של מותב זה. לטענת התובעת, ישנם "יחסים עכורים" בין מר יהודה למותב זה, ומטעם זה ראוי כי התיק יועבר למותב אחר.

6.2 הואיל והבקשה הוגשה ללא כל אסמכתה שהיא, ביקשתי את הבהרות התובעת בקשר עם בקשתה זו. בהקשר זה ניתנו מס' החלטות על ידי, כאשר ביום 13.01.2015, אף לאחר שהוגשה תגובת הנתבעות לבקשת התובעת, הוריתי כי החלטה בבקשה תינתן לאחר שתוגשנה ראיות התובעת.

6.3 התובעת ביקשה לעכב את ההליכים בתיק עקב ערעור שהגישה על החלטתי בעניין האמור, ובהחלטתי מיום 25.01.2015 הוריתי שההליכים לא יעוכבו, כמפורט שם.

6.4 ביום 10.02.2015 ניתן ע"י בית משפט העליון פסק הדין אשר דחה את ערעור התובעת, בנימוק כי טרם ניתנה החלטה בבקשת הפסילה, ועל כן טרם הגיע המועד להגיש ערעור על החלטה זו.

6.5 ביום 02.04.2015 הוגשו ראיות התובעת: תצהיר התובעת, תצהיר בעלה, מר עמנואל דרור, תצהירו של מר מיכאל יהודה ותצהירו של עו"ד רובי אנגל. כן הוגשו חוות דעת מטעמו של מר אורי קורין וחוות דעת חברת טרמינל.

אציין, כי ביחס לחברת טרמינל, הודיעה ב"כ התובעת ביום 15.05.2016 כי לא ניתן ליצור עוד קר עם בעלי החברה, מר יוסי בן חורין. משכך, לא תוכל התובעת להסתמך עליה כראיה מטעמה. יחד עם זאת, וכפי שאפרט בהמשך, הזמנת חוות הדעת והעובדה כי ניתנה – תשמש לחובתה של התובעת, בתמיכה לטענות הנתבעות כנגדה (וראו: סע' 6.5 להלן לפסק הדין).

בהחלטתי מיום 08.04.2015 הוריתי –

"עיינתי בתצהירו של מר מיכאל יהודה, ואינני סבורה כי עדותו של עד זה, אף ללא חקירתי הנגדית, מהותית או רלוונטית בכלל לתביעה ואינני רואה כיצד עדותו יכולה לקדם את בירור השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים בהליך זה; ב"כ הנתבעות 2-3 יואיל ויודיע... האם הוא מסכים לוותר על חקירתו הנגדית של העד, מבלי שיהא בדבר כדי להודות באמיתות תוכנה כמובן, נוכח ההערות שלעיל".

אציין, כי תצהירו של מר יהודה, אשר רכש את הדירה בשנת 2014, אינו רלוונטי לשאלת קיומו של ליקוי, מהותו או אחריות מי מהצדדים להתרחשותו. מר יהודה, העמיד על עצמו כהדיוט, "לא חשב" שנפילות הפסיפס הן עניין מהותי; אין בכך כדי להעלות או להוריד, אף אין בכך כדי להעיד על כך שמי מיתר דיירי הבניין "חשב" או "לא חשב" שמדובר בסיכון בטיחותי, וממתי הבינו שמדובר בסיכון כאמור.

יתרה על כן, התובעת עצמה טוענת כי רק בשנת 2009 או 2010 הבינה שנפילת האריחים מהווה סיכון בטיחותי. העובדה שאדם, שרכש דירה בבניין בשנת 2014 "לא הבין" עובדה זו, אין בה כדי לשנות; נכון לשנת 2014, אין ספק כי הייתה כבר הבנה של התובעת שמדובר בליקוי משמעותי. מטעם זה סברתי בהחלטה הנ"ל, כי עדותו אינה מהותית או רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת בהליך זה.

6.6 בעקבות החלטה זו, הודיע ב"כ הנתבעות שהנתבעות מסכימות לוותר על חקירתו של מר מיכאל יהודה.

על כן, בהחלטה מיום 02.05.2015 דחיתי את הבקשה לפסילתי, מהנימוקים המפורטים שם.

6.7 בבקשתה מיום 04.05.2015 דחיתי את הבקשה לפסילתי, מהנימוקים המפורטים שם.

6.7 בבקשתה מיום 04.05.2015 ביקשה התובעת לעכב את ההליכים עקב ערעור שהגישה על ההחלטה האמורה, ובהחלטתי מיום 05.05.2015 דחיתי את בקשתה.

6.8 ביום 04.06.2015 דחה בית המשפט העליון את הערעור על ההחלטה.

7. ביום 14.06.2015 הוגשו ראיות הנתבעת: תצהירו של מר שלום דגן ותצהירו של מר אליעזר כהן. כן הוגשה חוות דעתו של מר ויקטור שטיינברג.

8. ביום 17.06.2015 התקיימה לפניי ישיבת קדם משפט, בסיומה הוריתי על מינויו של מר עזרא בן עזרא כמומחה מטעם בית המשפט בתחום ליקויי הבנייה (להלן – "מומחה בית המשפט").

