תפריט חיפוש

ת"א 52583-02-11 מ' ש' נ' עיריית פתח תקווה

בית משפט השלום

בית מפשט השלום בתל אביב יפו

11/01/2016

ת"א 52583-02-11 מ' ש' נ' ואח' נ' עיריית פתח תקווה ואח'

השופט: ישי קורן

התובעים:

1. מ' ש'

2. המוסד לביטוח לאומי

ע"י עו"ד ניצן מרון ורות פפירוב, עו"ד דותן שגיא

נגד

הנתבעים

1. עיריית פתח תקווה

2. שירבית חברה לביטוח בע"מ

ע"י עו"ד אלדד בר-אל

פסק דין

"הכל בגלל מסמר קטן"

(בגלל מסמר, נעמי שמר)

פתח דבר

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שיסודה באירוע מיום 6/1/2008 שבו נפל התובע במדרחוב שברחוב ההגנה בפתח תקווה (להלן: התאונה).

שאלת מרכזית העומדת לדיון בתיק זה - בנוסף לשאלות שגרתיות בדבר מידת האחריות של העיריה למפגע הנטען, ושאלת שומת הנזק - היא שאלת הקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי, שבין התאונה ובין מצבו הנפשי של התובע ויציאתו ממעגל העבודה.

העובדות הצריכות לעניין

2. התובע 1 - מר מ' ש' (להלן: התובע) - יליד 22/4/1957 - היה עובר לתאונה סוכן מכירות בתחום הצעצועים ועובד שכיר בחברת אילנית שיווק צעצועים בע"מ.

התובע 2 - המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) - שילם לתובע 1 תגמולים שונים כתוצאה מהתאונה, ובגינם הוא דורש השבה מהנתבעות.

הנתבעת 1 (להלן: העירייה) היא הרשות המקומית שבשטחה אירעה התאונה. הנתבעת 2 היא המבטחת של הנתבעת 1 בביטוח צד שלישי.

3. ביום 6/1/2008 בשעות הערב הלך התובע במדרחוב שברח' ההגנה בפתח תקווה (להלן: המדרחוב) לכיוון חנות "החבובות" שבבית מס' 10. התובע נתקל במרצפות שקועות שהיו בדרכו, רגלו התעקמה והוא נפל. בעת נפילתו חש התובע בכאב חד בסובך ("שריר התאומים") שבשוק רגל ימין. להלן תמונת המפגע הנטען, אשר צורפה לתצהירו של התובע, ובהמשך הוגשה בצבע וסומנה ת/1: האבנים השקועות (מוצג ת/1)

4. בבוקר היום שלמחרת פנה התובע לחדר המיון של בית חולים השרון בפ"ת, שם טופל בחבישה, והומלץ לו על קומפרסים קרים וביצוע בדיקת סונר (אולטרסאונד) לשריר הסובך הימני, המכונה גם שריר GC (gastrocnemius). בבדיקת אולטרסאונד שבוצעה ביום 30/1/2008 אותר קרע חלקי של 2.8 ס"מ בסובך ימין.

5. לאחר התאונה ביקר התובע מספר פעמים בקופ"ח והתלונן על כאבים ברגל ימין והגבלה בתנועות. תלונות אלה תועדו ברישומי קופ"ח עד לחודש מאי 2008. הואיל ומדובר בתאונת עבודה פנה התובע למל"ל. ועדה של המל"ל קבעה ביום 3/2/2010 כי התובע סובל מנכות אורתופדית של 10% לפי סע' 51(8) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: תקנות המל"ל), שעניינו פגיעה בשריר הרלוונטי בשרירי הגפיים התחתונים במידה בינונית. עוד נקבעה לתובע נכות נוירולוגית בשיעור של 5% לפי סע' 29(6) (II) – (I) (מותאם) לתקנות המל"ל בגין פגיעה עצבית ברגל, וכן נכות נפשית בשיעור של 10% לפי סע' 34 לתקנות המל"ל. הוועדה החליטה להגדיל את שיעור הנכות המשוקללת במחצית לפי תק' 15 לתקנות המל"ל.

6. לאחר התאונה נעדר התובע מעבודתו לתקופה של כחצי שנה שבמהלכה התדרדר מצבו הנפשי. לאחר כחצי שנה חזר התובע לעבודה במתכונת חלקית בלבד. שכרו של התובע ירד באופן ניכר וביום 30/9/2009, כשנה וחצי לאחר התאונה, פוטר התובע מעבודתו. מאז ועד היום עשה התובע מספר ניסיונות להשתלב בעבודות שונות, אך ניסיונות אלה כשלו והתובע נפלט ממעגל העבודה. כיום, התובע אינו עובד.

7. הואיל והתאונה הוכרה כתאונת עבודה שילם המל"ל לתובע דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה, שממנה נהנה התובע גם כיום.

התביעה

8. העיריה אחראית להסרת מפגעים מהשטח הציבורי שבתחומה. העירייה התרשלה במילוי חובותיה כלפי התובע, והפרה את החובות המוטלות עליה בעניין זה לפי חוק. העירייה אחראית להתקנה הרשלנית של הריצוף במדרחוב, ולתחזוקתו הלקויה. כתוצאה ממעשיה של העיריה ומחדליה נפל התובע במדרחוב ונגרם לו נזק. להוכחת ליקויי הבטיחות שבתחזוקת המדרחוב מצרף התובע לתביעתו חוות דעת מומחה של מהנדס הבניין אברהם בן עזרא.

9. מומחים רפואיים מטעם התובע (ד"ר ברוך עמרמי בתחום האורתופדי, ופרופ' שמואל טיאנו בתחום הנפשי), קבעו לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הקרע בשריר התאומים, 5% בגין הנזק העצבי, ו-25% בגין הנזק הנפשי.

נכויותיו של התובע גרמו לפגיעה קשה בתפקודו בכל תחום בחיים, והביאו להפסקת עבודתו.

לטענת התובע יש לחשב את נזקיו לפי נכות תפקודית של 30%, ולפי בסיס שכר של 30,000 ₪.

10. התובע מבקש לחייב את הנתבעות לשלם לו פיצויים לפי ראשי הנזק הבאים:

הפסדי השתכרות לעבר - 889,862 ₪ בצירוף 12% בגין הפסדי פנסיה, דהיינו 996,645 ש"ח;

הפסדי השתכרות לעתיד - 932,056 ₪ בצירוף 12% בגין הפסדי פנסיה, דהיינו 1,043,903 ש"ח;

עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 50,000 ₪;

הוצאות רפואיות לעבר - 37,800 ₪;

הוצאות רפואיות לעתיד - 79,678 ₪;

הוצאות נסיעה והוצאות נלוות לעבר ולעתיד - 50,000 ₪.

כאב וסבל - 250,000 ₪.

סה"כ: 2,508,026 ₪, כשמסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של כ-2,100,000 ₪.

11. אם יימצא שסכום הנזק של התובע נבלע בתגמולי המל"ל, זכאי התובע לפיצויים בשיערו של 25% מסכום הנזק, בהתאם לסע' 330 לחוק הביטוח הלאומי. על סכום הנזק יש להוסיף הוצאות משפט ובהן הוצאות מומחים בסך 20,980 ₪, שכר העדים, אגרות משפט ושכר טרחת עו"ד.

12. המל"ל מצטרף לטענות התובע בכל הנוגע לאחריות העירייה לנזקי התובע. המל"ל מדגיש שאין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו, באשר מדובר בתאונה שהתרחשה בשעות החשיכה ובמזג אוויר חורפי וגשום. המל"ל מבקש לחייב את הנתבעות בסכום התגמולים ששילם ושהוא עתיד לשלם לתובע. סכום זה במועד הגשת כתב התביעה המתוקן עמד על 1,551,300 ₪ (נכון ליום 19/12/2011), ובמועד הגשת הראיות מטעם המל"ל עלה הסכום על 2,100,000 ₪. המל"ל מבקש שאם ישום בית המשפט את נזקו של התובע בסכום העולה על סכום זה, תינתן למל"ל אפשרות להגיש תחשיב עדכני של סכום הגמלאות.

ב"כ המל"ל מצטרף לבקשת התובע, לפיה אם יימצא שסכום הנזק של התובע נבלע בתגמולי המל"ל, יחלק בית המשפט את סכום הנזק כך ש-25% הימנו ישולם לתובע ו-75% ישולם למל"ל. גם המל"ל מבקש לפסוק לטובתו הוצאות משפט ובהן הוצאות מומחים בסך 3,500 ₪, ושכר טרחת עו"ד.

ההגנה

13. העירייה מכחישה את נסיבות התאונה וטוענת כי אם נפל התובע הרי שהדבר ארע כתוצאה מרשלנותו וממחדליו בלבד.

העירייה מתקצבת את תחום איתור המפגעים ותחזוקת הדרכים והמדרכות שבתחומה כנדרש ובאופן סביר, בהתחשב במגבלות התקציב שברשותה. עם קבלת תלונה על ליקויים במדרחוב פעלה העירייה לתיקון הליקויים ובכך מילאה את חובתה. לא ניתן להגיע למצב שמדרכות העיר תהיינה נקיות מכל מהמורה. חוות הדעת שהגיש התובע בתחום הבטיחות אינה עוסקת במפגע מושא התביעה.

