תפריט חיפוש

ע"א 101/88 אנדס נ' אילוז

בית המשפט העליון

בבית המשפט העליון בשבתו בית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 101/88

בפני:

כבוד השופט ד. לוין

כבוד השופט ג. בך

כבוד השופט ש. אלוני

המערער:

אנדס - תכנון הנדסה ובניה בע"מ

נגד

המשיבים

1. ניסים וחנה אילוז

2. משה וצורה קולפק

3. ברקו ולולי גרין

4. שמעון ואסתר אביטן

5. הרמן וגליה וייס

6. ברנרד ואסתר גרינברג

7. סלביה שרצר

8. רפאל וחיה פרנקו

9. סרג'יו ושושנה זנדבנק

10. אריה ושולמית כהן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים [23.4.90]

לפני השופטים: ד' לוין, ג' בך, ש' אלוני

ר' לוריג - בשם המערער;

ר' כרמון - בשם המשיבים.

פסק-דין

השופט ד' לוין:

1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 1150/83, שניתן על-ידי כבוד השופט י' מרגלית בתאריך 31.12.87.

2. המערערת היא חברה קבלנית לבנייה, שהקימה בית דירות בנהריה. המשיבים הם רוכשי 10 מתוך 12 דירות הבית.

בדרגה הראשונה תבעו המשיבים את המערערת על אי-קיום התחייבויותיה לפי חוזי המכר שנחתמו עם המשיבים לגבי דירותיהם נושא החוזים והמפרטים הטכניים הנספחים לחוזים, בשל חריגות מהתקנים המחייבים או מהמקובל בבנייה. המערערת, הנתבעת בדרגה הראשונה, משנתבעה על-ידי המשיבים, שלחה שורה של הודעות צד ג' נגד כמה מקבלני המשנה שביצעו עבורה בפועל עבודות שונות, שהן נושא קובלות המשיבים.

קבלני המשנה נתבעו לשפות את המערערת, כל אחד בתחום פעולתו, אם ובמידה שתחויב המערערת בפיצוי.

השופט המלומד בדרגה הראשונה קיבל את תביעת המשיבים באשר לחלק מפריטי הנזק הנטענים וחייב את המערערת בפיצוי בגינם.

אשר להודעות צד ג', לגבי חלק מהן הגיעה המערערת להסדרי פשרה מוסכמים.

תביעות המערערת בהודעות צד ג' כנגד האחרים נדחו על-ידי השופט המלומד בנימוק כי לא הוכחו, זאת חרף העובדה שאלה כלל לא הגישו כתבי-הגנה.

3. השגותיה של המערערת בערעור זה מצטמצמות בשלוש נקודות (שתיים המכוונות למשיבים ואחרת כלפי הצדדים השלישיים). ואלה הן:

א. קביעת שיטת המדידה של רוחב חדר המדרגות.

ב. קביעת גובה הנזק בשל אי-התאמת רוחב חדר המדרגות לתכנית הבנייה.

ג. דחיית הודעות צד ג' ואי-חיובם של הצדדים השלישיים בשיפוי המערערת.

4. אשר לרוחב חדר המדרגות קבע השופט המלומד, כי התכנית המצורפת לחוזה המכר שבין הצדדים מציגה את רוחב חדר המדרגות לאחר הטיוח. אם זו שיטת המדידה, כי אז לא עמדה המערערת בהתחייבותה, שכן במקרה כזה נמצא שחדר המדרגות צר מהמתוכנן - 1.06 מ' מקום 1.10 מ'. לטענת המערערת, צריך היה השופט המלומד לקבוע, כי המדידה הנכונה של רוחב המדרגות היא ברוחב "שבין בלוק לבלוק" ולא בין הקירות עם הציפוי, וזאת על-פי העדויות מטעם המערערת. אם כך הייתה נעשית המדידה, כי אז המירווח היה תואם את הנדרש, כלומר 1.10 מ'.

5. אשר לקביעת גובה הנזק, טוענת המערערת, כי בעוד שהמשיבים לא הביאו ראיות כלשהן לגובה הנזק, הביאה היא עד מומחה - שמאי מקרקעין. בית המשפט, לגירסתה, התעלם לחלוטין מעדותו ופסק, כי "הנתבעים לא הביאו הערכה נגדית", ונטל עליו את תפקיד השמאי שלא כדין.

6. אשר להודעות צד ג', טוענת המערערת, שמאחר שהצדדים השלישיים לא הגישו כתבי-הגנה ולא הופיעו לדיון - ממילא וכפועל יוצא התביעות נגדם צריכות להתקבל.

המשיבים סומכים ידיהם על מימצאי הדרגה הראשונה ומסקנותיה ככל שההשגות מכוונות אליהן. הצדדים השלישיים לא נקטו עמדה.

7. נדון בטענות המערערת כסדרן.

