תפריט חיפוש

ברוך מזוז נ' ועדת הזכאות (מנהלת סלע)

בית המשפט העליון

בית המשפט העליון

רע"א 1226/10

בפני: כב' השופט א' רובינשטיין

המבקשים:

1. ברור מזוז

2. סילביה מזוז

נגד

המשיבה:

ועדת הזכאות (מינהלת סלע)

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתן ביום 18/01/2010 ע"י כב' השופטת שטייניץ, בתיק ע"א 3380/10

בשם המבקשים: עו"ד יובל גנן

בשם המשיבה: עו"ד אלד נוה

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט החוזי בירושלים (השופטת שטייניץ) מיום 18/01/2010 בע"א 3380/10 בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת שניידר) מיום 05/07/2009 בו"ע 195/08. עניינו של ההליך מחלוקת בדבר פיצוי על שטח ביתם של המבקשים, ממפוני גוש קטיף.

רקע והליכים

ב. המבקשים התגוררו בישוב נוה-דקלים בגוש קטיף, יישוב מפונה, בהתאם לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה 2005.

ג. ביום 31/08/2005 נדון עניינם של המבקשים בפני המשיבה. נקבע, כי הם בעלי "זכות בבית המגורים" ב"יום הקובע" וכי זכאים הם לפיצוי. באשר לשטח הבית נקבע כי בהיעדר ציונו בטופס התביעה ובהיעדר תשריט מודד, מדובר בשטח של 78 מ"ר בבניה טרומית, אך באפשרות המבקשים להגיש ראיות לעניין זה. ביום 27/10/2005 ניתנה תוספת להחלטה. על פי התשריט שהגישו המבקשים נקבע, כי שטח הבית הוא 130 מ"ר ונוסף לו "חדר בנוי" בשטח 12.90 מ"ר, הנבדל מן הבית. בנוסף הופיע בתשריט שטח נוסף של 19.55 מ"ר, הממוקם בין השטח העיקרי לחדר הבנוי (להלן "שטח הפרגולה"). לעניין החדר הבנוי קבעה הועדה כי באפשרות המבקשים להביא ראיות נוספות, על מנת לבחון האם מדובר בשטח עיקרי של הבית. בהתאם לתשריט קבעה הועדה, בתוספת להחלטתה, כי שטח הבית הוא 130 מ"ר ובתוספת 15% בגין שטחי השירות נקבע סף השטח לצרכי פיצוי ל-149.62 מ"ר, והוסף סכום פיצוי לזה שנקבע בהחלטה המקורית.

ד. ביום 22/11/2005 הופיע המבקש 2 בפני הועדה וטען כי בנוסף לחדר הבנוי יש לראות גם את שטח הפרגולה במקנה זכות לפיצוי. הועדה קבעה כי ביחס לחדר הבנוי על המבקש להמציא ראיות נוספות, וכי שטח הפרגולה אינו עומד בתנאים הנדרשים כדי להיכלל שטח עיקרי של הבית, זאת הן בשל אופיו הארעי של הקירוי, והן כיון שהפרגולה אינה עומדת בתנאי תקנה סעיף 4(י) לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב 1992 (להלן התקנות).

ה. ביום 28/11/2005 נערך למבקש שימוע נוסף והומצאו ראיות חדשות בנוגע לחדר הבנוי. ביום 18/12/2005 התכנסה הועדה שוב ודנה בראיות הנוספות. בהחלטתה נקבע, כי ביחס לשטח הבנוי יש בראיות שהוצגו כדי לשכנע שמדובר בחדר אשר שימש למגורים, וניתן לראות בו חלק מ"השטח העיקרי". בנוגע "לשטח הפרגולה" קבעה המשיבה כי אינו עומד בתקנות לשם הכרה בו כ"שטח עיקרי". על החלטת המשיבה הוגש ערעור לבית משפט השלום, בגדרו טענו המבקשים כי מדובר ב"חדר נוסף" ולא ב"פרגולה". במסגרת הדיו הסכימו הצדדים להחזיר את הנושא למשיבה, כדי שתדון בטענה כי מדובר ב"חדר נוסף".

