תפריט חיפוש

ע"א 2004-92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם

בית המשפט העליון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 2004/92

וערעור שכנגד

בפני:

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט צ' א' טל

כבוד השופטת ד' דורנר

המערערת:

עירית קרית אונו

נגד

המשיב:

מנחם שחם

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 4.3.92 בתיק ת.א. 2291/85 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג

תאריך הישיבה:

ה' באדר א' תשנ"ה (5.2.95)

בשם המערערת: עו"ד קליר

בשם המשיב: עו"ד מיכלין

פסק-דין

השופט צ' א' טל:

ביום 14 בינואר 85, בשעה 18.30 היה המשיב מהלך על מדרכה בתחום שיפוטה של המערערת (להלן - העירייה). דרך הילוכו נתקל בסבכה, שגובהה כ-30 ס"מ, שהקיפה גומא ובה שתיל. פנס התאורה במקום לא האיר והוא עצמו לא שם לב למכשול הנמוך ונתקל בו. כתוצאה מן ההיתקלות נפל המשיב ונפגע במרפקו הימני ובפרקי ידיו. הוא תבע את העירייה, וייחס לה רשלנות בשתיים: שימת גידור נמוך מדי שהיווה מכשול על המדרכה, וכן היעדר דאגה לתקינות התאורה באותו מקום. העירייה לא כפרה בחובת הזהירות העקרונית שהיא חבה, אך טענה שחובה זו לא הופרה. בית משפט קמא קיבל את עילת הרשלנות הראשונה, עילת המכשול. בית המשפט גם מצא כעובדה שפנס הרחוב אמנם לא האיר, אך סבר שדרכו של פנס להתקלקל, והטוען רשלנות עליו הראיה שהעיריה התרשלה מלתקנו, ובנטל זה לא עמד המשיב. מכל מקום די היה בעילת המכשול כדי שבית משפט קמא יחייב את העירייה בנזקי המשיב.

2. המשיב היה בעל בית מלאכה עצמאי ליצירת תבניות ועבודות מתכת אמנותיות.

השתכרותו - על פי שומא לשנת 84 (שהסתיימה ב-31 במרץ 85) - היתה 16,530 ש"ח.

 בית משפט קמא חילק הכנסה זו לתשעת החדשים שקדמו לתאונה ולפי זה קבע את השתכרותו החודשית של המשיב עובר לתאונה בסך -.1,800 ש"ח. בית המשפט חייב את העירייה במלוא ההפסד החודשי לשלושה חודשים ראשונים לאחר התאונה, ובשיעור 20% מן ההפסד החודשי עבור תשעת החודשים הבאים.

עוד חייב בית משפט קמא את העירייה בפיצוי עבור צער וסבל בסך 10,000 ש"ח בצירוף 2,000 ש"ח רבית, נכון ליום פסק הדין (מרץ 9).

3. העירייה מערערת על עצם קביעת אחריותה, על גובה ההשתכרות שנקבעה למשיב ועל שיעור הפיצויים.

אשר לאחריותה - טוענת העירייה כי "מלכתחילה הותקנו סבכות גבוהות, אולם הללו נעקרו ממקומן על ידי ילדים".

ואולם בית משפט קמא בקביעתו את גובה המכשול הסתמך על עדותו של אדם שהוא מנהל מחלקת המים של העירייה, והתרשם כפי שהתרשם גם מן הצילומים שהוצגו לו, ואין מקום להתערב בכך. למעלה מן הצורך אוסיף שהתבוננות בצילום מראה גידור נמוך כדרכו, ולא גידור גבוה שחלו בו ידיים.

בא-כוח העירייה מעלה טענת אשם תורם מצד המשיב, שהיה לו להתבונן בדרך שהוא הולך בה, מה גם שהיתה חשיכה במקום. בית משפט קמא דחה טענה זו, באומרו:

"אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה."

כך כיוון בית משפט קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה, "אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים" (בבא קמא כט:, חו"מ תי"ב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן. כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך. (ע"א 188/59, 176 עיריית תל-אביב נ. ראש חודש ט"ז 301; ע"א 862/80, עיריית חדרה נ. זוהר ואח', ל"ז (3) 757; ע"א 73/86, שטיינברג נ. עיריית בני ברק, מ"ג (3) 343).

בא-כוחה המלומד של המערערת מסתמך על ע"א 316/75, אלן שור נ. מדינת ישראל ואח', (ל"א (1) 299) שם נקבע אשם תורם של התובעת שנפלה בחשיכה לתוך תעלה חפורה בידי מע"ץ. ואולם, בהבדל מן המקרה שלפנינו, היו שם ארבעה מחסומי עץ צבועים לבן-אדום, וכן דל פנס-דרך לרגלי המחסום שהתובעת הלכה לקראתו.