א. לעניין רוחב חדר המדרגות:

התכנית, המצורפת לחוזה המכר של כל אחד מהמשיבים, מציגה, כאמור, רוחב של 1.10 מ' לחדר המדרגות. אין מחלוקת על כך, כי חדר המדרגות עומד במינימום הנדרש על-פי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. המחלוקת היא בדבר התאמת חדר המדרגות לתכנית הבנייה. בחינת פסק הדין על רקע העובדות המוכחות והדין מביאה לכלל מסקנה, כי אין ממש בטענת המערערים (כי תכנית הבנייה מראה את מידות חדר המדרגות "מבלוק לבלוק").

צדק השופט המלומד בקובעו, כי התוכנית מתארת את חדר המדרגות לאחר הטיוח והציפוי.

תכנית הבנייה היא חלק בלתי נפרד של המיפרט על-פי צו מכר דירות (טופס של מפרט), תשל"ד-1974, ששימש בהתקשרות הצדדים. המיפרט עצמו מהווה נספח לחוזה בין הצדדים, ועל-כן חלק מההתקשרות החוזית (ראה לעניין זה גם: ע"א 391/80 [1], בעמ' 247 מול אות השוליים א, ובעמ' 248 מול אות השוליים ג; ע"א 213/80 [2], בעמ' 813 מול אות השוליים ז).

סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע, כי:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".

מהו, איפוא, "אומד דעתם של הצדדים" בעניין שלפנינו? מקובל עלי לעניין זה האמור בפסק הדין:

"המפה... הינה נספח לחוזה, בסיס להתקשרות בין הצדדים ולא תכנית עבודה. המפה נועדה להראות לקונה מהי הדירה הגמורה שהוא רוכש ולא דירה במצב בלתי מוגמר. לרוכש דירה אין כל ענין במידות מבלוק לבלוק, ואם אין הוראה ברורה שכזאת היא המידה, מבלוק לבלוק, יש להבין שהמדובר בתכנית המראה דירה כפי שהקונה צריך לקבל אותה".

פירוש זה עולה בקנה אחד עם מטרת חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, שהיא -

"...להביא לידיעת הקונה, בצורה ברורה ומובנת - וללא הסתתרות וערפול מאחורי אמירות כלליות וגורפות ומבלי להבליע גופי דברים, שלהם משמעות כספית חשובה, בתוך ריבוי דברים טפלים ובלתי חשובים - מה הן כוונותיו האמיתיות של המוכר, ומה הן הזכויות אשר הוא, הקונה, רוכש הימנו..."

(ע"א 213/80 [2] הנ"ל בעמ' 813, וראה גם ע"א 118/78 [3], בעמ' 812).

מטעם זה קובע אמנם גם סעיף 3.35 לתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה (בקשר להיתר, תנאיו ואגרות), כי מדידת רוחבן של מדרגות לעניין סעיף 3.34 תבוצע בהתאם למישור הצפוי של הקיר ולא לפי מישור הנחת הבלוקים.

כך נקבע בסעיף 3.35 לסור:

"מדידת רחבן של מדרגות לענין סעיף 3.34 תבוצע בהתאם למפורט להלן:

(1) תחומות המדרגות בין שני קירות ומשני צידיהן מותקנים בתי-אחיזה, יימדד הרוחב בין שני צירי בתי-האחיזה; לגבי מדרגות כאמור עם בית-אחיזה בצידן האחד בלבד - בין מישור הציפוי של הקיר בצד אחד ובין ציר בית-האחיזה בצד השני;

(2) ניצב קיר בצידן האחד ומעקה בצידן השני, יימדד הרוחב בין מישור ציפוי הקיר ובין ציר בית האחיזה של המעקה ובלבד שציר בית-אחיזה כאסור לא יבלוט יותר מ-7 ס"מ כלפי חוץ מקצה שטח המדרגות החפשי לדריכה;

(3) ניצבים מעקים בשני צידי המדרגות, יימדד הרוחב בין הצירים של שני בתי-האחיזה של המעקים ובלבד שהצירים האמורים לא יבלטו יותר מ-7 ס"מ כלפי חוץ כאמור בסיפה של פסקה(2);

(4) בולט ציר בית אחיזה של מעקה יותר מ-7 ס"מ כלפי חוץ, כאמור בסיפה של פסקה (2), יימדד הרוחב בין מישור הציפוי של הקיר ובין קצה שטח המדרגה החפשי לדריכה או בין שני קצוות שטח המדרגה החפשי לדריכה, לפי הענין".

הסעיף הנ"ל מלמד על מגמת הפרשנות הראויה לחוזים נושא ערעור זה.

אם אכן מקובל בענף הבנייה לתאר בתכנית הבנייה את הרוחב שבין הבלוקים דווקא, כפי שטוענת המערערת, הרי זוהי עובדה הנמצאת בידיעתו המיוחדת של הקבלן, ומחובתו של הקבלן - שאחראי גם לניסוח החוזים - להביא אותה באופן ברור לידיעתו של הקונה, כפי שאכן נעשה במיפרט הטכני של חברת "שכון עובדים", אותו הציגה המערערת כראיה.

