תפריט חיפוש

ע"א 2203/00 הדר חברה לביטוח נ' לאה משולם

בית המשפט המחוזי

ערעור אזרחי 2203/00

1. הדר חברה לביטוח בע"מ

2. עיריית פתח תקווה

נגד

לאה משולם

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

30.12.2002

לפני סגן הנשיא י' גרוס והשופטות א' קובו, מ' רובינשטיין

עמירם כהן, אפרים ולדמן - בשם המערערות 1-2;

אלינור חייט, אלון בלגה - בשם המשיבה.

פסק-דין

סגן הנשיא י' גרוס

העובדות

1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בהרצליה (כבוד סגנית הנשיא השופטת מ' שריר) בת"א 8803/98 בו נקבעה אחריותן של המערערות לנזקים שנגרמו למשיבה עקב נפילתה ביום 22.11.1995 ונקבע גובה הנזקים שנגרמו לה בשל כך.

הערעור מכוון בעיקרו לעניין החבות, ולחלופין גם לגבי שיעור הפיצויים.

2. המשיבה, ילידת 7.6.1947, הלכה על המדרכה ברחוב הס בפתח-תקווה לפנות ערב, בסביבות השעה 18:30-18:45, ותוך כדי לכתה במקום נפלה ונגרם לה שבר באצבע שבכף יד ימין. לטענתה, המערערת 2, עיריית פתח-תקווה (להלן - העירייה), אחראית כלפיה בשל חובתה כעירייה לדאוג לתיקון הרחובות והסרת מכשולים בדרך.

פסק-דינו של בית-משפט השלום

3. השופטת המלומדת קבעה בפסק-דינה כי גירסתן של המערערת וגיסתה שהלכה עימה בעת המקרה נתמכת בצילומים של מקום הנפילה. למעשה גם בא-כוח המערערות הסכימה כי גורל התביעה צריך להיחתך לאור אותם צילומים, ולכן ניתן להכריע במחלוקת זו מעיון בהם ומהמסקנות הנובעות מכך.

מהצילומים נראה מפגע ברור של סדק במדרכה שגרם להבדלי גובה אשר בהחלט יכולים היו לגרום להיתקלות ונפילה. עדות החוקר מטעם המערערות ומסקנתו כי "התפר" שבמקום אינו מהווה מכשול של ממש, נדחתה על-ידי בית-המשפט לנוכח התמונה הברורה הנשקפת מהצילומים האמורים. אמת הדבר שמדרכה אינה אמורה להיות משטח סטרילי ואין חובת זהירות קונקרטית בגין "סיכונים סבירים", אך כולי עלמא לא פליגי כי על העירייה לטפל במפגעי בטיחות המצויים בדרכים שבטיפולה ובאחזקתה, וכאשר יש מכשול במקום הנתון לאחזקתה, מוטלת עליה חבות במקרה של פגיעה בגינו.

השופטת גם מצאה לנכון לאמץ את הגירסה כי בעת המקרה היה חשוך במקום, תוך דחיית הטענה לפיה אמרה המשיבה לחוקר מטעם המערערות שהיה עדיין אור ברחוב.

מאחר והועלו נסיבות המעידות לכאורה על רשלנות מצד העירייה, עבר הנטל על שכם העירייה להוכיח כי לא הייתה רשלנות. העירייה לא עמדה בנטל זה, שכן לא הביאה אף אחד מאנשי העירייה על-מנת להראות כי לא היה בקע במקום וכי התאורה פעלה כיאות. כמו כן הפרה העירייה את החובה החקוקה הרובצת עליה מכוחו של סעיף 232 לפקודת העיריות [נוסח חדש] בדבר חובתה לדאוג לתיקון הרחובות והסרת מכשולים.

בעיות של תקציב אין בהן ליצור היתר לרשות להמר על שלומם וביטחונם של תושביה.

כמו כן נקבע כי אין הצדקה לייחס למשיבה רשלנות תורמת כלשהי, שכן אין לצפות שעוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע.