בין היתר, הוריתי למומחה לחוות דעתו –

"... באשר לטענת הצדדים בכתמי הטענות, ככל שהם בתחום מומחיותו, ובפרט לעניין ליקויי הבנייה הנטענים בבית המשותף שברחוב השקד 8 בנהריה, וכן לשאלה מתי נוצרו ליקויים אלו, וכתוצאה ממה".

ביום 24.05.2015 הגישו הנתבעות בקשה לביטול מינויו של המומחה ומינוי מומחה אחר תחתיו בטענה לקיומם של קשרים עסקיים בין המומחה לב"כ התובעת; לאחר שהתקבלו הבהרות מאת ב"כ התובעת ומאת המומחה, נדחתה בקשתן בהחלטה מיום 09.07.2015 (בק' מס' 36).

ביום 02.02.2016 הוגשה חוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט. למומחה נשלחו שאלות הבהרה ע"י שני אנשים.

9. בהתאם להוראות תק' 136 לתקנות סד"א, הודיעה התובעת ביום 06.02.2016 על הגשת כתב  תביעה מתוקן.

9.1 לכתב התביעה המתוקן צורפה התובעת 2, בלא שהתבקשה או ניתנה רשות לכך; הנתבעות התנגדו לצירוף האמור (סע' 7 לכתב ההגנה המתוקן וכן בדיון שהתקיים ביום 20.04.2016, עמ' 7 ש' 15), והדין עימן.

9.2 תקנה 136 מקנה לבעל דין סמכות לתקן את כתב טענותיו "לאור האמור בחוות הדעת".

9.3 חוות הדעת עניינה ליקוים ברכוש המשותף – נושא התביעה; אין בה דבר לעניין בעלי הדין בתובענה (אף לא יכול להיות בה, הואיל והיא חוות דעת בעניין מקצועי, ולא משפטי), ולא עולה מחוות הדעת הצורף לצרף את התובעת 2. הצורך, ככל שקיים, היא קיים עם הגשתה של תובענה זו מלכתחילה.

לא בכדי ניתנה ביום 10.06.2012 החלטתי, בה הוריתי לתובעת לצרף הסכמתם בכתב של כל דיירי הבניין לניהולו של ההליך ע"י התובעת ולייצוגו בידי בא-כוחה, אישור שהוגש ביום 30.07.2012, בעקבות החלטה נוספת שניתנה על ידי ביום 06.07.2012.

9.4 על כן, משלא התבקשה וממילא לא ניתנה לתובעת רשות לצירופה של התובעת 2, ונוכח תוצאות ההליך, כפי שיפורט בהמשך, מקל וחומר שלא ניתן היה לצרף את התובעת 2 במועד בו הוגש כתב התביעה המתוקן.

10. הנתבעות הגישו כתב הגנה מתוקן והתובעות הגישו כתב תשובה.

11. ביום 20.07.2016 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו התובעות, מר עמנואל דרור, המומחה קורין מטעם התובעת, שחקירתו התבקשה ע"י ב"כ הנתבעות, מר שלום דגן, מר אליעזר כהן ומומחה בית המשפט.

עו"ד רובי אנגל לא הובא לעדות ע"י התובעת, ועל כן תצהירו אינו חלק מהראיות בתיק.

12. סיכומי התובעת הוגשו ביום 17.08.2016, סיכומי הנתבעות הוגשו ביום 27.10.2016.

טענות הצדדים

13. לטענת התובעת, בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמה ובהמשך – בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט, הליקויים בבניין שהובילו לתופעת נשירת האריחים מקורם בבנייה רשלנית של הנתבעות בסביבת מגורים הקרובה לים.

14. אין חולק, כי בניית הבניין הושלמה בשנת 1998.

15. לטענת התובעת, נשירת אריחי פסיפס ממעטפת הבניין החלה לאחר שאוכלס הבניין, קרי: בשנת 1998, אולם בהיקף מצומצם.

רק בשנת 2009 החלו לנשור אריחים באופן בולט דבר שהיווה סיכון בטיחותי של ממש. בעקבות התפתחות זו, החלה התובעת להתכתב בנושא עם הנתבעות; במענה לפניותיה, בוצעו מספר תיקונים קוסמטיים אשר לא פתרו את הבעיה.

16. במהלך שנת 2016 פנתה התובעת אל האגודה לתרבות הדיור; מהנדס מטענה קבע כי קיימת בעיה של התנתקות ונפילת האריחים מהווה מפגע בטיחותי.

17. בנסיבות אלה, פנו דיירי הבניין לעו"ד רובי אנגל אשר פנה בשמם לנתבעות, במכתב מיום 08.02.2011 (להלן – "המכתב מיום 08.02.2011" או "מכתב עו"ד אנגל מיום 08.02.2011"), בו נדרשו הנתבעות לתקן לאלתר את הדרוש תיקון; המכתב צורף כנספח 3 לכתב התביעה, אף צורף כנספח ז' לתצהיר התובעת.