14. הנתבעות מכחישות את נזקי התובע. על פי חוות דעת המומחים מטעם הנתבעות (ד"ר גד ביאליק בתחום האורתופדי, וד"ר יוסף לריה בתחום הנפשי) לא נותרה לתובע נכות צמיתה כלשהי כתוצאה מהתאונה. ד"ר לריה מציין בחוות דעתו שהתובע סבל מנכות בשיעור של 10% לפי תק' 34 ב' לתקנות המל"ל לתקופה של כשנה במהלך השנים 2008 – 2009 בגין הפרעת הסתגלות בקשר עם מגבלותיו בעבודה. מחצית מנכות זו יש לזקוף על חשבון התאונה.

15. עוד טוענות הנתבעות שהפגיעה שגרמה למצבו הנפשי של התובע אינה התאונה אלא היחס המחפיר שקיבל ממעסיקיו. פנייתו של התובע לקבלת טיפול נפשי נעשתה לאחר שחלפה הנכות האורתופדית הזמנית שנגרמה בתאונה. אין קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין התאונה.

16. פרישתו של התובע ממעגל העבודה היא תוצאה של בחירתו האישית, ואינה נובעת ממצבו הנפשי או הגופני. אובייקטיבית, התובע אינו סובל ממגבלה שמונעת ממנו אפשרות לעבוד למחייתו.

הראיות

17. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו ושל העדים: אבי גוטשטיין, שי דג'לדטי, אריה גלאור ודורון פלד. עוד הגיש התובע חוות דעת מומחה של המהנדס אברהם בן עזרא, וחוות דעת רפואיות של ד"ר ברוך עמרמי (אורתופד), ושל פרופ' שמואל טיאנו (פסיכיאטר).

18. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מר בוריס גוניצקי - מנהל מחלקת אחזקת כבישים בעירייה, ותצהיר של החוקר הפרטי אמנון שינברגר. עוד הגישה הנתבעת חוות דעת של ד"ר גד ביאליק בתחום האורתפודיה, וחוות דעת של ד"ר יוסף לריה בתחום הפסיכיאטריה.

חוות דעת המומחים

19. בהתחשב בפער שבין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, ובהעדר הסכמה בין הצדדים בדבר שיעור הנכות הרפואית של התובע, מינה בית המשפט מומחים רפואיים מטעמו. ביום 30/11/2011 מונה ד"ר נחשון שזר כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, וביום 20/5/2012 מונה ד"ר אלי קריצ'מן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי.

20. את מצבו של התובע בתחום האורתופדי ובתחום הנוירולוגי, מסכם המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נחשון שזר, במילים הבאות:

"מר מ' ש' סבל מכאב פתאומי בשריר הסובך בשוק ימין כתוצאה ממעידה, לאחר שרגלו נכנסה לבור המדרכה בתאריך 6/1/2008. בבדיקת אולטרסאונד נמצא שמדובר בקרע חריף בשריר ה-gastrocnemius המדיאלי. בדיקה ראשונית העלתה שמדובר בקרע בגודל 2.8 ס"מ ובדיקה נוספת שנעשתה כחודשיים וחצי מאוחר יותר, הראתה שממדי הקרע הצטמקו לידי 1.8 ס"מ. הצטמקות זו הינה תוצאה של תהליך הצטלקות טבעי. בבדיקת אולטרסאונד נוספת שנעשתה כשנה וחצי לאחר הפציעה הודגם "קרע תוך סיבי" של 0.3 ס"מ - תוצאה שמעידה על החלמה טובה.

מדובר בתופעה ששכיחה למדי של קרע בסיבי שריר כתוצאה מכיווץ פתאומי וחד של השריר כנגד עומס משקל הגוף. הטיפול במקרה זה הינו שמרני, דהיינו, ללא ניתוח. הפרוגנוזה הינה מצוינת וצפויה החלמה מלאה מבחינה תפקודית.

לא ידוע על פגיעה עצבית המלווה קרע א-טראומטי בסיבי שריר הסובך ואין היגיון רפואי לשילוב מעין זה. במקרה שלפנינו, מר מ' ש' עבר לפני למעלה משלושים שנה ניתוח באזור בו עובר העצב הפרונאלי ולכן סביר בעיני שפגיעה בעצב זה, פגיעה שמתבטאת כיום הפרעת התחושה ב web בין בהונות 1-2, הינה תוצאה של הניתוח הנ"ל ולא של החבלה בינואר 2008.

בבדיקה כיום נמצא טווח תנועה מלא במפרקי הגפיים התחתונות, לא מצאתי חסר מוטורי כלשהו ולא מצאתי דלדול שרירים המעיד על הפרעה תפקודית כלשהי.

לאור ממצאים אלו ולאור מהות הפציעה והפרוגנוזה להחלמה מלאה במקרים אלו, ניתן לדעתי לקבוע שלא נותרה נכות כתוצאה מחבלה זו.

נכותו בתחום האורתופדי כתוצאה מתאונה זו מוערכת על ידי כדלקמן:

1. נכות זמנית:

א. 100% (אי כושר מלא) לתקופה של שלושה חודשים.

ב. 50% (אי כושר חלקי) לתקופה של שלושה חודשים נוספים.

2. לא נותרה נכות קבועה."

(עמ' 3 - 4 לחוות דעת שזר. טעויות הסופר - במקור. י"ק)

21. על מצבו הנפשי של התובע בקשר עם התאונה כותב המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אלי קריצ'מן, בין היתר את הדברים הבאים:

"מדובר בגבר בן 55, ללא תחלואה נפשית קודמת, אשר עבר תאונת עבודה לפני כחמש שנים בה נפגע ברגלו עת מעד ברחוב עקב בור שהיה במדרכה. לאחר התאונה והפגיעה ברגל היה מוגבל בהליכה והתקשה לחזור ולעבוד עבודת שטח כאיש מכירות בחברת הצעצועים בה עבד במשך שנים רבות. על רקע זה פוטר מעבודתו, 3 ח' לאחר הפציעה, בשיחה קצרה ולקונית ובצורה שנחוותה על ידו כמשפילה ביותר. רק לאחר שהתחנן על נפשו הוחזר לעבודה לשנה נוספת בתנאים פחותים בהרבה ובמשכורת נמוכה עד אשר פוטר סופית. הפיטורים מהעבודה והירידה ביכולת ההשתכרות גרמו לפגיעה נרקיסיסטית קשה אשר הובילה להתפתחות של משבר דיכאוני בעטיו נמצא בטיפול עד עצם היום הזה במרפאה לבריאות הנפש בפ"ת.

בבדיקתו התרשמתי שהוא עדיין שרוי במצב דיכאוני וחווה בעוצמה רבה ובאיכות נרקיסיסטית את הפגיעה הקשורה לעבודתו ופיטוריו משם. תאונת העבודה שעבר לא תפשה מקום רב מבחינה רגשית ולא הייתה עדות לסימנים פוסט טראומטיים נוכחיים.

מעיון בתיקו הרפואי מהמרפאה לבריאות הנפש בפ"ת עולה שהוא מאובחן כסובל מהפרעה פוסט טראומטית קשה (על רקע תאונת העבודה) המתבטאת בעיקר בדיכאון וחרדה. נראה שהאבחנה של PTSD התבססה בין היתר על תופעות שתיאר בפנייתו לטיפול ("מדי פעם יש לו הבזקי זיכרונות מהתאונה, פוחד ללכת במקום בו ארעה התאונה"), תופעות שעוצמתן פחתה כנראה עם הזמן ואת מקומן תפשה בעיקר תחושת הפגיעה הנרקיסיסטית העמוקה שחווה על רקע ירידת מעמדו בעבודה ופיטוריו משם. יש לציין שבמקומות אחדים בתיק הרפואי נרשמה גם אבחנה של הפרעת הסתגלות."

(עמ' 4 לחוות דעת קריצ'מן).

ד"ר קריצ'מן דן במחלוקות שבין המומחים מטעם הצדדים בתחום הנפשי, ומחווה את דעתו כך:

"אני סבור שאין מחלוקת בין הצדדים ששרשרת אירועים שתחילתם בפציעה הגופנית בתאונת העבודה, המשכם בהגבלה התעסוקתית שנכפתה על התובע וסיומם בפיטוריו מהעבודה, הובילו להתפתחות של משבר נפשי המכונה הפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים דיכאוניים וחרדתיים...

השאלה המרכזית היא מה התרומה הישירה של התאונה והאם ניתן לייחס את מלוא הנכות לתאונת העבודה. להערכתי תאונת העבודה היוותה את קו השבר במהלך חייו של התובע ולכן יש לה תרומה משמעותית. אני סבור שהפיטורים מהעבודה ואובדן הביטחון הכלכלי קשורים להשלכות של התאונה על תפקודו של התובע בעבודתו ולכן יש לראות קשר מסוג של גרימה בין התאונה ובין התחלואה הנפשית שהתפתחה בעקבותיה."

(עמ' 5 לחוות דעת קריצ'מן).