4. שיעור הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה הסתכם בסכום כולל של 252,487 ש"ח, לאחר שנכותה הרפואית נקבעה בשיעור של 14.5%, על-פי הפירוט הבא:

(א) הפסד שכר לעבר בגין 151 ימי היעדרות - 59,987 ש"ח;

(ב) פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות לעתיד - 50,000 ש"ח;

(ג) עזרה בבית, לרבות עזרת בני משפחה - 22,712 ש"ח;

(ד) עזרה לעתיד - 56,769 ש"ח;

(ה) הוצאות רפואיות - 11,019 ש"ח;

(ו) הוצאות נסיעה - 2,000 ש"ח;

(ז) כאב וסבל, בהתחשב בכך שעברה 3 ניתוחים וממשיכה לסבול מכאבים - 50,000 ש"ח;

על אלה נוספו הוצאות משפט בסך של 50,000 ש"ח.

מדובר במורה בעלת ותק של 27 שנים.

הערעור

5. כאמור, עיקר חיצי הערעור מכוונים לעניין האחריות. לטענת המערערות אם מדרכה כזו הנשקפת מהצילומים מהווה "מכשול בלתי סביר", אזי כל מי שנופל בלכתו במדרכה זכאי לפיצוי מהעירייה באופן מוחלט. קביעה כזו מנוגדת להלכה המשפטית ולהגיון הכלכלי. בית-משפט השלום קבע כאן סטנדרט התנהגות בלתי סביר שאינו יכול לעמוד במבחן המציאות ואף נוגד את תקנת הציבור. אכן, אף המערערות מסכימות כי גורל הערעור להיחתך על-פי הצילומים. יש לשים אל לב כי רחובות הערים משופעים בבליטות ושיפועים הנגרמים מסיבות שונות, אך מקום נפילת המשיבה אינו מהווה מכשול. מדובר במדרכה רגילה וסטנדרטית שאין בה בור או עיקום המצדיק טיפול ואף אחד לא היה מעלה בדעתו להתייחס אליה כמקום מסוכן. מדרכה מטבעה אינה יכולה להיות ישרה כפלס.

זאת ועוד - גם אם ייקבע שיש במקום מכשול, לא הוכח כי המשיבה נפלה דווקא בו. לפי גירסתה היא נתקלה בבור, אך המקום בו נפלה ודאי שאינו בור אלא בליטה קטנה. כמו כן היו סתירות בין גירסאות המשיבה וגיסתה. לא היה גם מקום להתעלם מעדות המשיבה שניתנה בפני החוקר בסמוך למקרה ולפיה שרר אור במקום בעת התאונה, ומכך שמדובר למעשה בעדות יחידה. לבסוף נטען כי היה מקום לפחות לקבוע רשלנות תורמת מצד המשיבה שהודתה כי היא מכירה את המקום היטב וכי נהגה לעבור בו לעתים תכופות, לרבות שעה לפני האירוע עצמו. לסיכום - אין מקום להטלת אחריות מוחלטת על העירייה, ויש להתחשב גם בשיקולי מדיניות משפטית ובשיקולי תקציב.

אשר לגובה הנזק - לא היה מקום לקביעת זהות בין הנכות הרפואית לתפקודית, שהרי המשיבה המשיכה לעבוד במשך כל שנת 1996 ומדובר בהגבלה חלקית בלבד שלא היא שהביאה להפסקת עבודתה. לא הייתה הצדקה לפצותה על ימי מחלה, וכן מדובר בפיצוי גבוה במידה ניכרת מהראוי לגבי הפסד השתכרות לעתיד. המשיבה הייתה פורשת מעבודתה עקב בעיותיה הרפואיות הרבות האחרות, כקביעת בית-המשפט, והיא לא הביאה כל ראיה באשר לסכום הפנסיה שהייתה צפויה לקבל. כך גם יש מקום להתערב בשיעור הפיצוי בגין עזרה בבית, שכן אין למשיבה קושי לבצע את עבודות הבית, לפחות עקב פגיעתה בתאונה דנן ולא עקב בעיות רפואיות אחרות שהיו לה.

