תפריט חיפוש

ע"א 3703-09-13 עה"מ חיים כהן נ' רנה איבגי

8 דצמבר, 2013 |
בית המשפט המחוזי

ע"א 3709-19-13 עזבון המנוח חיים כהן נ' רנה איבגי

בתי משפט

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני כבוד השופטת שרה דברת - ס.נשיא

ע"א 3709-09-13

בקשה 2

המערערים

1. עזבון המנוח חיים כהן

2. לאה כהן

ע"י ב"כ עו"ד חיים נוימן

נגד

המשיבים

1. רנה איבגי

ע"י ב"כ עו"ד סמדר בן דור

2. ליבוביץ כריס אינג'

ע"י ב"כ עו"ד חן בר און מנחם

3. נפתלי אלמליח

ע"י ב"כ עו"ד עמי כהן

4. שלי נתן

ע"י ב"כ עו"ד לירון סגל

5. מגדל חברה לביטוח

ע"י ב"כ עו"ד עזרא בריק

החלטה

1. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד, על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת.א. 4096-06 שניתן ע"י כב' השופטת עירית קויפמן ביום 26.5.13, בו נקבע כי המבקשים יישאו ב - 40% מהנזק שנגרם לבית המשיבה עקב הריסת ביתם של המבקשים.

2. המבקשים, חיים כהן ז"ל ולאה כהן (להלן - "המבקשים"), והמשיבה, רינה איבגי (להלן - "המשיבה"), הינם שכנים בבית קרקע דו משפחתי. לאחר קבלת האישורים הנדרשים, הרסו המבקשים את ביתם, בשל רצונם לבנות אחר תחתיו. המשיבה הגישה נגדם תביעה בבית המשפט קמא בשל נזקים נטענים אשר נגרמו לביתה, בעקבות ביצוע ההריסה. המבקשים הגישו הודעות צד ג' נגד כריס ליבוביץ, המהנדס שמונה על ידי ועדת הערר המחוזית על מנת ליתן חוות דעת להריסת בית המבקשים (להלן - "ליבוביץ"); נפתלי אלמליח, המהנדס המתכנן שנשכר על ידי המבקשים לצורך הריסת ביתם ובניית בית חדש (להלן - "אלמליח"); ונתן שלי, הקבלן ששכרו המבקשים לצורך הריסת ביתם (להלן - "שלי"). שלי הגיש הודעת צד ד' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ, אשר לטענתו ביטחה את העבודות, נשוא התביעה.

התביעה הוגשה, תחילה, לסכום של 217,175 ₪; בעקבות טענת המשיבה להחמרת הנזקים באופן המחייב את בניית ביתה מחדש, תוקן כתב התביעה והנזק הועמד על 1,238,160 ₪, בהתבסס על חוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר אברהם בן עזרא. המבקשים, הגישו תביעה שכנגד בטענה לחריגות בניה של המשיבה לשטחם.

3. בית המשפט קמא קבע, כי המבקשים נושאים באחריות לנזק, מאחר ולא ביצעו את ההריסה בפיקוח צמוד של מהנדס קונסטרוקציה, כפי שנדרש מהם על ידי ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום והחלו בעבודות ההריסה ללא אישור בניה.

הודעת צד שלישי שנשלחה לליבוביץ נדחתה, משנקבע כי לא היה פגם בתכנון שעשה וההתייעצות עימו - בעת ההריסה - נעשתה מאוחר מדי. עם זאת, הודעת הצד השלישי נגד אלמליח התקבלה, ונקבע, כי כשל בתפקידו כמתכנן תוכניות  ההריסה ולאור תפקידו כמפקח עליון על העבודות. גן התקבלה הודעת הצד השלישי נגד שלי, מאחר ולא ביצע את התימוך הנדרש טרם החל בהריסה, וביצע את ההריסה באמצעות מכשור שונה מזה שהומלץ על ידי ליבוביץ; הודעת הצד הרביעי שהגיש נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ - נדחתה. בית המשפט קמא חילק את הנזק בין הצדדים כך שאלמליח ישפה את המבקשים בשיעור של 40% המנזק, ושלי - בשיעור של 20% מהנזק.