ד"ר קריצ'מן מסכם את חוות דעתו במילים הבאות:

"מדובר בגבר בן 55 אשר עבר תאונת עבודה לפני כחמש שנים. בעקבות התאונה ופיטוריו מעבודתו החל לסבול מהפרעה נפשית בעלת מאפיינים דיכאוניים אשר נושאת כבר אופי כרוני וכרוכה בהפרעה תפקודית המגבילה באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. אני מערך את נכותו הנפשית עקב התאונה בשיעור של 20% לפי תקנות המוסד לביטוח הלאומי סעיף 34ג'. היות וההפרעה נמשכת למעלה משלוש שנים, למרות היות התובע בטיפול מסודר ורציף, יש לראות נכות זו כצמיתה". (עמ' 6 לחוות דעת קריצ'מן).

דיון והכרעה

22. שלוש שאלות עומדות להכרעה בתיק זה:

א. האם אחראית העירייה לנזק שנגרם לתובע בתאונת הנפילה מיום 6/1/2008?

ב. האם קיים קשר סיבתי - עובדתי ומשפטי - בין התאונה ובין מצבו הנפשי של התובע ויציאתו ממעגל העבודה?

ג. מה שומת הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה?

אחריות העירייה

המסגרת הנורמטיבית

23. סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מונה את חובות העירייה בעניין רחובות העיר, וביניהן החובה שהעירייה "תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב". (סע' קטן (3)).

אחריות העיריה לשלומם ולבטיחותם של הולכי הרגל והמשתמשים ברחוב הוכרה בפסיקה גם על פי דיני הרשלנות הכלליים. בכלל זה נקבע כי חובה על העירייה לצפות שקיומו של מפגע אשר גורמים להפרעה למהלך החיים התקין ומסכן את בטיחות צעידתם של הולכי הרגל והמשתמשים האחרים ברחוב, עלול להביא לפגיעה בגוף או ברכוש. (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (26/9/1989), להלן: עניין שטרנברג). עוד נפסק בעניין שטרנברג כי "תקלה חוזרת ונשנית לאורך תקופה של שנים מצביעה על צורך בטיפול יסודי, שאינו יכול לבוא על תיקונו על-ידי פתרונות ארעיים ושטחיים, מזמן לזמן". על העירייה הנטל להוכיח "כי נקטה צעדים, במסגרת התקציבית שלה, לסילוק הבעיה באופן יסודי" (סע' 6 לפסק הדין).

ועוד נפסק בעניין אחריות העירייה לשלום המשתמשים ברחוב, ובעניין נטלי ההוכחה:

מחובתה של עירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותן של מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום השיפוט ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין היתר, במבחנים של סוגי נזקים הצפויים מאי הסרת תקלות, חומרתן והסתברות התרחשותן. במקרה דנן, בו קבע השופט קמא, כי התגבשה החובה המושגית והחובה הקונקרטית, היה על העירייה להוכיח, כי היא עומדת במסגרת המבחנים דלעיל. על העירייה היה לצפות, כי העדר טיפול במדרכה אשר גרם למפגע, יגרום לסיכון בטיחות צעדיהם של הולכי הרגל ושל המשתמשים ברחוב, ועלול להביא לפגיעה בגוף וברכוש. קיומו של המפגע, חרף התגבשות החובה המושגית והקונקרטית, מצביע על רשלנות לכאורה, ועל כן עובר הנטל על העירייה להוכיח שלא תחוב בנזיקין.

...

תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות... (סע' 11).

על פי עדותו של המפקח, נקטה העירייה באמצעים אלה: הודעות המתקבלות מהציבור, הודעות המתקבלות מן הפקחים העירוניים, הודעות המתקבלות מעובדי עירייה שבמהלך עבודתם נתקלים במפגע, מכתבים המגיעים למחלקת נכסים וביטוח וסיורים שעורך המפקח תוך כדי עבודתו והן סיורים יזומים. ארבעת האמצעים הראשונים הינם אמצעים פסיביים הנתונים לרצונו הטוב ולשיקול דעתו של המודיע. לפיכך, אין הם יעילים ואין הם בגדר אמצעי סביר לאיתור המפגע. האמצעי החמישי, לאמור סיורים שעורך המפקח תוך כדי עבודתו וסיורים יזומים, יכול שיהיה אמצעי מספק, אך יעילותו וסבירותו של האמצעי תיבדק, על פי הנוהל, לפיו מבקר המפקח במקום במועדים קצובים לפי צורכי מצב המדרכות, מיקומן וכיו"ב, והנהגת שיטות טיפול ראויות לתחזוקה במדרכות ולתיקון מפגעים שנתגלו. נוהל כזה לא הוצג, ולא הוכח קיומו... העירייה לא הצליחה להוכיח כי היה בידה מנגנון סביר לתחזוקת המדרכות, לאיתור התקלות בהן ולתיקונן. (סע' 14)

על העירייה גם להוכיח, כי היא נוקטת צעדים לאחזקת ולסילוק המפגעים באופן יעיל וסביר מיד עם גילויים, תוך הקצאת משאבים ראויים לכך. גם בנטל זה, לא עמדה העירייה... (סע' 15)

(ע"א (מחוזי - ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31/10/1999). להלן: עניין שי חנה)

על רקע ההלכות דלעיל, נבחן את המקרה שלפנינו.

ממצאים עובדתיים

24. על התאונה ונסיבותיה העידו התובע, שלושה עדים מטעם התובע, והמהנדס אברהם בן עזרא. מטעם הנתבעת העיד מר בוריס גוניצקי, מנהל מחלקת אחזקת כבישים בעירייה.

25. התובע העיד שנתקל במרצפות השקועות שתמונתן צורפה לעיל, נפל ונפצע. במועד התאונה שרר מזג אוויר חורפי והמקום היה חשוך (סע' 2 לתצהיר התובע). בחקירתו העיד התובע שהגיש תלונה על המפגע בלשכת ראש העיר וכי המפגע תוקן על ידי העירייה 10 ימים לאחר התאונה. לדברי התובע המקום תוקן 5 – 6 פעמים. (עמ' 23 ש' 6). התובע העיד על כך שבמדרחוב שבו נפל יש בורות רבים נוספים. לדבריו אזור המפגע היה כולו שקוע ובתוך השקע היו שתי אבנים משתלבות ששקעו (עמ' 24 ש' 2). האבנים ששקעו, נראות בתמונה שצורפה לתצהירו של התובע.

26. מר אבי גוטשטיין - עד מטעם התובע - עובד כמאבטח בבנק שנמצא במדרחוב. עד זה העיד בתצהירו ש"בסמוך לבנק היה מפגע בדמות שקע רציני במדרכה", וכי היה נוכח בעת נפילתו של התובע (סע' 2 לתצהיר גוטשטיין). העד מוסיף כי ידוע לו על אנשים נוספים שנפלו במקום, וכי העיר לפקחים על המפגע. המפגע תוקן רק לאחר התראות רבות, וגם אז לא תוקן כהלכה. להערכת העד עומק השקע במדרכה היה כ-8 ס"מ. הערב שבו התרחשה התאונה היה חורפי, המקום היה חשוך ועדיין לא דלקה תאורת הרחוב (סע' 4 – 8 לתצהיר). בחקירתו הוסיף העד: "היו הרבה אבנים משתלבות ששקעו עקב הגשמים. לא רק פעם הערנו לפקחים שעברו שם שיעבירו הלאה, וראיתי הרבה אנשים שנפלו, מעדו." (עמ' 16 ש' 10). העד מזהה את מוצג ת/1 כתמונת המפגע שבו נכשל התובע (עמ' 17 ש' 3).

27. מר שי דג'לדטי – עד מטעם התובע – הוא בעל חנות "החבובות" שאליה היו מועדות פניו של התובע עובר לתאונה. עד זה מעיד שעמד בפתח החנות וראה את התובע מתקדם לעבר החנות "כאשר לפתע מעד לתוך בור וצעק מכאב". העד יצא מהחנות ועזר לתובע לקום. (סע' 4 לתצהיר דג'לדטי). העד מוסיף שהתאונה ארעה בשעה 18:00 כשקטע רחוב זה היה חשוך. המפגע לא תוקן חרף פניות לעירייה, ורק לאחר מספר פניות של התובע תיקנה העירייה את המפגע "וגם אז לא בצורה בטיחותית". העד מעיד כי אנשים נוספים נפלו במקום, לפני התובע ואחריו. (סע' 5 – 9 לתצהיר). בחקירתו מתאר העד את המפגע כאבנים משתלבות שהיו שקועות באדמה. גם עד זה מזהה את מוצג ת/1 כתמונת המפגע שבו נכשל התובע (עמ' 19 ש' 16). לשאלה אם התקשר לעירייה להתריע על המפגע משיב העד: "התקשרתי גם לפני המקרה שהיו הרבה נפגעים. היה לי גם מתקנים מחוץ לחנות וכל שני וחמישי היו נופלות נשים מבוגרות או אנשים שהלכו במדרכות. ילדים שנפלו בלי סוף וכל הזמן התרענו וטלאי על טלאי, או שהיו באים או שלא באים ולא מתייחסים." (עמ' 18 ש' 4).