6. מנגד טענה המשיבה כי לא ניתן להתעלם מהממצא העובדתי הברור לפיו שררה במקום חשיכה בעת התאונה ופנסי הרחוב לא פעלו. לפיכך מדובר במחדל כפול, שעה שבנוסף למכשול שבמקום, הפרה העירייה את חובתה החקוקה גם לגבי הפעלת התאורה ברחוב. כאשר עניין חוסר התאורה מצטרף למפגע, הוא הופכו למסוכן יותר. העירייה לא הרימה את הנטל שהועבר אליה להוכיח קיומה של תאורה ובכל הנוגע למפגע עצמו.

בית-המשפט התרשם באורח חיובי מהמשיבה וגיסתה שעדויותיהן מתיישבות עם הראיות האובייקטיביות החיצוניות. בסופו של דבר מדובר בבקע באספלט שחור בשעת ערב חשוכה.

אשר לגובה הנזק - אין ערכאת הערעורים נוטה להתערב בכגון דא, מה גם שהמשיבה העידה בפירוט על מגבלותיה ולא נחקרה על כך על-ידי המערערות. מדובר בפיצויים סבירים ביותר התואמים את עדות המשיבה שהתקבלה על-ידי בית-המשפט.

דיון

7. בעלי-הדין העלו בערעור זה פסיקה למכביר ואין צורך לחזור ולפרט אותה כאן במלואה. די להדגיש ולאזכר את אמות-המידה והעקרונות העיקריים שנקבעו בתחום זה:

בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [1], בעמ' 126 נאמר כי:  "חיי היום-יום מלאים סיכונים... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים לעמוד ולהחליק. 'נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים'...".

ובהמשך, בעמ' 139: "...סטאנדארט ההתנהגות, אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק, עשוי לשמש אינדיקאציה לרמת התנהגות, הנדרשת על-ידי האדם הסביר... דוק: אינני סבור, כי כל הפרת חובה חקוקה מהווה ממילא התרשלות".

בת"א (י-ם) 556/92 בוסקילה נ' עיריית ירושלים [10] נאמר כי: "כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי הם משמשים מעבר נוח יחסית להולכי רגל ואולם קערוריות קטנטנות בליטות קטנות הנובעות מחפצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגראלי מהכביש".

ובע"א (י - ם) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן [11] נאמר כי: "...רחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו או אחרים".

ובאשר למידת האחריות והשיקולים אותם יש לבחון שעה שבודקים את אחריותה של עירייה או רשות מקומית, מצינו לאמור:

בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר [2], בעמ' 766 נקבע כי פקודת העיריות [נוסח חדש] מסמיכה עירייה לעשות כל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור בתחומיה ונוצרת תשתית עובדתית, ממנה ניתן להסיק, כי העירייה צריכה לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיה עשוי לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם ואף לפגוע בחיי אדם. בבחינת השאלה, אם הגוף השלטוני נקט את כל האמצעים הדרושים אם לאו, יש להתחשב בסדרי העדיפויות שקבע לעצמו אותו גוף לאיתור המבנים המסוכנים ולטיפול בסיכונים שבהם, ואין להתעלם מהנטל הכספי הנובע מתשלום הפיצויים. מבחינת מבחני מדיניות משפטית יש לבחון את חובת הצפיות לעניין הפעלתה של סמכות שלטונית בזהירות, תוך צעידה ממקרה למקרה ותוך בחינת מכלול השיקולים הרלוואנטיים. יש להימנע מקטגוריזציה מיותרת ומיצירתן של הבחנות שקשה להצדיקן ולהפעילן, כמו ההבחנה בין מעשה למחדל, בין סמכות שלטונית שעניינה מדיניות לסמכות שלטונית שעניינה ביצוע לבין פעילות שהיא אולטרה-וירס לפעילות אחרת.