"בהתקרבה למחסום ראתה את החיץ האמור, עליו ניצב תמרור המפנה שמאלה, וגם הבחינה במעקף ובמכוניות הפונות אליו. בכל אלה צריך היה להיות כדי לחייבה לפחות בבדיקתה המעשית של האפשרות כי גם מחובתם של הולכי רגל לפנות שמאלה וכי אין להמשיך בצעידה הישר קדימה." (שם עמ' 306).

בהבדל מן המקרה ההוא מדובר כאן במכשול ללא כל אזהרה ובחשיכה ללא פנס. אשר להיעדר התאורה, טוען המשיב בערעורו הנגדי לאחריות העירייה גם בענין זה.

מאחר ואני מציע לדחות את ערעור העירייה, אין צורך להיכנס בפירוט לעילת הרשלנות הנוספת של היעדר תאורה הנטענת בערעור שכנגד.

אשר לנזק, טוענת העירייה שלא נגרם הפסד השתכרות כלשהו. המשיב הוא עצמאי, המעסיק פועלים ולכן התאונה לא פגעה בהשתכרותו. אדרבא, הוכח שלאחר התאונה גדל מספר פועליו. כמו כן, המומחה שמונה בהסכמה (ד"ר פישמן) קבע שלא נותרה כל נכות במשיב.

טענה זו אין בה ממש. אמנותו של המשיב היא חריטה אמנותית במתכת, דבר המצריך שימוש בידיו. גידול מספר הפועלים, כשם שהוא יכול להעיד על הרחבת העסק, כך הוא יכול להעיד - כטענת המשיב - על הצורך בפועלים נוספים דווקא מחמת השבתתו של בעל העסק. אשר להיעדר הנכות, קביעה זו נעשתה יותר מחמש שנים לאחר התאונה, ואכן, בהתאם לכך לא נקבע כל הפסד השתכרות לעתיד. ההפסד שנקבע הוא כולו נזק מיוחד, לתקופה שבין התאונה ועד להחלמה. בפני בית משפט קמא היתה תעודת רופא (ד"ר ברנדס) שבדק את המשיב חדשים ספורים לאחר התאונה וקבע לו נכות של 19%.

היה איפוא לבית משפט קמא על מה לסמוך בקובעו הפסד ההשתכרות לתקופה שקבע.

העירייה טוענת גם נגד קביעת גובה ההשתכרות החודשית ששימשה בסיס לחישוב (כדי להגיע להשתכרות החודשית יש לחלק את ההשתכרות השנתית לשנת 84' ל-12 חודש ולא ל-9) וגם נגד משך חודשי ההשבתה המלאה והחלקית.

ואולם הוכח שהמשיב קיבל הזמנה לעבודה ריווחית ביותר שבוטלה עקב חבלתו. בית משפט קמא לא היה מוכן לפסוק למשיב את ההפסד המיוחד על ביטול עבודה זו, מפני שהריווחיות היתירה שבה לא נתקבלה על דעתו. אבל בהחלט היה רשאי להתחשב בכך שעקב פציעתו של המשיב קטנה הריווחיות שלו בשלושת החודשים שלאחר התאונה, המשלימים את שנת הכספים, ובהתאם לכך לחשב את ההשתכרות החודשית בסכום העולה על התוצאה האריתמטית של חילוק ההכנסה השנתית ב-12.

העירייה מערערת גם על הסכום של - 10,000 ש"ח (נכון ליום פסק הדין) שנפסק למשיב כפיצוי על כאב וסבל. סכום זה אינו מופרז כלל ואין כל מקום להתערב בו.

בית משפט קמא זיכה את המשיב בשכר טרחת עורך דין בשיעור מופחת, מפני שלדעת בית משפט קמא, מקום התביעה יכירנה בבית משפט השלום.

טוען המשיב בערעור שכנגד, שבהתחשב בנתונים על השתכרותו, נזקיו, שיעור נכותו בשעתה, וגבול סמכות בית משפט השלום בשעת הגשת התביעה (-.40,000 ש"ח), לא היה זה מופרך להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי. אין לומר שאין ממש בטענה זו. בייחוד שהיעדר הנכות נקבע רק במהלך המשפט ואילו בעת הגשת התביעה הסתמך המשיב על נכות של 19% לפי חוות דעת ד"ר ברנדס.

אולם אין דרך בית המשפט שלערעור להתערב בפסיקת הוצאות אלא במקרים נדירים, ואין זה אחד מהם. עם זאת אפשר להביא בחשבון טענה זו בפסיקת ההוצאות כאן.

אני מציע לדחות את הערעור והערעור שכנגד.

בהתחשב באמור לעיל הייתי מחייב את העירייה בהוצאות ושכר טרחה בסך 8,000 ש"ח.

השופט ת' אור:

אני מסכים.

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טל.

ניתן היום, כ"ח באדר ב' תשנ"ה (30.3.1995).