18. משהכחישו הנתבעות את אחריותן לבעיה, פנו התובעות, בהמלצת בא כוחן, למומחה מטעמן ד"ר אורי קורין (להלן – "המומחה קורין"), על מנת שיחווה דעתו בעניין הפסיפס לרבות עלויות ביצוע עבודות התיקון, על סמך חוות דעת המומחה, הוגשה התביעה.

19. לנתבעות מספר טענות כנגד התביעה, ובראשן – כי זו התיישנה. הנתבעות טוענות לכל אורכו של ההליך, כי התובעת ידעה על הליקויים בפסיפס מיד לאחר אכלוס הבניין (בשנת 1998) ולכל המאוחר בשנת 2002.

הנתבעות מפנות למכתב מיום 08.02.2011 (בעיקר ס' 3 ו- 6 שבו) וכן לחוות דעת יוסי בן חורין מחברת טרמינל מיום 09.05.2002, אליו פנתה התובעת על מנת שיחווה דעתו בדבר הליקויים בבניין, בה קבע שקיימים ליקויים רבים בפסיפס וכי יש לפרקו ולחפות את הבניין בפסיפס חדש.

על כן, לטענת הנתבעות – משהוגשה התובענה רק בשנת 2012, הרי שזו התיישנה, או לכל הפחות הוגשה בשיהוי ניכר ביותר.

20. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי לא בוצעה ע"י דיירי הבניין תחזוקה שוטפת לקירות החוץ ולאריחי הפסיפס בבניין, ודוחות את טענת התובעת כאילו ביצעו תיקונים בפסיפס ברכוש המשותף, לטענתן, ככל שבוצעו עבודות נקודתיות בפסיפס היו אלה עבודות עקב פניות של דיירים על ליקויי רטיבות בדירותיהם הפרטיות בלבד.

סמכות התובעת לייצג את הדיירים

21. כפי שצוין לעיל, ביום 10.06.2012 הוריתי לתובעת לצרף הסכמתם בכתב של כל דיריי הבניין לניהולו של ההליך ע"י התובעת ולייצוג בידי בא-כוחה, אישור שהוגש ביום 30.07.2012.

22. אף מנספחים א' ו- ב' לצהיר התובעת עולה, כי היא הוסמכה, כוועד הבית בבניין, להגיש תובענה זו בשם הדיירים, בנושא הרכוש המשותף, עניין שהוא בטיפולו ובאחריותו של וועד הבית.

23. מכאן, שדין טענת הנתבעות בדבר זהות התובעת או העדר יריבות – דינה דחייה..

חוות דעת מומחה בית המשפט

24. התובעת מבססת תביעתה, על חוות דעתו של המומחה קורין, שקבע, בין היתר, כי היעדר חיפוי בטון או חיפוי בטון בעובי בלתי מספיק איפשר חדירה מהירה של גורמי קורוזיה אל מוטות הפלדה, וכתוצאה מכך הפלדה הגדילה את נפחה בשיעור ניכר וביקעה הן את הבטון והן את שכבות חיפוי הפסיפס המודבקות על פני הקירות.

לפי המומחה מטעמה של התובעת –

"בעלי הדירות בבית לא יכלו להיות מודעים לתקלה שהתרחשה עד כה, עקב העובדה שמקור התקלה – עובי חיפוי בלתי מספיק של הבטון על פלדת הזיון – היה מוסתר ובלתי גלוי לעין, ורק משהחלה התקלה של נשירת הפסיפסים, ניתן היה לעמוד על הגורם שהביא לתקלה" (סע' 22 לחוות הדעת).

25. מחוות דעת מומחה בית משפט עולה, ששלד הבניין הוא לקוי עקב עבודת בנייה לא תקינה ומכיוון שהכשל בבניין נובע לא רק מביצוע לקוי של חיפויי הקיר אלא גם מביצוע לקוי של קירות הבניין, קרי: אי כיסוי מספיק של הבטון, לקח זמן עד שכשל זה התגלה באשר היה חבוי מאחורי חיפוי הקיר.

מומחה בית המשפט קבע, כי כל שטחי החיפוי במעטפת הבניין, למעט השטחים במגרעות שב- 4 החזיתות, הינם פגומים. הוא מציין את גורמי הכשל בחיפוי: כיסוי בלתי מספיק של ברזל הזיון, שימוש בדברים לא ראויים או ביצוע ליקוי של מילוי המישקים או שימוש באריחים לא ראויים, ומעריך כי עלות התיקון מגיעה לכדי הסכום של 928,568 ₪.

26. לעניין טענת הנתבעות להעדר תחזוקה מצד הדיירים, סובר מומחה בית המשפט, כי היא אינה רלוונטית בתקופת הבדק והאחריות, שהיא 10 שנים במצטבר מעט מסירת החזקה בבית לדיירים, קרי: עד סוף שנת 2008.

27. עוד לפי מומחה בית המשפט, הנשירה של אריחי הפסיפס החלה לאחר אפריל 2002, מועד ביקורו של המומחה בן חורין בבניין, ומספר שנים לפני אוקטובר 2009, מועד הפניה הראשונה בכתב לקבלן.

28. המסקנה העולה מכל המפורט לעיל היא כי אלמלא התיישנה תביעה זו, הייתי מקבלת את טענות התובעת בהתייחס לאחריות הנתבעות לפגמים ברכוש המשותף.