באשר לגובה הנזק, בית המשפט קמא קיבל את חוות דעתו של המומחה שמונה מטעמו, המהנדס יעקב דובדבני, אשר קבע כי בית המשיבה אינו מסוכן וניתן לתיקון, והעריך עלות התיקון בסך של 66,000 שקלים, שהם 90,180 ₪ נכון למועד מתן פסק דין; יתר רכיבי הנזק שתבעה המשיבה נדחו. כן נדחתה התביעה שכנגד שהגישו המבקשים.

המבקשים שילמו את מלוא הסכום שנפסק נגדם ביום 11.7.13.

4. ביום 1.9.13 הוגש ערעור מטעם המשיבה על פסק הדין. המשיבה משיגה על החלטתו של בית המשפט לדחות את חוות דעתו של המומחה מטעמה ולהעדיף את חוות דעתו של דובדבני, ולהעמיד את הנזק על 66,000 ₪ בלבד; כן משיגה היא על יתר רכיבי הנזק שנדחו.

5. ביום 11.11.13 הגישו המבקשים בקשה להאכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, או לחילופין - להאריך המועד להגשת ערעור שכנגד. הם מציינים כי המבקשת הינה אלמנה בת 74 אשר בשל מצבה הבריאותי הקשה אינה יכולה לטפל בעצמה בענייניה השוטפים ובנה רפי, הוא המטפל בענייניה. הבן עובד באופן אינטנסיבי והינו אב לארבעה ילדים, אשר הקטנה בהם נולדה באוגוסט 2013. בנסיבות אלה התקשה לדאוג להגשת הערעור במועד, לאור רצונה של אימו להחליף את הייצוג המשפטי בערעור; מה עוד, שחשב כי טרם עבר המועד להגשת הערעור שכנגד שכן סבר, בתום לב, כי לרשותו 45 יום ממועד הגשת ערעור המשיבה. המדובר בהצטברות נסיבות רגילות אשר יחד, יוצרות טעם מיוחד שיש בו כדי להצדיק את האיחור.

המבקשים מדגישים כי הערעור הוגש באיחור קל בלבד, וכי לא הייתה הסתמכות משמעותית של המשיבה על פסק הדין מאחר וערערה עליו; קבלת ערעור המשיבה מבלי שיותר להגיש ערעור שכנגד הינה הרת אסון למבקשת, בשל גובה תביעתה של במשיבה. כן טוענים הם, לסיכויי ערעור טובים. לשיטתם, החלטת בית המשפט לפיה ישאו בשיעור של 40% מהנזק בטעות יסודה. מאחר ומסרו את ביצוע העבודה לידי אנשי מקצוע, על אנשי מקצוע אלה לשאת באחריות בגין הנזקים שנגרמו. כן מלינים הם על כך שהוטל על עליהם לשאת במלוא הסכום, בנסיבות בהם הם מתקשים לגבות מהצדדים השלישיים את חלקם בנזק, שכן לשיטתם - מן הראוי היה שכל הצדדים השלישיים יצורפו, מלכתחילה, כנתבעים לתביעה. לחילופין, מבקשים הם להפחית את סכום החיוב שהושת, בשל קביעת מר דובדבני כי בבית המשיבה היו סדקים גם קודם לכן.

6. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, המבקשים לא הציגו טעם מיוחד אשר יש בו כדי להצדיק את הארכת המועד. טעות בספירת הימים הינה טעות הניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית ועל כן היא אינה מהווה טעם מיוחד. גם בהצטברות מספר טעמים שאינם מהווים טעם מיוחד בפני עצמם, אין כדי להוות טעם מיוחד. עוד טוענת המשיבה, כי בנה של המבקשת הוא שטיפל בהריסת הבית ובתביעה שהתנהלה בעקבות זאת ועל כן מצבה הבריאותי של המבקשת אינו רלוונטי. אם המבקשים התנהלו באופן לא יעיל, עת ביקשו להחליף את ייצוגם המשפטי, אין להם להלין אלא על עצמם.

המשיבה מוסיפה, כי המבקשים לא הראו זיקה בין הטענה שהועלתה בערעור העיקרי - גובה הנזק - לבין הטענה ביסוד הערעור שכנגד - חלוקת האחריות - על כן, דין בקשתם להארכת המועד להגשת הערעור שכנגד - להידחות.