ו. ביום 30/03/2006 קיימה המשיבה שימוע נוסף למבקשים; לאחריו הוסכם, כי ההכרעה תינתן לאחר הכרעה עקרונית בערעור, העוסק בשאלה דומה ב-23 תיקים נוספים (ו"ע 132/05 צרפתי נ' ועדת הזכאות (להלן עניין צרפתי)), שהיה תלוי ועומד בבית משפט השלום אז. פסק הדין המפורט בעניין צרפתי ניתן ביום 16/05/2008 מפי השופט סובל, וערעור עליו נדחה ביום 08/01/2009 מפי סגנית הנשיא צור (ע"א (י-ם) 2373/08). נקבע, בהתבסס על לשון תקנה 4(ט) לתקנות ותכליתה, כי שטח מקורה בקומת כניסה לבניין, שאינו סגור ביותר משני קירות, דינו לצורך התקנות כ"שטח שירות", גם אם קומת הכניסה היא קומת קרקע של בית חד קומתי או דו קומתי. צוין, בין היתר, כי היתכנות למגורים צריכה להתקיים לאורך כל השנה "תוך הגנה על המשתמש במבנה מפני פגעי מזג האוויר. שטח הפרוץ לחלוטין בשתיים מצלעותיו איננו שטח שניתן להתגורר בו או לקיים בו שימוש הדומה למגורים לכל הפחות בימים של קור וסערה". כך צוין, בו"ע 132/05 צרפתי, ממבט תכליתי, כי "יש להעמיד את מתקין התקנות בחזקתו שלא התכוון לנגוס בהיקף הניצול של זכות הקניין על ידי הכללת שטח משטחי הבניין בשטחים העיקריים או בשטחי השירות, אלא אם נתן לכוונה זו ביטוי מפורש וחד משמעי בלשון התקנות". הוסף עוד, כי פרשנות זו מתחייבת אף מכוח עיקרון ההגינות ההדדית בין האזרח למדינה, שכן "תשלום פיצויים לאזרח בעד שטח של בית ממנו פונה, על יסוד ההנחה שמדובר בשטח עיקרי, בעוד אותו שטח לא היה נמנה בחשבון השטחים העיקריים המותרים בבניה אילו האזרח היה מבקש עבורו היתר בניה, מפר את עקרון ההדדיות בין האזרח לבין המדינה ואינו יכול להיחשב לתשלום הוגן וראוי".

ז. ביום 29/10/2008 נתנה המשיבה החלטה בעניינם של המשיבים, לפיה אין השטח נשוא המחלוקת עומד בתנאי תקנה 4(ט), ועל כן אינו בר פיצוי כ"שטח עיקרי". נקבע, כי כדי שהשטח ייחשב כבית מגורים, נדרש שיהא סגור בשלושה קירות רצופים ושלמם ויוכל לשמש למגורים. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט השלום. בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 05/04/2009 נדחה הערעור, בהתבסס על עניין צרפתי. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי פסק, כי אין מקום להתערבות בקביעותיה העובדתיות של המשיבה, ואישר את מסקנת המשיבה שיש צורך בשלושה קירות רצופים ולשמים לפחות, וכי לא ניתן להסתפק בחלקי קיר כדי למלא אחר דרישות התקנה. הודגש, כי בשלבים הראשונים של ההתדיינות טענו המבקשים שמדובר בפרגולה אשר יש לסווגה לפי תקנה 4(י), ורק בשלב מאוחר יותר טענו כי מדובר בחדר נוסף, ולמעשה "שטח עיקרי" לפי תקנה 4(ט). מכאן הבקשה הנוכחית.

ח. בבקשה נטען כי הפרשנות שניתנה לתקנות מאיינת את לשון חוק. כנטען, לשונו הפשוטה של החוק מעלה כי אם קיימים במבנה שלוש קירות, אך אם הקיר השלישי חלקי, השטח ייחשב כ"שטח עיקרי" ולא כ"שטח שירות". כנטען, נקטה המשיבה בגישה פרשנית מרחיבה ביותר, אשר תוצאותה מניעת פיצוי. נטען, כי נקודת המוצא לפרשנות היא לשון החוק, ורק אם אין האפשרויות הלשוניות מאפשרות הכרעה ברורה בנוגע לסוגיה שבמחלוקת, על בית המשפט לבחור את זו המגשימה את תכלית החקיקה. צוין עוד, כי פרשנותו של בית המשפט לתקנות גורמת לחוסר עקביות משפטית ביחס לקריטריון המועלה על ידי עיריות ורשויות מקומיות לצורך חישוב ארנונה.

ט. לגישת המשיבה דין הבקשה להידחות, הן מן הטעם שין היא מעלה לשיטתה סוגיה משפטית המצדיקה רשות ערעור, והן לגופם של דברים. כנטען, השטח אינו אלא שטח הכלוא בין שני המבנים, הבית העיקרי והחדר הבנוי אינו מוקף ביותר משני קירות. נטען עוד, כי הקירוי היה ארעי וחלקי, וברי כי אינו עומד בתקנה 4(ט) והשטח אינו מתאים למגורים.