28. מר אריה גלאור - עד מטעם התובע - הוא בעל חנות צילום במדרחוב. העד מעיד בתצהירו שבסמוך לחנות היה שקע במדרכה, שאת עמקו הוא מעריך ב-8 ס"מ. התאונה של התובע התרחשה בשעה 18:00 כשקטע הרחוב היה חשוך. העד ראה אנשים שנפלו במקום מדי יום. העד צילם את המפגע (התמונה שסומנה ת/1. עמ' 32 ש' 14). חרף פניות לעירייה המפגע לא תוקן. רק לאחר מספר פניות של התובע תיקנה העירייה את המפגע "וגם אז לא בצורה בטיחותית" (סע' 2 – 9 לתצהיר גלאור). בחקירתו סיפר העד שצילם את התמונה ת/1 לבקשת התובע, בסמוך לאחר התאונה, אולי ביום שאחריה. (עמ' 32 ש' 19 ו-21). העד הוסיף שהאבן השקועה הייתה בתוך שקע קעור (עמ' 32 ש' 27).

29. עד נוסף מטעם התובע הוא המהנדס אברהם בן עזרא, אשר הגיש חוות דעת שסומנה ת/2. עד זה בדק את המקום ביום 18/12/2008. העד מציין כי המשטח הנבדק מיועד מטבעו להולכי רגל שמבקרים בחנויות שבצדי המדרחוב ועיניהם נשואות לכיוון חלונות הראווה. לפיכך, צריך היה המשטח להיבנות באופן מקצועי וללא מפגעים בטיחותיים. על מנת להבטיח שהמשטח יהיה ראוי למדרחוב צריך היה להכין תשתית יציבה שתימנע שקיעות.

בפועל בוצע המשטח ברשלנות וגם תחזוקתו ירודה. המהנדס בן עזרא מצא בביקורו פגמים רבים במשטח "עד כדי היותו מוקד למפגעי בטיחות". (עמ' 4 לחוות הדעת, סע' 5). המומחה מדגים בחוות דעתו (בתמונות ובמלל) מפגעי בטיחות שונים שמצא בקרבת המקום שסומן על ידי התובע כמקום הנפילה. זאת לדעת, המפגע שגרם לתאונה מושא התביעה תוקן טרם ביקורו של המומחה במקום. המומחה מדגים שקעים ובליטות שאיתר במקום, ומסביר מדוע מדובר בביצוע כושל על גבי תשתית לא מתאימה ובניגוד לתקן. בחקירתו פירט העד את הוראות התקן הישראלי בתחום אבנים משתלבות, והבהיר שעל פי הוראות התקן מותרת התרוממות מקסימלית של 5 מ"מ, ושקיעה מקסימלית של 10 מ"מ, דהיינו 1 ס"מ. (עמ' 33 ש' 26). בסעיף 12 של חוות הדעת מציין המומחה ששקע של 8 ס"מ במרחוב הוא פגם בטיחותי שעלול לגרום למעידה ולחבלת גוף. בחקירתו מציין העד שהאבנים המשתלבות שבהן נעשה שימוש במדרחוב הן אבנים שעוביין 8 ס"מ. כשהוצגה לעד תמונת המפגע ת/1, השיב העד שהאבן השקועה הנראית בתמונה שקועה במלוא גובהה (עמ' 34 ש' 9), דהיינו – 8 ס"מ. יודגש שהעירייה בחרה שלא להגיש חוות דעת נגדית בתחום הבטיחות וליקויי הבנייה שבמדרחוב, והסתפקה בעדותו של מר בוריס גוניצקי, מנהל מח' אחזקת כבישים בעירייה.

30. נוסף על העדויות דלעיל, צירף התובע לתיק המוצגים מטעמו תדפיסים המתעדים 3 פניות למוקד העירוני פתח תקוה, שעניינן: "בור במדרכה אבנים משתלבות", ברח' ההגנה מס' 10.

פניה ראשונה מיום 9/1/2007 של פונה בשם אריה גלנר. הבעיה מתוארת במילים: "אבנים משתלבות שקעו במדרחוב. מתלונן טוען שעוברי אורח נפלו במקום". מעניין לציין שעל פי התדפיס טופלה הפנייה ביום 14/1/2007 בשעה 12:11, אך באותו יום ממש בשעה 13:44 פונה מר גלנר למוקד פעם נוספת בטענה שהמפגע עדיין לא טופל. פניה שנייה זו טופלה על פי התדפיס ביום 28/2/2007.

פניה שניה מיום 15/1/2007 של פונה בשם שלום שרעבי. הבעיה מתוארת במילים: "אבנים משתלבות שקעו". פניה זו טופלה על פי התדפיס ביום 23/1/2007.

פניה שלישית מיום 27/6/2007 של פונה בשם אילן חלפון. הבעיה מתוארת במילים: "אבנים משתלבות מפורקות". פניה זו טופלה על פי התדפיס ביום 2/7/2007.

פניות אלה - שכולן מתייחסות למפגע של אבנים משתלבות ששקעו במדרחוב ליד בית מס' 10, מקום התאונה - מאששות את עדויות עדי התביעה, לפיהן נעשו פניות חוזרות ונשנות לעירייה, ואף על פי כן המפגע לא תוקן כהלכה; או כלשונו של העד דג'לדטי: "טלאי על טלאי". השקיעות החוזרות ונשנות של האבנים המשתלבות מאששות גם את ממצאי המומחה מטעם התובע, אשר קבע שהאבנים הותקנו על גבי תשתית לא מתאימה.

31. מר בוריס גוניצקי - עד יחיד מטעם העירייה - העיד שכתוצאה מכך שהמדרחוב מרוצף באבנים משתלבות קיימים מקרים בהן זזות האבנים המשתלבות ממקומן. (סע' 2 לתצהיר). העד העיד שעבודות התיקון נעשות על ידי קבלני משנה מטעם העירייה בפיקוח שלו (סע' 5 לתצהיר). על האירוע מושא התביעה שמע העד מבעל חנות במקום, וכשהגיע למקום איתר שקע קעור במדרכה, ללא הפרש גבהים בין אבן אחת לאחרת. אלמלא נעשתה אליו פנייה אישית לא היה העד רואה בשקע מפגע המצדיק תיקון. מחמת הפנייה האישית הורה העד לקבלן משנה לטפל בשקע הקעור. השקע תוקן לשביעות רצונו של העד. (סע' 6 - 10 לתצהיר). לא ידוע לעד על תאונות או נפילות נוספות שהתרחשו במקום. בחקירתו אישר העד ש"אין תפקיד בעירייה שעושה סקרים ובדיקות מוקדמות של מצב מדרכות וכבישים". (עמ' 35 ש' 1). את שקיעת האבן בתמונה ת/1 מעריך העד כשקיעה של 2 ס"מ (עמ' 36 ש' 9). העד נשאל אם יש לו דו"ח של הקבלן שביצע את עבודת התיקון במקום התאונה, והשיב: "יש חשבון קבלן שרשום בו מהות העבודה, מ-2008. אפשר להוציא זאת מהארכיון". (עמ' 36 ש' 26). ראייה זו שיכולה הייתה אולי לבסס את גרסת הנתבעת לפיה לא היה מפגע של אבן שקועה אלא רק של שקע קעור, לא הוצגה על ידי הנתבעת והדבר פועל לחובתה. עוד זאת, העד לא יכול היה לשלול אפשרות שתמונה ת/1 מתארת את המצב שהוצג לו כשהוזעק למקום התאונה, ואמר שאינו זוכר (עמ' 36 ש' 31). זאת למרות שטען בתוקף כי במקום היה שקע קעור בלבד ולא היו בו אבנים שקועות. העד אישר שהמצב המתואר בתמונה ת/1 הוא מפגע. (עמ' 37 ש' 4).

32. ככלל אני מעדיף את עדויות התביעה על פני עדותו של מר גוניצקי מטעם ההגנה. ממכלול הראיות שתיארתי לעיל עולה כי המדרחוב באזור התאונה נבנה על גבי תשתית שאינה מתאימה, ובוצע באופן רשלני. גם תחזוקת המקום אינה ראויה והיא נעשית "טלאי על טלאי" במקום לבצע תיקון יסודי שימנע שקיעת חוזרת של האבנים המשתלבות. מדובר במפגע שהתובע הוא רק אחד מנפגעיו. הנתבעת אינה יוזמת איתור של מפגעים בשטחה, והיא נענית מעת לעת לקריאות של פונים למוקד העירוני. התיקונים שנעשו במדרחוב בסמוך לבית מס' 10 נעשו שלא כהלכה, והאבנים המשתלבות שוקעות במקום שוב ושוב וגורמות למפגעי בטיחות. העירייה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח "כי נקטה צעדים, במסגרת התקציבית שלה, לסילוק הבעיה באופן יסודי" (סע' 6 לפסק הדין בענין שטרנברג).

ההיפך הוא הנכון. הוכח כי העירייה לא עשתה דבר כדי לפתור את הבעיה באופן יסודי, והיא מסתפקת כל פעם בתיקון מקומי, שמועיל לזמן קצר ובמקום מוגבל. עוד זאת, בעניין שי חנה נפסק שהעירייה אינה יוצאת ידי חובה במתן מענה לפניות של אזרחים בלבד ועליה ליזום הליכים לאיתור מפגעים בשטחה.