7. שלי מתנגד לבקשה אף הוא. לטענתו, האמור בבקשה אינו בגדר טעם כלל, ודאי שלא טעם מיוחד, הנדרש להארכת מועד להגשת ערעור; הנסיבות שתוארו כולן בשליטת המבקשים ואינן מצדיקות איחור של למעלה מ- 60 יום, במיוחד לאור דחיית בקשתו של אלמליח להארכת המועד בעניינו. סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן מבקשים מתעלמים מטענות הצדדים בבית המשפט קמא ומההלכה הפסוקה; גם אם אכן מתקשים הם לגבות מאלמליח את הסכום בו חויב, אין בכך כדי להוות עילה לערעור.

עוד נטען שלי, כי לא הוכחה הזיקה הנדרשת לערעור העיקרי, שכן הערעור העיקרי אינו תוקף את מערכת היחסים בין המבקשים לצדדים השלישיים. אם היו המבקשים מגישים ערעור במועד, היה שלי מנצל את זכויותיו הדיוניות להגשת ערעור שכנגד; באישור הגשת הערעור מטעם המבקשים כעת, יש כדי לפגוע בזכויותיו הדיוניות ובהסתמכותו על פסק דין.

דיון

8. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו בפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

תקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעות כי ערעור יוגש תוך 45 יום ממועד מתן פסק הדין (תקנה 397), וערעור שכנגד - תוך 30 יום מהיום בו הומצא למשיב כתב הערעור (תקנה 434). ככל מועד בחיקוק, רשאי בית המשפט להאריך לטעמים מיוחדים באה לאזן בין השיקולים השונים בעניין זה -

מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים הניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן, עמ' 2 (פורסם בנבו)(23.8.06)).

משכך, בית המשפט לא ירבה להיענות לבקשות להארכת מועד שכן אם ינהג כן, יוצר מצב בו משנה הוא, בפועל, את המועדים שנקבעו בחוק (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה, עמ' 3 (פורסם בנבו)(30.3.11)). בבוא בית המשפט לבחון האם מתקיימים במקרה מסוים טעמים מיוחדים, אשר יש בהם כדי להצדיק את הארכת המועד, יבחן בית המשפט "את הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי עומד", מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד. לעניין הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות, טעות שבדין עשויה להקים טעם מיוחד, ובלבד שמדובר בטעות בלתי נמנעת באורח סביר" (בש"א 482/08 פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי, עמ' 3 (פורסם בנבו) (28.1.08)). בהקשר זה נקבע עוד, כי כאשר ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, אין בה כדי להקים טעם מיוחד (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 771 (2008)).

9. בבקשה שבפני לא עלה בידי המבקשים להראות קיומו של טעם מיוחד. הנסיבות שתוארו על ידי המבקשים אינן נסיבות חריגות. מצבה הרפואי של המבקשת אינו רלוונטי לענייננו, מאחר ואין חולק כי בנה הוא שטיפל - לאורך כל הדרך - בתביעה שכאן; הנסיבות הנוגעות לבנה של המבקשת, של עבודה אינטנסיבית בצירוף לידת בתו, אינן חורגות מגדר מציאות רגילה ואין בהן כדי להצדיק הארכת מועד להגשת ערעור.

עוד אוסיף, כי בנסיבות העניין למבקשים זמן רב מהרגיל על מנת להיערך להגשת ערעור. פסק הדין ניתן ביום 26.5.13, ונמסר לידי המבקשים - לשיטתם - ביום 13.6.13. בנסיבות אלה - בשל תקופת הפגרה החלה בתוך המועד להגשת הערעור - עמדו לרשות המבקשים שלושה חודשים תמימים להגשת ערעור מטעמם; במידה וחפצו להגיש ערעור שכנגד, עמד לרשותם ד זמן נוסף, עד ליום 10.10.13. בנסיבות אלה, הרי שגם לו חפצו המבקשים להחליף את ייצוגם המשפטי - עמד לרשותם די והותר זמן על מנת לעשות כן; משבחרו להתמהמה ולפנות לעורכי דין אחרים רק במהלך חודש אוקטובר 2013, אין להם להלין אלא על עצמם.

המבקשים טוענים, כי בנה של המבקשת טעה בחישוב המועד להגשת הערעור; לטעמם, המדובר בטעות סבירה, בשל חג הסוכות שהאריך את המועד ומאחר והמועד להגשת ערעור שכנגד קצר מהמועד להגשת ערעור רגיל. אין דעתי כדעתם. המבקשים היו מיוצגים בדיון בפני בית המשפט קמא, וחזקה עליהם כי ידעו - עם תום ההליכים - מהו משך הזמו העומד לרשותם להגשת ערעור. מועדי הערעור מובהרים במפורש בחוק והמדובר בטעות שבדיקה שגרתית יכלה למנוע. על כן, אין המדובר בטעות המצדיקה את הארכת המועד להגשת ערעור.

