תפריט חיפוש

בית המשפט הנכבד [מאמר מסיים בספר "המומחה בזירה המשפטית"]

ד"ר אברהם בן עזרא

בית המשפט הנכבד: מאמר אחרון בספר "המומחה בזירה המשפטית" מאת ד"ר א' בן-עזרא הכולל הדרכה להתנהלות במצבים מורכבים בבית המשפט ועצות חובה לכל עד מומחה בסבך הבעייתי של הזירה המשפטית שלא תמיד ברורה, לא תמיד ידידותית, לא תמיד הוגנת כלפי אורחים [מומחים].
הספר בהוצאת "בורסי".

מאמר זה נכתב מנקודת ראותו של אזרח אשר הגיש עתירה לבג''ץ כמוצא אחרון, לפלוני שעתר בנושאים מנהליים לבית המשפט המחוזי, כמו גם לאלמוני שהגיש בקשת רשות ערעור או כתב ערעור לבית המשפט העליון [או לבית המשפט המחוזי].

אותו אזרח אלמוני בו מדובר, שילם אגרה כחוק, ומן הסתם גם מימן עבודה מקצועית של עורך דין המייצג אותו; אותו אזרח מחכה בכיליון עיניים למוצא פי בית המשפט, תוך חשש ותקווה, ולעתים גם סקרנות אינטלקטואלית, ותוחלת, ללמוד דבר הלכה, מכלי ראשון - מבית המשפט הנכבד.

בבית המשפט יושב בדין שופט מכובד ומורם מעם, אשר האזרח, כמובן, אינו רשאי בדרך כלל לפנות אליו ישירות, וקיימת חובה [על האזרח] "לשמור מרחק" ולנהוג ביראת כבוד באותו שופט. לעתים לא שופט אחד נמצא בעמדת ההכרעה, אלא שלושה שופטים, ולעתים נדירות אף יותר.

בית המשפט בדרך כלל עמוס וזמנו יקר.

השופט הדן בתיק, לעתים מנסה "להוריד" את באי כוח הצדדים מעליו, על ידי התראה [מעין איום] בדבר הוצאות גבוהות במיוחד שיושתו על לקוחותיהם במקרה של הפסד, וזאת, לפעמים, לאחר שכבר נגבה פיקדון להבטחת שכר הטרחה של הצד שכנגד בסך עשרות אלפי שקלים.

מי שמגיע לערכאת השיפוט הגבוהה כמתואר [לערכאת ערעור, לעתירה מנהלית או לבג"ץ], לא לכך הוא מצפה; מן הסתם, פסק דין מנומק הוא רוצה.

זאת ואף אחרת, לא כך לומדים תלמידי בתי הספר בשיעורי אזרחות את הפרק על תפקידים ועל סמכויות של בתי המשפט בישראל.

לא כך נהגו השופטים בישראל בימי שפוט השופטים, שאף הם היוו את פסגת ההירארכיה המשפטית בזמנם, וישבו בשער העיר ההומה אדם, ותחת התומר, לחרוץ דין.

בית המשפט לעתים נוזף בצד לדיון על שאזר עוז להפריע לשלוותו של בית המשפט ולהטרידו בימים טרופים, על שלא שקל היטב את צעדיו בטרם הגשת הערעור, הבקשה, העתירה.

היה על האזרח לתת לבית המשפט כבוד, ולנהוג בו במורא, עד כדי רתיעה מלהגיש את העתירה.

ומשהאזרח הגיש את עתירתו, יש ובית המשפט פוסק כי לא הייתה הצדקה שבית המשפט יתערב בנושא כה פעוט ערך, ולמה בכלל הביא האזרח את הסוגיה הזו אל פתח היכל הצדק... האזרח סופג בכך עלבון צורב, שכן אותו נושא פעוט, שבית המשפט לא מצא כלל מקום והצדקה לדון בו – עומד בראש מעייניו והוא מבחינתו תכלית ההוויה, אך אפילו לדיון ולהתייחסות לא זכה עניינו ה"פעוט" של האזרח...

ועוד, יש ובית המשפט מעניש את "החוצפן" בהמתנה ארוכת טווח, בידיעה או בתקווה כי עם חלוף הזמן, האזרח יזנח ויעזוב את העניין. ויש ובית המשפט פשוט מרים קולו כלפי צד לדיון ומזמינו במיוחד לשם כך כדי להניאו, כי הרי עורך הדין המנוסה לא בקלות יוותר, אך אלמוני מכפר סבא או פלמוני מאשקלון, שזו לו הפעם הראשונה להתייצב פנים אל פנים מול הבמה המוגבהת והגלימה השחורה, יאלם דום נוכח מכות הפטיש על השולחן ויסכים בקלות יתירה לקבל כמעט את כל מוצא פי בית המשפט.

ואותו אזרח, זה אשר שילם, זה אשר מצפה ומייחל מתוך תקווה וחשש, הוא – לא חשוב כלל אם זמנו בידו או שמא גם לו אצה הדרך, ומידע על זמנו כנימוק רלוונטי להקדמת הדיון או אפילו לקיום הדיון - מתקבל בדרך כלל בדחייה על ידי בית המשפט, בטענה של החדרת שיקול זר, שאין להתחשב בו.

האזרח יתחשב בשופט, בקוצר זמנו, בקוצר רוחו, בזעמו, בכבודו, ולאחר ששילם אגרה ושכר טרחה, ולאחר שפעל כדין בהליך חוקי כפי שכתוב בספרי האזרחות הנלמדים בבתי הספר, יגלה כי השופט דילג על ההתעמקות המצופה בבעיה המשנית והבלתי חשובה והלא רלוונטית, שאותה העז האזרח להעלות בפני בית המשפט הנכבד.