הכרעה

י. לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. גם מבלי להידרש לעובדה, שטענת החדר הבנוי עלתה בשלב מאוחר, ושעניינם של המבקשים מגיע לדיון זו הפעם השישית, ענייננו בסופן של דבר בבחינה פרטנית של נסיבות המקרה שלפנינו, ויישומו של פסק דין צרפתי (שהוא חלוט). כידוע אין בית משפט של ערעור מתערב בכגון דא, לא כל שכן בגלגול שלישי; ומקרה זה תחום במובהק לנסיבותיו הספציפיות (רע"א 4976/09 קבץ נ' אזולאי (לא פורסם); רע"א 3189/06 וולפיגר נ' ראובני (לא פורסם); רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם)). אף בהנחה, כי הגישה הפרשנית השיפוטית בנושא שיקומם של מפוני גוש קטיף וצפון השומרון "צריכה להיות ליברלית וגמישה" (רע"א 4563/10 ועדת הזכות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ' ריבלין (לא פורסם)), לא ראיתי דופי בפרשנות שניתנה בהקשה זה להוראת הדין.

יא. תקנה 4(ט) קובעת כך:

"היה שטח בקומת הכניסה לבניין מקורה באופן כלשהו בגובה שאינו עולה על שתי קומות, ולא היה סגור ביותר משני קירות, יבוא שטח זה במניין שטחי השירות לעניין תקנות אלה, היה גובה הקירוי של שטח כאמור שתי קומות או יותר, לא יבוא אותו שטח במניין השטח הבנוי".

עינינו הרואות - אף אם הניסוח מסורבל במצקת - כי משעסקינן בשני קירות, גם אם יש תוספות כאלה ואחרות, יש לשים פדות פרשנית, ועל פי השכל הישר על הקו לעבור במקום מן המקומות; מחוקק המשנה העמידו על שני קירות, בנוסף לעניין הקירוי.

יב. ההבחנה בין שטח שירות לשטח עיקרי מצויה בתקנה 9 לתקנות, המגדירה מהם שטחים ל"מטרות עיקריות" ומהם "שטחי שירות". בין המטרות העיקריות מנויים מגורים (תקנה 9 (ב) (1)). קשה להלום את הטענה כי ניתן לקיים מגורים בשטח הסגור בלא יותר משני קירות. דומני כי הפרשנות שהציג בין המשפט קמא מתחייבת גם מטעמים של הרמוניה חקיקתית (בג"צ 4886/06 עיריית באר שבע נ' שר הפנים והאסמכתאות שם). אילו עסקינן בסוכה, וכנטען שימש שטח זה גם לסוכה על ידי החלפת הקירוי, היה אולי מקום לטענה כי סוכה בת שתי דפנות ועוד מעט היא כשרה; בשולחן ערוך אורחו חיים תר"ל, ב' נאמר "דפנות הסוכה, אם היו שתיים, זו אצל זו כמין ג"ם; עושה דופן שיש ברחבו יותר על טפח ומעמידות בפחות מג' לאחד מהדפנות, ויעמיד קנה (כנגד הכותל) כנגד אותו טפח, ויעשה לה צורת פתח שיעמיד קנה עליו ועל הטפח, וכשרה ואף על פי שהקנה שעל גביהן אינו נוגע בהן..." וראו שם ג' "היו לה שתי דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש עושה דופן שיש ברחבו ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלושה סמוך משתי הדפנות, וכשרה; וגם בזה צריך צורת פתח". ואולם אנו עסקינן, כאמור, בבית מגורים. בכך אין מתקיים למצער תנאי של שלושת הקירות, ואף אילו הנחנו כי קירוי המוחלף בסכך עדיין שמו קירוי, מה שצריך עיון ובדיקה בכל מקרה לגופו; ואל ישתכח כי המקום כונה, בסופו של יום, פרגולה, המוגדרת במלון אבן שושן לשנות האלפיים "סככה של צמחים".

יב. עם כל האהדה למבקשים נוכח הנסיבות שאליהן נקלעו, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש. בנסיבות, ודומני לפני משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ג בתשרי תשע"א (21/09/2010).

א' רובינשטיין

שופט

פסק דין זה מופיע עוד ב:

-  פרשנות שסופה הלכה פסוקה