מכאן, שמשנמצא רוחב של 1.06 מ' בלבד של המדרגות, הרי שהמערערת הפרה את החוזים, ועד כמה שנגרם בשל כך נזק - עליה לשאת בו.

ב. לעניין קביעת גובה הנזק:

כאמור טוענת המערערת, כי השופט המלומד התעלם מעדותו של העד המומחה שהביאה ונטל על עצמו שלא כדין את תפקיד השמאי, בעוד שהמשיבה לא הוכיחה את נזקה.

עיון בפרוטוקולים ובפסק הדין מלמד, כי לא כך הוא. השופט המלומד דן הן בחוות הדעת שהגישו המשיבים - והם כן הגישו (העד המומחה פורת) - והן בחוות הדעת שהגישה המערערת (העד המומחה ברלינר). הוא לא ראה לקבל במלואה את מסקנת המומחה של המשיבים, שהייתה מוגזמת, אך באותה מידה סבר, כי המומחה ברלינר טועה במסקנתו שאין נזק של ממש. היו לפני בית המשפט נתונים מספיקים, שעל פיהם יכול היה להגיע לאומדנה סבירה משל עצמו לעניין שיעור הנזק. בנסיבות אלה מוסמך היה השופט המלומד לאמוד את הנזק בדרכו שלו, ואין טעות במסקנתו ובפסיקתו בעניין.

ג. לעניין הודעות צד ג':

כאמור טוענת המערערת, כי על הדרגה הראשונה היה לקבל את התביעות נגד הצדדים השלישיים, שלא הגישו כתב-הגנה ושלא הופיעו לדיון. יש לדחות טענה זו ככל שהיא מופנית כנגד צד ג' 3 וצד ג' 4 ולקבלה בחלקה כלפי צד ג' 5.

הצדדים השלישיים 3 ו-4 הם קבלני המשנה שביצעו את עבודות האלומיניום (צד ג' מס' 3) והאינטרקום (צד ג' מס' 4).

פסק הדין (עמ' 10, סעיפים 9 ו-10) מלמד, כי פריטי נזק אלה (אינטרקום ואלומיניום) לא הוכחו בתביעה שבין המערערת למשיבים, ובשל כך לא חויבה המערערת לפצות את המשיבים בגינם. משכך נפסק, הרי שלא היה יסוד לקבל את תביעות המערערת נגד הצדדים השלישיים 3 ו-4, וצדק השופט קמא בהחליטו לדחותן.

אשר לצד ג' מס' 5, מדובר בקבלן המשנה שביצע את עבודות הזיפות. פסק הדין דלמטה מלמד, כי בתביעה שבין המשיבים למערערת הוכח כי זיפות הגג לא נעשה כהלכה, ואילו המערערת חויבה לפצות את המשיבה בשל כך.

בנסיבות אלה חלה, לדעתי, תקנה 221 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הקובעת:

"רצה צד שלישי לחלוק על התובענה שהוגשה נגד בעל הדין שנתן את ההודעה, או על תוכן ההודעה כלפיו, יגיש כתב הגנה תוך שלושים ימים מהיום שההודעה הומצאה לו, או תוך זמן ארוך יותר שקבע בית המשפט או הרשם; לא הגיש כתב הגנה, רואים אותו כאילו הודה בתקפו של פסק הדין נגד בעל הדין, בין שנתקבל בהסכמה ובין באופן אחר, ושל פסק הדין לזכות בעל הדין נגדו".

וראה לעניין זה גם: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 585.

יש איפוא עילה ומקום לחייב את צד ג' 5 בשיפוי, אולם עדיין יש לקבוע את שיעור השיפוי.

הדרגה הראשונה חייבה את המערער לפצות את המשיבים בשל הליקויים בגג בסד כולל של 1,500 ש"ח. נזקים אלה מורכבים מ-4 פריטי נזק שונים שהוכחו (פריטים 1, 3, 5 ו-6). רק שניים מהם עניינם עבודות זיפות והלבנה לקויות. אלה, ורק אלה, הם באחריות צד ג' 5 (שמעון לזר). אין בפסק הדין חלוקה מדויקת של הנזק למרכיביו, אולם אפשר לקבוע במידה רבה של סבירות כי הנזקים בשל זיפות וההלבנה, שבאחריות צד ג' 5, הם בשיעור מחצית הנזק שנפסק.

8. אשר-על-כן לסיכום הדברים:

הערעור, ככל שהוא מופנה כנגד המשיבים, נדחה, והמערער יישא בהוצאות כל המשיבים יחדיו בדרגה זו בסך 3,000 ש"ח.

ככל שהערעור מכוון כנגד צד ג' 5 (שמעון לזר), הרי הוא מתקבל. מר שמעון לזר יחויב לשפות את המערער בסך 750 ש"ח בתוספת 100 ש"ח שכר-טרחה והוצאות ליום פסק הדין 31.12.87, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית מאז ועד התשלום המלא בפועל.

השופט ג' בך:

אני מסכים.

השופט ש' אלוני:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין.

ניתן היום, כ"ח בניסן תש"ן (23.4.90).