בעניין זה נפסק:

"האמצעי החמישי, לאמור סיורים שעורך המפקח תוך כדי עבודתו וסיורים יזומים, יכול שיהיה אמצעי מספק, אך יעילותו וסבירותו של האמצעי תיבדק, על פי הנוהל, לפיו מבקר המפקח במקום במועדים קצובים לפי צורכי מצב המדרכות, מיקומן וכיו"ב, והנהגת שיטות טיפול ראויות לתחזוקה במדרכות ולתיקון מפגעים שנתגלו. נוהל כזה לא הוצג, ולא הוכח קיומו..." (סע' 14).

בענייננו הוכח מפי עד ההגנה כי העירייה אינה יוזמת סיורים לאיתור המפגעים. ניתן לסכם כדרך שנקבע בעניין שי חנה: "העירייה לא הצליחה להוכיח כי היה בידה מנגנון סביר לתחזוקת המדרכות, לאיתור התקלות בהן ולתיקונן" (סע' 14).

33. לסיכום פרק זה -

העירייה הפרה את חובתה המושגית והקונקרטית כלפי התובע, בכך שהתרשלה בהתקנת המדרחוב ובתחזוקתו. כתוצאה מהתרשלות זו שקעו האבנים המשתלבות במדרחוב שוב ושוב, והעירייה לא פעלה לתיקון המפגע. במועד התאונה, נתקל התובע בשקע שנוצר כתוצאה משקיעת האבנים המשתלבות בשיעור ניכר של מס' ס"מ העולה על השיעור המותר על פי התקן, רגלו התעקמה והוא נפל ונפגע. העירייה לא פעלה כפי שנדרש ומצופה מרשות מקומית סבירה, והתרשלותה גרמה נזק לתובע. התרשלות העירייה ביחס לתובע שלגביו יש לה באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהגה, הרי זו רשלנות, "והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". (סע' 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). משנמצאת העירייה חבה לתובע מכוח עוולת הרשלנות, איני רואה צורך לדון בעניין עוולת הפרת חובה חקוקה. אציין רק שבעניין שי חנה קבע בית המשפט המחוזי במקרה דומה - למעלה מן הצורך - שמתקיימים גם התנאים הקבועים בדין לעניין עוולת הפרת חובה חקוקה.

34. בנסיבות העניין לא מצאתי לזקוף אשם תורם לחובת התובע.

בפסק הדין בעניין שטרנברג בסע' 10 כותב כב' הנשיא שמגר כך: "על המבחן לקיומו של אשם עצמי תורם אמרנו בע"א 316/75 [9], בעמ' 305: "...לענין קיומו של האשם-העצמי-התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת - הניזוקה 'כאדם אחראי תוך זהירות סבירה'... או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה"."

בענייננו, אינני סבור שיש מקום לקבוע שהיה בהתנהגותו של התובע "משום העדר זהירות בהגנה על עצמו". התובע לא דילג מעל שלולית כבעניין שטרנברג, ואינו דומה לאותו עובד בכיר במטבח של המלון, שרץ במטבח בנושאו קערה כבדה והחליק על כתם שמן אשר ניתז ממחבת אל הרצפה בזמן טיגון, שלחובתו נקבע אשם תורם, כפי שמוזכר בעניין שטרנברג (סע' 10). התובע דנן הלך לתומו במדרחוב כאחד האדם, וגם אם ידע על מחדלי העירייה במקום, אין הוא אמור ללכת כשפניו כבושות בקרקע, תוך חיפוש אחר האבנים השקועות הנקרות בדרכו. לפיכך, אני קובע שמלוא האחריות לנזקי התובע מוטלת על העירייה.

הקשר הסיבתי

35. את שאלת הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע כיום לתאונה יש לבחון בהיבט העובדתי ובהיבט המשפטי. לשון אחר, האם עובדתית התאונה היא שגרמה להתדרדרות מצבו הנפשי של התובע, והאם המשפט מטיל אחריות בנזיקין על האחראי לתאונה שלאחר השתלשלות אירועים נוספת הביאה למצבו של התובע כיום. כבר עתה אציין שלאחר שבחנתי את הראיות שלפניי ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה שהוכח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונה ובין מצבו של התובע כיום.

אין צריך לומר שקיים קשר סיבתי ברור ומובהק בין הנזקים המידיים של התובע לבין התאונה. כך לגבי ראשי נזק כגון כאב וסבל ביחס לנזק הגופני, הפסדי שכר בחודשים שלאחר התאונה, הוצאות ועזרת צד שלישי. הקושי מתעורר ביחס לנזקים שמקורם בהתדרדרות מצבו הנפשי של התובע עד ליציאתו ממעגל העבודה.

קשר סיבתי עובדתי

36. כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע נכות אורתופדית זמנית בשיעור של 100% לתקופה של 3 חודשים, ונכות זמנית של 50% לתקופה של 3 חודשים נוספים. כך, על פי קביעת המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר נחשון שזר. על פי קביעת ד"ר קריצ'מן השתלשלות האירועים שלאחר התאונה גרמה לתובע נכות נפשית צמיתה בשיעור של 20%.

לפי חוות דעת המומחה ד"ר שזר, הסתיימה נכותו האורתופדית של התובע כחצי שנה לאחר התאונה, ומאז, לכאורה, לא הייתה כל מניעה שישוב לעבודה מלאה כבעבר. האם יש מקום לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה שפיטוריו של התובע ממקום עבודתו – כשנה וחצי לאחר התאונה – גרמו לו לפגיעה נפשית כה אנושה שממנה לא נרפא עד היום, או שמא מדובר בנזק רחוק שהגורם לו אינו התאונה אלא אירוע אחר ?!

37. התובע טוען שאלמלא התאונה לא היה נאלץ לצמצם את היקף עבודתו ולא היה מפוטר לבסוף ממקום עבודתו. ממילא, לא היה נגרם לו הנזק הנפשי שממנו הוא סובל עד היום. לעומתו טוענת הנתבעת כי בשעה שפוטר התובע מעבודתו לא סבל התובע מנכות גופנית כלשהי אשר מנעה ממנו לבצע את העבודה כפי שהיה רגיל מימים ימימה. לולא נמנע התובע מחזרה לעבודה מלאה לא היה מפוטר מעבודתו ולא היה נגרם לו הנזק הנפשי שבגינו נקבעה הנכות הצמיתה.

38. בהיבט העובדתי אני מקבל את מסקנתו של ד"ר קריצ'מן - מומחה בית המשפט בתחום הנפשי - אשר קבע:

השאלה המרכזית היא מה התרומה הישירה של התאונה והאם ניתן לייחס את מלוא הנכות לתאונת העבודה. להערכתי תאונת העבודה היוותה את קו השבר במהלך חייו של התובע ולכן יש לה תרומה משמעותית. אני סבור שהפיטורים מהעבודה ואובדן הביטחון הכלכלי קשורים להשלכות של התאונה על תפקודו של התובע בעבודתו ולכן יש לראות קשר מסוג של גרימה בין התאונה ובין התחלואה הנפשית שהתפתחה בעקבותיה." (עמ' 5 לחוות הדעת).

בקשת הנתבעת לנתק בין התאונה לבין הפיטורין שאירעו כשנה וחצי לאחר התאונה והם שגרמו למצבו הנפשי הקשה של התובע - חוטאת לאמת. הנכון הוא שמצבו הגופני של התובע בחודשים שלאחר התאונה גדע באחת את ההערכה שזכה לה התובע כאיש מכירות מצליח. בד בבד עם הפגיעה בתפקודו הפיזי של התובע החלה ההתדרדרות במצבו הנפשי.

39. בסמוך לאחר התאונה שהה התובע 3 חודשים בביתו, כשהוא מוגבל בתנועה. בחלוף שלושה חודשים, כשהתברר שהתובע לא יוכל לשוב לעבודה שביצע קודם לתאונה יצא התובע לחופשה ללא תשלום לתקופה של שלושה חודשים נוספים. בחודש אוגוסט 2008 - חזר התובע לעבודה חלקית בלבד ושכרו נפגע באופן משמעותי. מרמת שכר העולה על 20,000 ₪ לחודש ירד שכרו של התובע בתחילה ל-6,000 ₪ לחודש ואח"כ ל-3,000 ₪ בלבד. לפגיעה בשכרו של התובע נלוותה גם פגיעה נפשית קשה. ביום 30/9/2009 פוטר התובע מעבודתו, ומאז לא הצליח לשוב למעגל העבודה. (ר' סע' 20 - 22 לתצהיר התובע). השתלשלות אירועים זו מתוארת גם בתצהירו של מר דורון פלד, מנכ"ל "אילנית" שיווק צעצועים בע"מ, שהעסיקה את התובע עד לפיטוריו. (סע' 5 - 10 לתצהיר פלד).

על כישוריו של התובע עובר לתאונה העיד מר פלד במילים: "הוא היה איש מכירות הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם" (עמ' 11 ש' 18), "אני יכול להגיד שלתובע יש אופי מאוד מאוד תוסס. זה פשוט היה רקדן ברחובות. אוהב לדבר, לצחוק, לחייך. כולם אהבו אותו בצורה בלתי רגילה. זה לא אופי של בנאדם שיושב במשרד" (עמ' 13 ש' 22). מר פלד מעיד שהחברה החזיקה את התובע כשנה ושילמה לו משכורת ורכב אף על פי שהתובע לא הביא לחברה הרבה תועלת לאחר התאונה. (עמ' 11 ש' 22).