המבקשים סבורים, כי המשיבה לא הסתמכה על פסק הדין, מאחר והגישה עליו ערעור. אין ממש בטענה זו; עיקר ערעורם של המבקשים אינו מופנה כלפי המשיבה, אלא כלפי הצדדים השלישיים וחלוקת האחריות שנקבעה בין המבקשים לבינם. המדובר בשאלות שלא נתקפו כלל בערעור מטעם המשיבה. בנסיבות אלה, יש ממש בטענתו של שלי, כי הסתמך על חלוקת האחריות שנקבעה בפסק הדין, משלא הוגש נגדה ערעור במועד, ובחירתו שלא לערער על פסק הדין נבעה משיעור האחריות כפי שנקבעו לגביו בפסק הדין.

10. כמו כן, ומבלי שאקבע מסמרות בעניין זה, נראה כי סיכויי הערעור הינם קלושים. בית המשפט קמא קבע כי המבקשים ישאו בשיעור של 40% מהנזק מאחר ולא מינו מהנדס קונסטרוקציה שיפקח על הריסת ביתם, וזאת בניגוד לדרישתה המפורשת של ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה.

כן הפנה בית המשפט קמא לעדותו של בנה של המבקשת בבית המשפט. מעיון בעדות זו עולה בבירור כי בנה של המבקשת לא היה מודע לכך שאלמליח אינו מהנדס קונסטרוקציה, כנדרש, ולא בדק זאת, אלא סמך על כך שהוא בנה בתים אחרים באזורם (פרוטוקול מיום 29.10.12, עמ' 52-53). מסקנותיו של בית המשפט קמא נראות מבוססות, והסיכוי כי ערכאת הערעור תתערב  בהן אינו גבוה.

נראה, כי מדובר במקרה הנכנס לגדרו של החריג בסעיף 15 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], הקובע כי אדם העושה חוזה עם קבלן שיבצע עבורו מעשה מסויים, אינו זכאי לפטור מעוולות שיבצע הקבלן במידה והתרשל בבחירת הקבלן; בנסיבות בהן המבקשים לא הקפידו לבחור בעל מקצוע לו המומחיות הנדרשת לביצוע העבודה, כפי שהוסבר להם במפורש על ידי ועדת הערר, עליהם לשאת בנזק שנגרם כתוצאה מכך. לא די בעצם העובדה שהמבקשים שכרו אנשי מקצוע על מנת להעביר את האחריות לידי אנשי מקצוע אלה; היה עליהם לשכור את אנשי המקצוע הנכונים, בהתאם להוראות ועדת הערר.

המבקשים טוענים, כי המומחה מטעם בית המשפט לא הטיל עליהם אחריות כלשהי. אין ממש בטענה זו. מעבר לכך שהמומחה אינו זה שקובע את האחריות המשפטית של מי מהצדדים, הרי גם לשיטת המומחה - יש להטיל אחריות על המפקח הצמוד על הבניה (עמ' 12 לחוות דעתו); מאחר והמבקשים לא מינו מפקח כזה, הרי שנושאים הם באחריות.

לא מן הנמנע להוסיף ולהזכיר את ההלכה הקובעת, כי "חלוקת אחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין המתרשם מן העדים ומחומר הראיות וקובע  את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם... אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחלוקה זו כל עוד לא נתגלתה בה שגיאה בולטת המצריכה שינוי עקרוני" (ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, עמ' 70 (פורסם בנבו)(25.5.06)).

גם יתר טענות המבקשים, אין בהם כדי להטות הכף להארכת המועד מפאת הסיכויים הקלושים.

11. המשיבים טוענים, כי הסוגיות שהועלו על ידי המבקשים אינן ראויות להתברר כערעור שכנגד. על אף שעל פני הדברים, יש ממש בטענות אלה, איני רואה צורך לדון בהן, שכן גם בהנחה כי מדובר בערעור שכנגד - הרי שגם אז, הוגש באיחור, ולא מצאתי טעם מיוחד שיש בו כדי להאריך המועד.

12. סוף דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ה' טבת תשע"ד, 08 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.