יחד עם זאת, הואיל ומדובר בעבודות מורכבות ביותר, רחבות היקף אשר הזמן לביצוען יכול לארוך חודשים רבים, אם לא מעבר לכך, אינני סבורה כי צו עשה הינו הסעד המתאים בנסיבות העניין, הואיל ומדובר בסעד שאכיפתו הייתה דורשת פיקוח בלתי סביר בנסיבות של בית המשפט (או של לשכת ההוצאה לפועל).

אמנם מדובר בסעד שעלותו, מבחינת אגרת בית המשפט המשולמת ע"י התובעת, אינה גבוהה, בפרט לעומת עלות האגרה בתביעה לסעד כספי, אך שהו שיקול שולי ביחס למכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק לבעל דין.

הואיל ומדובר בעבודות מורכבות, ולו הייתי מוצאת לקבל את כל טענות התובעת, הייתי מורה לנתבעות לשלם לתובעת את הסכום שנקבע בחוות דעת מומחה בית המשפט, אף הייתי  מחייבת את הנתבעות בתשלום אגרות בית המשפט (מחצית ראשונה ושנייה) בגין הסכום שקבע מומחה בית המשפט.

התיישנות

29. שאלת ההתיישנות בלב המחלוקת שבין הצדדים.

30. עילת התביעה היא ליקויי בנייה שהביאו לנשירת אריחי חיפוי מחזיתות הבניין.

31. כפי שצויין לעיל, התיק הוחזר מערכאות הערעור "על מנת לשמוע ראיות בשאלת ההתיישנות על פי המחלוקות העובדתיות העולות בין הצדדים בסוגיה זו ובין היתר ממתי יש לראות בנפילת האריחים כמועד היווצרות העילה" (סע' 8 לפסק הדין בבית המשפט המחוזי).

32. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי במסמכים שהוגשו ובסיכומי הצדדים, אני קובעת כי המועד אשר ממנו יש לראות בנפילת האריחים כמועד היווצרות העילה הינו בשנת 1998. להלן יובהרו הדברים.

33. כאמור, אין חולק, כי הבנייה הסתיימה בשנת 1998 ושהבניין אוכלס בסמוך למועד זה.

בסעיף 1 למכתב עו"ד אנגל מיום 08.02.2001 נרשם –

"בחודש נובמבר 1998 חברתכם השלימה את בנייתו של הבניין ברח' שקד 8, והחלה באכלוסו של הבניין ברוכשי הדירות".

בסעיף 3 למכתב נרשם –

"מיד לאחר אכלוס הבניין, החלה נשירת חיפוי הפסיפס מכל החזיתות, בין אם פסיפסים בודדים ובין אם חלקים ניכרים מהחיפוי  החיצוני". (ההדגשה שלי – ר.ב.).

במילים אחרות: התובעת ידעה על נשירת האריחים (וכתוצאה מכך גם על עילת התביעה) מיד לאחר אכלוס הבניין, קרי עוד בשלהי שנת 1998. כמו כן וכעולה מהמכתב הנ"ל, מדובר היה על נשירה מכל החזיתות, בין אם פסיפסים בודדים ובין אם חלקים ניכרים מהחיפוי החיצוני.

34. המכתב הנ"ל הינו מכתב דרישה שנשלח לנתבעות ע"י ב"כ התובעת, עו"ד אנגל בטרם הגשת התביעה, נכלל בטענות התביעה (סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן), צורף כחלק מנספחיה וכחלק מראיות התביעה, ועל כן יש לראות בו הודאת בעל דין מצד התובעת לעניין היווצרות מועדת עילת התביעה, כפי שטוענות הנתבעות.

35. בתצהירה טוענת התובעת כי היא והדיירים לא היו שותפים לניסוח המכתב, כי הסבירה לעו"ד אנגל שאריחים בודדים נשרו לאחר קבלת הבניין ואילו חלקים ניכרים של נשירה אירעו רק במהלך שנת 2009 והלאה וכי הוא ערבב בין תופעות אלה (סע' 14-16 לתצהיר).

בטענה זו מבקשת התובעת לסתור את האמור במכתב, בו נרשם כי כבר בשנת 1998 החלה נשירה של "חלקים ניכרים מהחיפוי החיצוני". זוהי טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, כאשר מדובר במסמך שהוכן, הוצא וצורף לכתבי הטענות ע"י מי שייצג את התובעת באותה העת. חזקה עליו כי הבין היטב את שנמסר לו מאת התובעת וניסח את המכתב בהתאם לעובדות שנמסרו לו, בזמן אמת, ע"י התובעת.

36. כפי שציינתי לעיל, התובעת לא הביאה את עו"ד אנגל על מנת שייחקר על תצהירו, על כן, אין תצהירו מהווה ראיה בתיק, אף אין כל תמיכה לטענתה האמורה של התובעת בהקשר זה, אשר בנוסף על היותה סותרת מסמך שנערך עבורה ומטעמה בכתב כאמור לעיל, היא בגדר עדות יחידה של בעל דין בהליך (סע' 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

37. אינני נותנת אמון בטענת התובעת בתצהירה כי עוה"ד מטעמה שגה או לא דייק, התובעת אישרה בחקירתה לפניי, כי קיבלה את המכתב מיום 08.02.2011, קראה אותו, אך לא מצאה להעיר לעוה"ד אנגל כל הערה (עמ' 13 ש' 1-4).