את פיטוריו של התובע מסביר מר פלד בכך שהתובע היה איש מכירות בשטח "התפקיד שלו היה לעבור לחנויות כדי לאסוף הזמנות, הוא לא היה יכול לעשות את זה". (עמ' 12 ש' 5). "ראינו את זה בשטח שהוא פשוט לא יכול ללכת. הוא צלע כל הזמן". (עמ' 12 ש' 26). לשאלה האם הצליעה הייתה רק בחודשים הסמוכים לאחר התאונה משיב העד: "לא. כל פעם שהייתי רואה אותו במשך תקופה מאד ארוכה הוא צלע בצורה מאוד בולטת". (עמ' 13 ש' 20). מר פלד התבקש להגיב על התיאור הבא לגבי התובע, שבחוות דעת קריצ'מן: "על רקע זה (המגבלה הפיזית שלאחר התאונה. י"ק) פוטר מעבודתו, 3 ח' לאחר הפציעה, בשיחה קצרה ולקונית ובצורה שנחוותה על ידו כמשפילה ביותר. רק לאחר שהתחנן על נפשו הוחזר לעבודה לשנה נוספת בתנאים פחותים בהרבה ובמשכרות נמוכה עד אשר פוטר סופית. (עמ' 4 בחוות דעת קריצ'מן). והעד משיב: "אני לא זוכר שיחה כזאת. יכול להיות. אני לא זוכר. אני לא יודע מה פירוש לאחר שהתחנן על נפשו. הכרנו כל כך טוב את שלומי. אני בטוח שכל השיחות היו שיחות נעימות. יכול להיות שמה שראינו כשיחה נעימה הוא במצבו ראה כשיחה שהיא פחות נעימה." (עמ' 15 ש' 1).

40. על השיחה שהתקיימה 3 חודשים לאחר התאונה, מעיד גם התובע בחקירתו, במילים הבאות:

"בסוף מרץ 2008 מר דורון פלד קרא לי למשרד ושאל אותי מה מצבי . אמרתי לו שמצב הפיזי שלי, הרגל, לא מסוגל לתפקד. הוא שאל אותי אם יש לי איזה רעיון, אמרתי לו כן, שייתן לי עוד תקופה ואני אטפל במרכזים, בחנויות גדולות, כגון: טויז אר אס, כפר השעשועים, להיט בראש. לאחר שדיברנו, הוא קם, חיבק אותי, נתן לי טפיחה על השכם ואמר לי אחלה רעיון ואתה אחלה גבר. בערב קיבלתי טלפון אם אני יכול לבוא למשרד מוקדם למחרת. ישבו מולי דורון פלד והשותף שלו מר יעקב עמנואל. מר עמנואל פתח בשיחה בנושא פה נגמרו יחסי עובד מעביד כשעוד לא הספקתי להגיד אפילו בוקר טוב. לא הבנתי בדיוק. שאלתי למה הוא מתכוון. אז הוא אמר לי בעברית פה מפטרים אותך. התחננתי לנפשי. ביקשתי שישאירו אותי במסגרת ללא תשלום, בלי לקבל כסף. מר עמנואל אמר לי בבוטות שהם לא חברה וולנטרית. הרגשתי שאני מאבד איזון נפשי. כעסתי, אחרי כל כך הרבה שנים שהיה מגיע לי יחס אחר. זרקתי את המפתחות של המכונית של החברה ואת הטלפון והלכתי לפקידה שתזמין לי מונית הביתה. פלד קרא לי, אמר לי תרגע, תחכה קצת, קח את המפתחות ואני אדבר איתך. ואז השאירו אותי בלית ברירה, אבל היחס היה מחפיר ביותר. חוסר התייחסות, חוסר יחס לאחר שהייתי בטופ של המכירות ללא עוררין. כנראה שהכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת. המשפטים האלה התחילו לחדור לי לתוך המוח, התחלתי להרגיש תחושות מוזרות שלא היו לי קודם ולקחתי חופש ללא תשלום משלושה חודשים וישבתי בבית קפה של כל אלה שלא עובדים בפתח תקוה. חוץ מטיפול ברגל, התחילה התדרדרות נפשית. רופאת המשפחה הפנתה אותי לבריאות הנפש בפתח תקוה ושם התחלתי טיפול פעמיים בשבוע אצל פסיכולוגית וטיפול תרופתי אצל פסיכיאטרית." (עמ' 21 ש' 1 - 19).

41. לדידי, אין חשיבות ממשית לשאלה אם מהלך השיחה היה כפי שתואר על ידי התובע או כפי שתואר על ידי מר פלד. כמו כן, חשוב לזכור שלא החברה המעסיקה עומדת כאן למשפט, וספק רב אם ניתן לבוא חשבון עם חברה שזקוקה לאיש מכירות בשטח, והעובד שביצע עבודה זו עבורה בצורה מיטבית עד לאותה שעה, אינו יכול לבצע עוד את העבודה. מה שחשוב לענייננו הוא שמדובר בשיחה שהתקיימה 3 חודשים לאחר התאונה, כשמצבו הגופני של התובע היה בכי רע והוא לא היה מסוגל לשוב לתפקידו כאיש מכירות. באותה עת, סבל התובע מנכות זמנית של לפחות 50% לפי קביעת המומחה ד"ר שזר. חשוב מאוד גם האופן שבו חווה התובע את אותה שיחה, כפי שהיטיב להסביר זאת מר פלד וכפי שנוסח הדבר באופן מקצועי יותר על ידי ד"ר קריצ'מן, במילים הבאות: "הפיטורים מהעבודה והירידה ביכולת ההשתכרות גרמו לפגיעה נרקיסיסטית קשה אשר הובילה להתפתחות של משבר דיכאוני". התובע חווה שיחה זו כשיחה משפילה ביותר, ומאותה נקודת זמן החלה ההתדרדרות הנפשית של התובע.

42. זאת ועוד, המומחה האורתופדי ד"ר שזר קובע בחוות דעתו כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה אך נגרמה לו נכות של 100% לתקופה של 3 חודשים ונכות של 50% לתקופה של 3 חודשים נוספים. ד"ר שזר בדק את התובע בחודש ינואר 2012 – כארבע שנים לאחר התאונה. ד"ר שזר מציין בחוות דעתו כי בבדיקת אולטרה סאונד שנעשתה לתובע כשנה וחצי לאחר התאונה הודגם קרע תוך סיבי של 0.3 ס"מ "תוצאה שמעידה על החלמה טובה" (עמ' 3 של חוות הדעת). המומחה מציין גם כי הפרוגנוזה במקרה של קרע בסיבי שריר כתוצאה מכיווץ פתאומי כנגד עומס משקל הגוף, היא מצוינת וצפויה החלמה מלאה מבחינה תפקודית (שם). דומני שהעדר נכות צמיתה, אין פרושו של דבר שיום לאחר סיום תקופת הנכות הזמנית בת 50% חזר התובע לתפקוד מלא. הנתונים שציינתי לעיל, ולקוחים מתוך חוות הדעת של ד"ר שזר, מתארים תהליך של החלמה אך מדובר בתהליך שנמשך לאורך זמן. תלונות של התובע שנרשמו בקופת חולים ואצל המומחים השונים שבדקו את התובע, וממצאים שנקבעו על ידי המל"ל, מתיישבים עם המסקנה שהחלמתו הגופנית של התובע נמשכה לאורך זמן. כך, לדוגמה, ועדה של המל"ל קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 25% עד ליום 30/9/2009. ודוק, גם אם אין מדובר בקביעה מחייבת לצורך הליך זה, שבו מונה מומחה מטעם בית המשפט, הרי שיש בה כדי ללמד על כך שהתובע הרגיש שמצבו הגופני אינו מאפשר לו לשוב לעבודתו הקודמת כאיש מכירות.

43. לסיכום, המוגבלות הגופנית של התובע, יחד עם ההתדרדרות במצבו הנפשי, מקורן בתאונה מושא התביעה, והן שהביאו בסופו של דבר לפגיעה בכישורי העבודה של התובע עד לפיטוריו הסופיים בחודש ספטמבר 2009. הקשר הסיבתי העובדתי - הוכח.

קשר סיבתי משפטי

44. שאלת הסיבתיות המשפטית נדונה בפסיקה במסגרת הדיון בסוגיית ריחוק הנזק. הבסיס לדיון בנושא ריחוק הנזק מוסדר בסע' 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שם נקבע "סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". סוגיית ריחוק הנזק דנה בפרשנות של המונח "נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע".

הלכה שהשתרשה בפסיקה מזה שנים רבות קובעת שסוג הנזק הצפוי כתוצאה ממעשה העוולה צריך להיות צפוי אך לא היקפו. "אין דרישה שהמזיק יצפה את תהליך הגרימה של הנזק המאוחר. די שיצפה את סוג הנזק". (דנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד (19/5/2003), חוות דעת הש' אור, סע' 13)(להלן: עניין רביד).