בע"א 247/55 סרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ' ראש העיר ת"א-יפו [3], בעמ' 1116-1117: "לא הרי אחריותו של הפרט ביחסיו אל חברו כהרי חובה ציבורית המוטלת על גוף ציבורי בתור שכזה. חובה כזאת, יש עמה, בדרך כלל, שיקול-דעת לגבי זמן, מקום ואופן הגשמתה, ועל הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אומרת לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הציבור, במידת יכלתה, הנקבעת בראש ובראשונה במסגרת התקציב העומד לרשותה. לדברים אלה משנה תוקף לגבי רשויות מקומיות, הפועלות בשטחים בהם גדלה האוכלוסיה במהירות, וקשה להן להדביק את קצב ריבוי הצרכים, על-ידי הספקת שירותים מלאים בכל מקום מיד עם היווצר הצורך".

בע"א 145/80 הנ"ל [1], בעמ' 123 קובע כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו... הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות".

ובע"א (חי') 4564/98 סלמאן נ' המועצה המקומית ג'וליס [12] בפיסקה 4 לפסק- הדין נקבע: "צודק ב"כ המערער בטענתו, כי 'אין בבחינת שיקול הדעת התקציבי המוקנה לרשות, בבחינת היתר לרשות להמר על שלומם וביטחונם של תושביה ו/או הבאים בתחומה', אך... שיקולי תקציב וסדר עדיפות הם שיקולים לגיטימיים, ועל כל רשות ציבורית לשקול אותן. הקופה הציבורית מוגבלת ודרישות הציבור אינסופיות, במצב כזה אין מנוס, אלא לקבוע סדר עדיפות באשר לעבודות פיתוח וביצוע פרוייקטים שונים. קיימים שיקולים נוספים, בנוסף לתקציבים, שרשות ציבורית ראוי שתשקול אותן בבואה לבצע את סמכויותיה וחובותיה, השיקולים הם כמו זמן, מקום, אופן ביצוע וסדר עדיפות. טול מקרה בו רשות מקומית מוגבלת בתקציבה ורוב הרחובות שבתחומה אינם תקינים, אך בדרגות שונות, האם הרשות המקומית מתרשלת אם היא מבצעת עבודות בכבישים שתיקונם אינו סובל דיחוי, ומשאירה את תיקון הרחובות שבמצב פחות רעוע, לזמן מאוחר? לא נראה לי הדבר. על הרשות לקבוע סדר עדיפות בהתחשב במגבלות השונות".

8. מן הכלל אל הפרט - בתיק זה צעדו בעלי הדין והערכאה הדיונית לאורו של הכלל לפיו "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", כאשר פסק-הדין הושתת בעיקרו על הצילומים שהוגשו לבית-המשפט. ככל שעיינתי וחזרתי ועיינתי בצילומים אלה, מסקנתי היא כי אין בסדק המשתקף מהם משום מכשול בלתי סביר. כפי שמצינו משופעים רחובות הערים בסדקים ובבליטות מסוגים שונים וברי שאין מדובר במשטחים סטריליים שניתן לשומרם ולתחזקם כך שיהיו ישרים לחלוטין. העירייה גם אינה חייבת להעמיד שומרים ופקחים על כל מדרכה בעיר כדי שיתנו דעתם על כל סדק שמקורו בשימוש במדרכה או במי הגשמים ויחושו לתקנו על אתר. זוהי גזרה שאין העירייה יכולה ואינה חייבת לעמוד בה. חובתה של העירייה לדאוג לתקינות הרחובות ולמניעת מפגעים אינה שנויה במחלוקת, אך מכאן אין עדיין להסיק אחריות מוחלטת לגבי כל בליטה או סדק המתגלעים במדרכה זו או אחרת.