עדותה לפניי בהקשר זה אינה אמינה, ואסביר: התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית, האם קיבלה את מכתבו של עו"ד אנגל מיום 08.02.2011 והשיבה בחיוב, אף השיבה בחיוב על השאלה האם הגיבה למכתב. אך כאשר נשאלה, האם עו"ד אנגל העביר לעיונה טיוטת  תביעה בטרם הוגשה לבית המשפט השיבה כי אינה זוכרת, אף כשעומתה עם העובדה שהיא טוענת שהיא זוכרת אירועים משנת 1998 אך לא משנת 2012 השיבה באופן מתחמק –

"אני זוכרת מה שאני זוכרת" (עמ' 14 ז' 8).

38. מעדותה של התובעת מתקבל הרושם, כי העדות "הותאמה" עדי לנסות "לעקוף" את טענת ההתיישנות שהועלתה ע"י הנתבעות. כתב התביעה המקורי, כמו גם נספח 3 לו (המכתב מיום 08.02.2011) ברורים, ואינם משתמעים לשתי פנים.

אריחים החלו ליפול מקורותיו החיצוניים של הבניין באופן משמעותי עוד בשנת 1998; לא מדובר באריחים בודדים או בעניין של מה בכך, כפי שניסתה התובעת להציג בתצהירה.

העובדה שעו"ד אנגל לא הובא לעדות, כדי לתמוך בטענות התובעת כי אמנם לא דייק בנסחו את המכתב מיום 08.02.2011, פועלת לחובתה של התובעת.

אציין, כי להבנתי, הטעם העיקרי אשר בעטיו הוחזר התיק לשמיעת עדויות היה הצורך לאפשר לתובעת לתת הסבר אשר יניח את הדעת לאמור במכתב מיום 08.02.2011 הסבר כאמור לא ניתן.

39. טענת התובעת בסע' 35 לסיכומיה, כי היה על הנתבעות לזמן את עו"ד אנגל לחקירה, וכי הן ויתרו על כך (!), אינה אלא עשות מצח לשמה: עו"ד אנגל הינו עד מטעמה של התובעת. תצהירו הוגש כחלק מראיות התובעת. בעל דין אינו נדרש להזמין עד של צד שהוא מבקש לחקור (למעט מומחה, שלגביו חלה ההוראה שבתקנה 130 א' לתק' סד"א) – ההפך הוא הנכון: בעל הדין אשר בתמיכה לטענותיו הוגש תצהירו של עד חייב לדאוג להתייצבותו של אותו עד לחקירה, אחרת – רשאי בית המשפט לקבוע כי התצהיר לא ישמש כראיה בתיק (סע' 17(א) לפקודת הראיות).

התובעת סברה כי עדותו של עו"ד אנגל רלוונטית, מטעם זה בחרה להגיש תצהיר מטעמו. משכך, לא תוכל התובעת להישמע בטענה כי העדות, אותה ביקשה בעצמה להביא לפני בית המשפט – אינה רלוונטית.

40. טענת התובעת בסיכומיה (סע' 35-36) לפיה המכתב מיום 08.02.2011 מהווה עדות שמיעה תמוהה, וזאת בלשון המעטה;

ראשית מדובר במסמך שהוגש ע"י התובעת כראיה מטעמה.

שנית, התובעת אישרה בחקירתה לפניי, כי לצורך מסירת המידע נשוא המכתב, ישבו היא ובעלה עם עו"ד אנגל ומסרו לו את הדברים (עמ' 13 ש' 27-32). משנרשמו הדברים כפי שנרשמו במכתב, חזקה היא שאלה הדברים כפי שנמסרו לעו"ד. התובעת, כאמור לעיל, לא הוכיחה אחרת.

ושלישית, מדובר בהרחבת חזית אסורה, באשר טענה זו לא נשמעה מפי התובעת קודם לכן, קרי: בכתב התביעה שהוגש על ידה.

41. בשים לב לראיות שתיק, אף קיבעת מומחה בית המשפט, לעניין המועד בו החלה נשירת האריחים לא תוכל לסייע לתובעת.

41.1 כאמור, המומחה קבע בחוות דעתו כי לא יוכל לומר מתי בדיוק החלה הנשירה, אך לסברתו מדובר בתקופה שבין אפריל 2002 לאוקטובר 2009 (וראו גם עדותו לפניי בעמ' 25 ש' 32, בעמ' 26 ש' 1-19).  המומחה קובע את תחילת התקופה על יסודה של חוות הדעת של חברת טרמינל, אך זו כאמור – אינה ראיה בתיק (וראו: סע' 6.5 לעיל לפסק הדין).