45. וביתר הרחבה:

ההלכה בסוגיית ריחוק הנזק נקבעה לפני שנים רבות, בדנ"א 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח(4) 701 (להלן: פרשת רינגר). באותו מקרה, אדם נפגע בגבו במהלך תאונת דרכים עקב רשלנותו של הנהג הפוגע. כתוצאה מפגיעה זו, ארעה אצלו התפרצות של גידול ממאיר מסוג "כורדומה", שהוא סוג נדיר ביותר של מחלת סרטן. בפרשת רינגר, נדחתה האבחנה של השופט זילברג בע"פ 47/56 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י' 1543, בין מחלות וחבלות שהן תדירות, ועל כן צריך לצפותן מראש, לבין מחלות וחבלות שהן נדירות, או נדירות מאוד מאוד, ועל כן אין צריך לצפותן מראש. זו הייתה עמדת הרוב באותה פרשה. השופט חיים כהן אומר בהקשר זה:

"מה שאדם סביר צריך לצפות מראש, אינה התוצאה מפגיעתו, כי אם עצם פגיעתו בלבד: לא את מימדי הנזק האפשריים כי אם רק את אפשרות גרימת הנזק מסוגו או מטיבו של הנזק אשר למעשה נגרם..."" (ענין רביד, סע' 12)

...

"על פי ההלכה שנפסקה בפרשת רינגר, מבחן הצפיות חל על סוג הנזק אך לא על היקפו. ו"סוג הנזק" פורש בפרשת רינגר באופן רחב כך שכל נזק גופני נכלל במסגרת אותו סוג נזק...

...די בכך שסוג הנזק כנזק גופני כלשהו היה צפוי, כדי שהמזיק יחוב בנזיקין גם לגבי נזקי גוף חמורים יותר שהתפתחו מהנזק הגופני הראשוני, ואין צורך שייצפה את השתלשלות הנזק ואת כל היקפו" (ענין רביד, סע' 15)

...

"התהליכים וההשתלשלות של הנזק הגופני הסופי, לאחר שנגרם לניזוק הנזק הגופני הראשוני, הינם נסתרים, בדרך כלל, מן המזיק. לפיכך, כשהוא גורם נזק גופני, אין הוא יכול, בדרך כלל, לדעת ולסמוך על כך שהנזק יישאר נזק קל. וגם זאת, בעת פגיעה גופנית המזיק לא תמיד יכול לדייק בפגיעה, ובעוד פגיעה במקום אחד בגוף יכולה להביא לתוצאות קלות בלבד, פגיעה בעצמה דומה במקום סמוך עלולה להיות קשה ואף קטלנית. יוצא, שבמקרים רבים המזיק נוטל על עצמו במעשהו האסור סיכונים לגבי השתלשלותה ותוצאותיה של פגיעה גופנית שפגע ברעהו. שיקולים אלה תומכים בגישה, על פיה יש לזקוף לחובת המזיק את תוצאותיו של נזק גוף שנגרם עקב רשלנותו, אפילו לא צפה את השתלשלותו ואת תוצאתו הסופית." (ענין רביד, סע' 16)

בפרשת רינגר אשר מוזכרת בעניין רביד, ולא נס ליחה גם כיום, מגדיר השופט ברנזון את העיקרון שהוכר בכינוי "הגולגולת הדקה", בהאי לישנא:

"על המזיק לשאת בתוצאות מעשהו גם אם התוצאה הוחמרה במידה בלתי-צפויה מחמת מצבו המיוחד של הנפגע, אם רק סוג הנזק שנגרם על-ידי המעשה הוא צפוי מראש. כאשר סוג הנזק הוא צפוי ורק התוצאה הנובעת ממנו היא בלתי צפויה או גדולה וחמורה מהצפוי מחמת אי-נורמליות השוכנת בגופו או בנפשו של הקרבן, כי אז המזיק אחראי גם לנזק המוגדל והבלתי צפוי שנגרם בשל כך" (ע"א 390/62 משולם רינגר נ' מואיס ליאון, פ"ד יז 1662, בעמ' 1678 (29/7/1963))

46. היבט נוסף של ריחוק הנזק, הוא מקרה שבו התוצאה הוחמרה לא רק בגלל מצבו המיוחד של הנפגע, על פי עקרון "הגולגולת הדקה", אלא מחמת אירוע נוסף שאירע לאחר האירוע שגרם את הנזק הראשוני. טלו מקרה שבו נפגע אדם בתאונת דרכים ונגרם לו נזק גוף, וכתוצאה ממנו גם תגובה רגשית ופגיעה בדימוי העצמי. כשנה לאחר התאונה מנסה אותו אדם להתאבד בקפיצה מקומה רביעית, נפגע קשות, ונותר נכה בשיעור של 100%. האם יש מקום לחייב את האחראי לפיצויים בגין תאונת הדרכים (המבטח או קרנית, לפי דיני פלת"ד), גם בנזק שנגרם כתוצאה מניסיון ההתאבדות? – שאלה זו נדונה ונענתה בחיוב בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון (ע"א 8109/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גינת, פ"ד נב(5), 637 (20/12/1998)). לאחר שקובע בית המשפט שקיים קשר סיבתי עובדתי בין תוצאות התאונה לניסיון ההתאבדות וכי "אלמלא תוצאות התאונה... לא היה מתרחש ניסיון ההתאבדות..." פונה בית המשפט לדון בשאלת הסיבתיות המשפטית או ריחוק הנזק, ופוסק כך:

"על שאלת ריחוק הנזק בתביעה לפי חוק הפיצויים חלה הוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (סעיף 4(א) לחוק הפיצויים). כאשר מדובר בתביעה בעילת הרשלנות, התפרשה הוראה זו כקובעת את מבחן הצפיות. נקבע, כי במסגרת מבחן זה נדרשת צפייה של סוג הנזק וטיבו, אך אין נדרשת צפייה של היקפו או של דרך ההשתלשלות המדויקת שבה אירע (ראו דעת הרוב בע"א 378/62, 390 רינגר ואח' נ' ליאון ואח' [1] ובד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח' [2]). (סע' 6, עמ' 642)

...

"אפתח במבחן הצפיות. לגבי מבחן זה נפסק, כי אין הוא מציב דרישה ל"...ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי הענין...", וכי די ב"...ראייתו [של הנזק – ת' א'] בקווים כלליים בלבד" (דברי השופט ברנזון בד"נ 12/63 הנ"ל [2], בעמ' 712). אשר לפעולות של גורם זר, נפסק לא אחת, בסוגיית האחריות כמו גם בסוגיית הקשר הסיבתי, כי פעולה מכוונת של גורם זר עשויה להיות צפויה, ועל-כן לעמוד במבחן הצפיות (ראו, למשל: ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד ואח' [4] (זיוף); ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל [5] (משחק קטלני בנשק)). ברוח זו צוין, כי "יש נסיבות בהן נסיק כי המזיק צריך היה לצפות באופן סביר אפילו למעשה התאבדות..." (דברי השופט שמגר בע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 576)." (סע' 7, עמ' 643)

47. בת"א (מחוזי - ירושלים) 1106/99 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (20/12/2007), נדון מקרה שבו אמם של התובעים פנתה לחדר מיון לאחר שהוכתה על ידי בעלה. הנפגעת שוחררה לביתה ולאחר מספר שעות נפטרה. נקבע כי הרופאים התרשלו בטיפול במנוחה. הרופאים הגישו הודעה לצד שלישי נגד הבעל המכה. בית המשפט קבע כי "הצד השלישי היה צריך לצפות שהאלימות הקשה, שהפעיל כלפי אשתו המנוחה, תפגע באיבר פנימי, פגיעה שעלולה להביא למותה...". ועוד נפסק:

"התערבותו של גורם זר בין מעשה ההתרשלות לבין התרחשות הנזק, אין בה, כשלעצמה, כדי לנתק את הקשר הסיבתי ביניהם. כך, התרשלותם של הנתבעים בטיפול במנוחה, אין בכוחה לנתק את הקשר הסיבתי בין הכאת המנוחה בידי הצד השלישי ובין מותה. משכך, רשלנותם של הנתבעים אין היא בגדר גורם זר מתערב". (סע' 15 פסקה 3).

48. משקלו של מבחן הצפיות כמבחן מרכזי בקביעת קשר סיבתי משפטי, נדון ברע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (30/12/2010) (להלן: פס"ד לנדרמן).

בעניין תהליך קביעת האחריות של המזיק לנזק "רחוק" נקבע בפס"ד לנדרמן:

"11. על מנת להכריע בשאלת אחריותו של המזיק, שבהתנהגותו גרם לתאונה הראשונה, גם לנזק השני, המאוחר, יש לבחון תחילה אם אכן בפנינו נזק שני, לאמור: אם קיימת יחידת נזק נפרדת. יש לבחון בשלב הראשון אם לאחר תהליך הגרימה המקורי (האירוע שגרם לנזקים הראשוניים) התרחש "אירוע מובחן" נוסף שבעקבותיו בא הנזק השני (ראו התיזה המוצעת במאמרו של גלעד, 37). המדובר בהשתלשלות עובדתית חדשה, שניתן לזהות את רגע התרחשותה על ציר הזמן, בבחינת פרק חדש בסיפור העובדתי. אם לא מאותר אירוע מובחן - "כי אז ייחשבו שני הנזקים כרכיבים של יחידת נזק אחת" (גלעד, 37). במקרה כזה הנזק הראשוני ו"הנוסף" אינם אלא יחידת נזק אחת והמזיק חב בכולה. אם, לעומת זאת, מתקיים אירוע מובחן כזה - הוא מפריד בין שתי יחידות של נזק - הנזק הראשוני והנזק השני, או אז נכנסים אנו ל"עולם ריחוק הנזק".