בעניין זה יפים גם השיקולים התקציביים שנמנו בפסיקה שאוזכרה. ברור שאין מדובר בהכללה לפיה בכל מקרה של סדק במדרכה תופטר העירייה מכל אחריות, או היפוכו של דבר - תחוייב בנזק שייגרם בשל כך, אלא יש לבדוק כל מקרה על-פי נסיבותיו ולתהות על קנקנו של הסדק או המכשול בו הדברים אמורים. לא הרי בור עמוק יחסית, המהווה ללא ספק מכשול ומפגע של ממש, כהרי בליטה או סדק שאינם כה משמעותיים, אף שגם הם עלולים לגרום לנפילתו של עובר אורח הנתקל בהם. במקרה זה דעתי, לאור המראה הנשקף מהצילומים ו"מראית פני ה...סדק", כי מדובר בסדק שאינו עולה כדי מכשול ואינו חורג מתחומי "הסיכון הסביר" בו עלול אדם להיתקל דבר יום ביומו. בפני בית- המשפט אף לא הובאה כל ראיה לגבי מידת עומקו של סדק זה. למעשה גם המשיבה הייתה ערה למצב דברים זה ולפיכך הדגישה בטיעונה בפנינו את עניין חוסר התאורה במקום, בטענה שהחשיכה מחזקת את המסקנה בדבר קיומו של מכשול ומפגע. ואולם אין די בטענה כללית וסתמית בדבר חוסר תאורה, כאשר לא הובהר מה היה מצב התאורה הכללי באותו רחוב ולא הומצאו נתונים מספקים בעניין זה, שהרי העירייה אינה חייבת לדאוג לכך שכל פינה וכל קטע ברחוב ובמדרכה יהיו מוארים (בעניין זה השווה לאמור בפסק-דינו של כבוד השופט ג' קלינג בת"א (ת"א) 2291/85 שחם נ' עירית קרית אונו [13] אשר נדון על-ידי בית-המשפט העליון בע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' שחם [4], בו הושאר עניין חוסר התאורה והמשתמע מכך בצריך עיון).

9. מהטעמים האמורים יש לדעתי לקבל את הערעור ולדחות את תביעת המשיבה כנגד המערערות.

השופטת מ' רובינשטיין

לדעתי אין מקום להתערב בפסק-דינה של הערכאה הראשונה.

השופטת המלומדת קבעה באופן מפורש על-פי התרשמותה מהתמונה שהוצגו בפניה כי "נראה מפגע ברור של סדק במדרכה שגרם להבדלי גובה אשר בהחלט יכולים היו לגרום להיתקלות ונפילה". עוד הוסיפה וקבעה כי "בעת המקרה היה חשוך במקום". כן ובנוסף קבעה גם כי העירייה, עת הועבר אליה הנטל להוכיח כי לא התרשלה, לא עמדה בנטל זה.

מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע.

הפסיקה שהובאה על-ידי כבוד אב-בית-הדין חברי השופט גרוס ידועה ומקובלת עליי ואכן היא מדריכה אותנו, אולם אין היא מתייחסת למכשלות שיש בהן באופן בלתי סביר כדי לגרום לנפילתו של אדם שהפעיל זהירות רגילה ומקובלת בזמן הליכתו על מדרכה. ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף".

היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו.

אשר-על-כן, כאמור לא מצאתי לנכון להתערב בפסק-הדין של השופטת המלומדת ככל שהדבר מתייחס לאחריות המערערות.

אשר לגובה הנזק "הלכה היא מלפני בית-המשפט, כי אין בית-משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או שנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית המשפט" (ע"א 2904/92 עיריית תל-אביב-יפו נ' עיזבון המנוח לטרהויז על-ידי מנהל עיזבונו אפרים אוריון [5], בעמ' 768; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה [6], בעמ' 724; ע"א 778/83 עיזבון המנוחה שרה סעידי נ' פור [7]). "אף במקרים בהם נראה לבית- משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה" (ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג [8], בעמ' 659). אין להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתה בדרגת ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה [9]).

במקרה שבפנינו מדובר על 14.5% נכות. השופטת המלומדת בדקה את ראשי הנזק אחד לאחד וקביעותיה נראות לי. לכן לא מצאתי להתערב גם בנושא זה. לאור האמור אילו דעתי הייתה מתקבלת היינו דוחים את הערעור ומחייבים את המערערות בהוצאות ושכר- טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ש"ח + מע"מ צמוד מהיום.

השופטת א' קובו

הנני מסכימה ומצטרפת לחוות-דעתה של חברתי השופטת רובינשטיין.

לפיכך הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור כאמור בפסק-דינה של השופטת רובינשטיין.

העירבון יועבר לבא-כוח המשיבה על חשבון ההוצאות האמורות.

ניתן היום, כ"ה בטבת תשס"ג (30.12.2002), בהיעדר הצדדים.