41.2 הנטל להוכיח את התביעה בשיעור של 51% לפחות מוטל על התובע. אם מומחה בית המשפט אינו יכול לומר, מבחינת מקצועית, מתי החלו נשירות הפסיפס, אלא הוא מסתמך על ראיות חיצוניות לדבר, לא ניתן לומר כי התובעת הוכיחה את תביעתה בשיעור הנדרש.

41.3 מי שנדרש לקבוע ממצאים עובדתיים על יסודן של ראיות חיצוניות הוא בית המשפט.

מומחה בית המשפט נדרש לחוות דעתו המקצועית, ולסייע לבית המשפט; אין הוא יכול לקחת את מקומו של בית המשפט, כפי שארע כאן, ולקבוע קביעות שלא על יסוד מומחיותו אלא על יסודן של ראיות כאמור.

41.4 למומחה בית המשפט, בכל הכבוד, אין את הכלים המשפטיים או את הסמכות שיש לבית המשפט לקבוע קביעות מעין אלה. כך למשל, הסתמכותו על חוות הדעת על חברת טרמינל – אינה יכולה להתקבל, באשר זו אינה חלק מהראיות בתיק.

מומחה בית המשפט אישר בעדותו לפניי את הדברים (כשנשאל ביחס למכתבו של עו"ד אנגל מיום 08.02.2011).

"אין לזה חשיבות. מהימנות המסמך אינו מענייני, אלא זה דבר משפטי שבית המשפט יקבע... קראתי את כל המסמכים והתייחסתי למה שנכון להתייחס... יש כאן סתירות בין מה שנטען בכתב התביעה ומה שנטן ע"י עו"ד אנגל... מהימנות מסמך והסתירות שבהם הם עניין של ביהמ"ש" (עמ' 25 ש' 22, 28 ו- 26 ש/ 2).

42. מקובלת עלי קביעתו של מומחה בית המשפט, כי נשירת הפסיפס מקירותיו החיצוניים של הבניין היא תהליך הדרגתי, שלא מתרחש ביום אחד. זוהי קביעה הגיונית, מתקבלת על הדעת, ואף הנתבעות לא הביאו ראיות לסתור אותה. אלא שלא די בכך.

משקבעתי כי עילת התביעה נולדה בשנת 1998, משמעות הדבר היא כי אותו תהליך הדרגתי החל באותו מועד. אליבא דמומחה בית המשפט – גם אם לקח לתהליך מספר שנים כדי להבשיל לכדי דבר מה בולט לעין, הרי שסביר להניח כי התובעת ראתה את נשירת האריחים כעבור שנים ספורות. לא כעבור עשר שנים או יותר.

מומחה בית המשפט אישר בחקירתו, כי הוא אינו יכול לשלול את הטענה לפיה נשירת האריחים החלה כבר עם אכלוס הבניין (עמ' 26 ש' 14), כלומר בשנת 1998.

43. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע כי תקופת ההתיישנות "בשאינו מקרקעין" הינה שבע שנים, וכי תחילתה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סע' 6 לחוק).

בעניינו, בשים לב למועדים שצוינו לעיל ולכך שהתביעה הוגשה בשנת 2012, ברי כי תקופת ההתיישנות חלפה.

44. אף אם אצא מנקודת הנחה לפיה אין לראות בתובעת כמי שידעה לעמוד על היקף או טיב התופעה (נשירת האריחים) מיד לאחר אכלוס הבניין, הרי שבאה חוות הדעת של חברת טרמינל מיום 09.05.2002 שצורפה כחלק מראיות התובעת (נספח י' לתצהיר התובעת) ואוזכרה בסעיף 6 למכתב עו"ד אנגל מיום 08.02.2011, ומלמדת כי כבר בשנת 2002 ידעה התובעת על היווצרות עילת התביעה, למצער על קיומם של ליקויים בחיפויי הבניין.

כך, בסעיף 6 למכתב מיום 08.02.2011 נרשם –

"וזה קבע חד משמעית, עוד ביום 09.05.2002, כי הליקויים בחיפוי הבניין נגרמו בגין חריגה מבנייה, ערבוב של סדרות ייצור שונות של אריחים, גימור לקוי, חיתוך לקוי ועוד" (ההדגשה במקור – ר.ב.).

המומחה אף קבע כי נדרש לפרק את הפסיפס הקיים ולבצעו מחדש (עמ' 29 בחוות דעתו).

על כן, גם אם אראה את עילת התביעה ככזו שנולדה רק בחודש מאי 2002, כאשר קיבלה התובעת את ממצאי חוות הדעת של חברת טרמינל, עדיין אין בכך כדי לסייע לתובעת, שכן גם במקרה זה תקופת ההתיישנות חלפה כבר במאי 2009 (בחלוף 7 שנים).

45. התובעת טוענת שיש למנות את תקופת ההתיישנות רק עם קבלת חוות דעת המומחה מטעמם, ד"ר אורי קורין בשנת 2011. באשר רק במועד זה יכלו לעמוד על מהות הכשל או הנזק – חיפוי בטון בעובי שאינו מספיק, ועל כך שהבניין נבנה שלא לפי דרישות התקן.

חוות הדעת, לדבריה, נדרשה לאור העובדה שהחלה החמרה בנשירת האריחים (מבחינת כמות הנשירה, מסיביות הנשירה ותדירותה), באופן כזה שהיא הפסיקה לראות בתופעה כעניין של מה בכך.

אין בידי לקבל טענה זו משני טעמים: ראשית, הואיל וכאמור לעיל – אינני נותנת אמון בטענתה העובדתית של התובעת, אשר באה לראשונה בתצהירה, כי נשירת האריחים לא הייתה משמעותית קודם לשנת 2009.

שנית, המדובר בטענת "התיישנות שלא מדעת" שתנאיה נקבעו בחוק ההתיישנות ולא התקיימו בנסיבות שהובאו לפניי.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי –

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

בנסיבות כמתואר לעיל (האמור במכתב מיום 08.02.2011 ועצם קיומה של חוות דעת משנת 2002), ברור, שאין זה המקרה שבפניי:

המדובר בבניין בו מתגוררת התובעת משנת 1998. נפילת אריחי חיפוי מחזיתות הבניין היונ דבר שלא יכול "להעלם" מעיניה, תרתי משמע.

העובדה כי דיירי הבניין פנו למומחה מטעמם לשם עריכת חוות דעת עוד בשנת 2002 מלמדת על כך שאמנם בפועל הבחינו בליקוי הבולט כבר אז. טענת התובעת לפיה המומחה לא ציין בחוות דעתו נפילת אריחים אין בה כדי לשנות מכך, שכן, כפי שכבר צוין לעיל, התופעה עצמה החלה כבר בשנת 1998 ואף יש להניח שרק החמירה מאז.

התובעת היא שבחרה שלא לעשות דבר עם חוות הדעת; בחקירתה לפניי נשאלה מה עשתה כאשר קיבלה את חוות הדעת של חברת טרמינל, והשיבה –

"לא עשינו עם זה כלום... קיבלנו את הדו"ח, שלחנו אותו לחברות (הנתבעות) ובינתיים לא היו דברים שהצריכו להילחם עליהם. זה הכל. זה דרש השתתפות כספית, לא עשינו את זה אז... אתה לא יוצא לקרב מכזה מן דבר. גם היום זה ממוקדים שונים, אבל בהיקף אחר".

(עמ' 9 ש' 22, 24-25, ועמ' 10 ש' 28-29: ההדגשות שלי – ר.ב.).

בעלה מר עמנואל דרור מאשר את הדברים –

"לא עשינו כלום. חשבנו שזה עניין של קוסמטיקה. אמרנו שעוד כמה שנים... אם תמשיך הנשירה נעשה תיקון, נדביק". (עמ' 16 ש' 27 ו- 31).

46. התובעת מרבה לעסוק בצד הכמותי של נשירת האריחים כמו גם בסיבות המקצועיות לתופעה, אלא שבנסיבות כמתואר לעיל, אין בכך רלוונטיות למועד היווצרות עילת התביעה; התובעת בוחרת להתעלם מהתופעה (נשירת האריחים) כשלעצמה ומכך שהיא החלה כבר בסוף שנת 1998.

47. העובדה כי התובעת פנתה למומחה מטעמה, ד"ר אורי קורין, רק בשנת 2011 נזקפת לחובתה. באפשרותה היה לפנות למומחה זמן רב קודם לכן. מעדותה של התובעת ברור גם מדוע לא נעשה דבר משך שנים רבות – "זה דרש השתתפות כספית" (עמ' 9 ש' 25).

48. גם אם התופעה הלכה והחמירה עם השנים, אין בכך כדי לשנות מהעובדה שעילת התביעה נוצרה כבר במועד הנ"ל ושהתובעת, משך תקופה ארוכה, בחרה בדרך של חוסר מעש ועצימת עיניים, עד אשר חלפה תקופת ההתיישנות.

תיקונים שבוצעו ע"י הנתבעות במהלך השנים

49. התובעת טוענת, כי עד לשנת 2008 ביצעו הנתבעות תיקונים בבניין, ושביום 11.08.2008 ביצעו תיקון של אבני חיפוי פסיפס.

כראיה לכך, הוגש תצהירו של עמנואל דרור, שנכח בתיקון ואף צילם שתי תמונות שצורפו לתצהירו.

50. הנתבעות מאשרות ביצוע תיקוני רטיבות ואיטום במספר דירות בבניין, אולם מבהירות שלא בוצעו כל תיקוני פסיפס ברכוש המשותף. בעדותו לפניי, אישר העד מטעמן, מר אליעזר כהן ביצוען של עבודות נקודתיות כאמור (עמ' 21 ש' 23-26).

51. עדותו של עמנואל בכל הנוגע לכך שבוצע תיקון ביום 11.08.2008 אמינה עליי, אך אין בה כדי לסייע לתובעת, באשר לא הוכח כי עסקינן בתיקון שבוצע ברכוש המשותף, אלא בדירה פרטית.

התובעת לא הוכיחה שבוצעו תיקונים ע"י הנתבעות בפסיפס בשל תלונות דיירים על ליקויים בחיפויי הפסיפס בשנת 2008 או בכלל; טענת הנתבעות לפיה גם כאשר בוצעו עבודות נקודתיות בפסיפס, היו אלה עבודות עקב פניות של דיירים על ליקויי רטיבות בדירותיהם הפרטיות בלבד (ראו עדותו של אליעזר כהן בעמ' 21 ש' 30), לא נסתרה.

סע' 89(2) לפקודות הנזיקין

52. גם סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עליו מבקשת התובעת לסמוך, אין בו כדי לסייע. סעיף זה, שכותרתו "תחילת ההתיישנות", קובע –

"לעניין תקופת-ההתיישנות בתובענה על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(2) מקום שעילת התובענה הוא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

53. בעניינו, אף אם אניח, כי גילוי הנזק בשנת 2011 (עובדה שאיני מקבלת, כמפורט לעיל), אירוע הנזק היה לכל המאוחר בסוף שנת 1998, עת הושלמה הקמת הבניין; בסעיף 21 לחוות דעתו של ד"ר קורין מטעם התובעת, מציין המומחה, כי הליקוי נובע מביצוע לקוי של הקמת המבנה עצמו; גם לפי מומחה בית המשפט "הבנייה לא הייתה בסדר מלכתחילה" (עמ' 30 ש' 1).

משכך, 10 שנים מיום אירוע הנזק (סוף שנת 1998) חלפו בסוף שנת 2008.

חוק המכר (דירות)

54. הוא הדין גם באשר לעילת התביעה בהתבסס על חוק המכר (דירות), התשל"ג – 1973.

55. כעולה מהוראות החוק, מוכר לא קיים את חובותיו כלפי קונה אם –

"תוך תקופת האחריות התגלתה בדירה אי-התאמה והקונה... הוכיח שמקורה בתכנון, בעבודה או בחומרים" (סע' 4(א)(3) לחוק).

לפי סע' 9 לתוספת, תקופת הבדק ביחס "להתנתקות, התקלפות או התפוררות של חיפויי חוץ", הינה שבע שנים מיום מסירת החזקה בדירה לרשות התובעת.

תקופת הבדק והאחריות יחד הן עשר שנים ומסתיימות בסוף שנת 2008 (עשר שנים מאכלוס הבניין).

56. על כן, לא ניתן לומר עוד כי בשנת 2011 (מועד עריכת חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה) או בשנת 2012 (עת הוגשה התביעה) לא קיימו הנתבעות חובותיהן כלפי התובעת בהתאם לחוק זה; תקופת הבדק ותקופת האחריות חלפו זה מכבר.

57. התוצאה

57.1 אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה את התביעה.

57.2 בבואי לקבוע את שכ"ט עו"ד הנתבעות, אשר יש לחייב את התובעת בתשלומו, לא אוכל להתעלם מאופן ניהולו של הליך זה ע"י התובעת, ובפרט הגשתו של ערעור אשר גרמה להחזרת התיק  לשם שמיעת עדים, שלא נשמעו. התובעת בזבזה את זמנו היקר של בית משפט זה, ואת זמנו היקר של כב' בית המשפט המחוזי (מותב של שלוש שופטות, שדן בערעור), בהליך סרק, שניתן היה לסיימו עוד בשנת 2014, אם בכלל היה מקום להגשת התביעה.

יש להתחשב גם באמור בסע' 9 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בעניין פסיקת הוצאות בגין הערעור.

57.3 בשים לב לגובה עלות התיקון, שנקבע בחוות דעת מומחה בית המשפט (קרוב למיליון שקלים), ולניהול ההליך – כמובא לעיל בהרחבה, אני מחייבת את התובעת לשלם לכל אחת מהנתבעות 2 ו- 3 שכ"ו עו"ד בסך של 50,000 ש"ח (100,00 ש"ח בסך הכל).

57.4 מובן כי התובעת אינה אמורה לשאת לבדה בעלות זו, באשר פעלה עבור ומטעם דיירי הבניין, ולכן אני מורה כי כל אחד מבעלי הדירות בבניין נכון ליום 24.05.2014 (מועד הגשת הערעור, שהביא בסופו להחזרת התיק לשם המשך ניהול הליך זה) יישא בחלקו היחסי של הסכום שלעיל, לפי יחס שטח רצפת דירתו לשטח כלל רצפות הדירות בבניין (היינו: כפי חלקו ברכוש המשותף בהתאם להוראת סע' 57 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הואיל והרכוש המשותף נדון במסגרתה של תובענה זו).

בשים לב לגובה הסכום, ובנסיבות הכוללות של העניין, אני מורה כי הסכום ישולם עד ליום 28.02.2017, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

במידת הצורך, הנתבעות רשאיות להגיש פסיקתא לחתימה.

57.5. בנוסף, הואיל ומדובר לטעמי בחיוב כספי בנסיבות שהן יוצאות דופן (הן מבחינת התוצאה של התביעה, הן מבחינת גובה החיוב, המתבקש לטעמי בנסיבות והן מבחינת זהות הנושאים בו), אני מורה כי במידה ויוגש ערעור על פסק הדין, יעוכב ביצועו עד למתן פסק דין בערעור.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ז חשון תשע"ז, 17 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

רויטל באום, שופטת