12. הקביעה כי נתקיים "אירוע מובחן" שבעקבותיו קמה יחידת נזק נפרדת - מחייבת את הרחבת החקירה והיא מובילה לשלב הבא - לשאלת ריחוק הנזק. נדרש אז להכריע לגבי הנזק השני, אם מדובר בנזק רחוק או קרוב.

כלל הוא כי במסגרת עוולת הרשלנות, גם שאלת ריחוק הנזק נבחנת על פי מבחן הסיכון הצפוי. נראה כי כזהו המבחן גם בהסדר של אחריות חמורה או מוחלטת.

...

השאלה אם הנזק השני צפוי נגזרת במידה רבה מצפיותו של האירוע הנוסף. צפיות לעניין זה היא צפיות סבירה - היכולת האובייקטיבית לצפות את האירוע. בהקשר זה ניתן להצביע על מספר מבחני עזר, שעשויים לסייע באבחון הצפיות בהקשר לריחוק הנזק. אין אלה בהכרח מבחני משנה מצטברים, ואין זו, מאידך גיסא, רשימה סגורה.

כך, במקרים המתאימים עשויה להיות רלבנטיות למבחן העזר של ריחוק בזמן ובמקום של האירוע השני. אכן, לא פעם יצירת מרחק של זמן או מקום בין אירועים שונים מקנה לתהליך הגרימה מימד ייחודי הגדל ביחס ישר למרחק. הריחוק הפיסי הוא אינדיקציה ראשונית לריחוק משפטי - היעדר צפיות של האירוע (השוו בהקשר שונה: גלעד, 37; גלעד וגוטל, 401); מבחן עזר אחר בוחן את ההסתברות מראש של האירוע הנוסף: מקום בו ההסתברות להתרחשותו נמוכה - תמעט הצפיות (גלעד, 37. ראו גם: Israel Gilead, Harm Screening Under Negligence Law, in Emerging Issues in Tort Law 251, 271 (Jason W. Neyers, Erika Chamberlaim & Stephen G A Pitel, ed., 2007); מבחן עזר שלישי הוא מבחן הישירות והתלות שבין שני האירועים. התלות והישירות בין שני האירועים אף הן אינדיקציה לצפיות האירוע הנוסף. התשובה לשאלת התלות בין האירועים מבקשת, למעשה, לבחון אם מדובר באירועים המהווים פרקים נפרדים אמנם זה מזה, אך קשורים בטבורם לסיפור אחד, או שמא מדובר באירועים המנותקים זה מזה, העומדים כל אחד על רגליו הוא, הגם שהנזקים שבאו בעקבות כל אחד מהם קשורים בקשר עובדתי (השוו: גלעד וגוטל, 401). בהקשר זה יש להדגיש כי גם כאשר יש קשר סיבתי עובדתי בין האירוע שגרם לנזק הראשוני לבין הנזק השני, לא בהכרח קיים קשר סיבתי עובדתי ישיר בין האירוע הראשון לבין האירוע השני. במה דברים אמורים? שלעתים האירוע השני אינו פועל יוצא ישיר מהאירוע התאונתי הראשון, אם כי בשלב הנזק מתקיימת זיקה עובדתית בין האירוע הראשון לבין הנזק השני, והדברים יודגמו בהמשך (בפסקה 15)."

49. בענייננו, נזק גופני שעשוי היה להיות מינורי – יחסית – ולהחלים כעבור כחצי שנה עד שנה, הפך לנזק נפשי חמור כתוצאה מ"גולגולתו הדקה" של התובע. היטיב לנסח זאת ד"ר קריצ'מן, מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי: "הפיטורים מהעבודה והירידה ביכולת ההשתכרות גרמו לפגיעה נרקיסיסטית קשה אשר הובילה להתפתחות של משבר דיכאוני".

כפי שראינו לעיל, אין הכרח שהמזיק יצפה את היקף הנזק. די בכך שהיה על המזיק לצפות את סוג הנזק (עניין רביד). בענייננו, היה על הנתבעת לצפות התרחשותו של נזק גוף שיגרום לחבלה ממשית כתוצאה ממעידה במדרחוב המשובש. היה על הנתבעת לצפות גם אפשרות שנזק גוף זה ישבית מעבודה אדם שפרנסתו תלויה בכושר הליכה תקין. גם הנזק הנפשי שנגרם לאדם כתוצאה מפגיעה אנושה בכושר ההשתכרות שלו כלול בסוג הנזק שהיה על הנתבעת לצפות בנסיבות המקרה דנן.

50. כפי שראינו לעיל, לא כל מעשה מאוחר שגרם להחמרת הנזק, הוא בבחינת "גורם זר מתערב" שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין העוולה לבין הנזק המאוחר. בענייננו, בהתחשב בנסיבות שתוארו לעיל, ספק רב אם פיטוריו של התובע מהעבודה הם בבחינת "אירוע מובחן" ויחידת נזק נפרדת, כמשמעם של אלה בפס"ד לנדרמן. לדידי, מדובר בתוצאה ישירה של הנזק הראשוני שנגרם לתובע בתאונה, גם אם פיטוריו של התובע יצאו לפועל רק כשנה וחצי לאחר התאונה. ברם, גם אם מדובר ב"אירוע מובחן" הרי שעל פי מבחן הסיכון הצפוי יש לקבוע שהסיכון של פיטורי התובע מעבודתו בהינתן הירידה בכושרו הפיזי בתחילה, ובכושרו הנפשי בהמשך, היה סיכון צפוי ואין לראות את הנזק כנזק "רחוק". לשון אחר, אך סביר היה שהפגיעה בכושרו של התובע כסוכן מכירות תביא לפיטוריו, וניתן היה לצפות התרחשות זו כתוצאה ישירה של התאונה. לא למותר לשוב גם בהקשר זה למסקנתו הנכוחה של ד"ר קריצ'מן: "אני סבור שהפיטורים מהעבודה ואובדן הביטחון הכלכלי קשורים להשלכות של התאונה על תפקודו של התובע בעבודתו ולכן יש לראות קשר מסוג של גרימה בין התאונה ובין התחלואה הנפשית שהתפתחה בעקבותיה".

51. מסקנתי היא שהוכח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין התאונה לנזק הגופני והנפשי שנגרם לתובע, והביא בסופו של יום לפיטוריו של התובע ולמצב שבו הוא שרוי כיום. לטעמי, הוכחה אחריות מלאה של העיריה לכל נזקי התובע שיסודם התאונה.

שומת הנזק

52. בפתח הדיון בעניין זה אני רואה לציין שלאחר עיון נוסף בטענות הצדדים ובראיות שלפניי, ובהתחשב בממצאים ובמסקנות דלעיל, אני רואה לשום את נזקו של התובע בסכום העולה על הסכום שבו נקבתי בסיום הדיון לצרכי פשרה.

כאב וסבל

53. בעניין היחס שבין שומת ראש נזק של כאב וסבל לפי אמות המידה שנקבעו על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, לשומת ראש נזק זה במקרים שחוק פלת"ד אינו חל עליהם נפסק:

"הסדר ייחודי זה של חוק הפיצויים, כמובן, אינו חל על ענייננו, ואף נקבע בבית משפט זה כי אין להקיש ממנו לגובה הפיצויים הראוי בגין כאב וסבל במקרים שהחוק והתקנות אינם חלים לגביהם (עניין נעים, בעמ׳ 776; ע"א 140/00‏ עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום, פ''ד נח(4) 486, 568 (2004); ראו גם ע' אזר וא' נירנברג רשלנות רפואית 746-745 (מהדורה שניה, תש"ס-2000) (להלן אזר ונירנברג).

...

בתי המשפט השונים קובעים את הפיצוי הראוי בגין כאב וסבל בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה המובא בפניהם, וחוששני כי אין אפשרות לקביעת ״מדרגות״ כאלה או אחרות בגין ראש נזק זה; בנידון דידן אין מדובר, כאמור, בפיצוי אובייקטיבי, אלא בפיצוי המותאם לנסיבות המקרה הקונקרטי... בכל מקרה כמובן, ובלא למצות, אמות מידה כמו משך המקרה התאונתי עצמו, משך האשפוז, דרגות הנכות הרפואית והתפקודית לאחר התאונה, התוצאה הגופנית והשלכותיה הן תדיר רלבנטיות לעניין הכאב והסבל. "(ע"א 9927/06 פלוני נ' מדינת ישראל (18/1/2015), עמ' 22 סע' ג - ד)

54. התובע מבקש להעמיד את סכום הפיצוי בראש נזק זה על סך של 250,000 ₪, בהתחשב בפגיעה הקשה שהסבה התאונה לתובע בכל שגרת חייו. הנתבעת טוענת כי מצבו של התובע אינו חמור כפי שהוא מציג, וכי לכל היותר יש לפסוק לו כאב וסבל בהתחשב בנכות האורתופדית הזמנית שנקבע לו.

55. ככלל, אני רואה להעדיף בעניין היקף הפגיעה בתובע את עמדת התובע על פני עמדת הנתבעת. בפסיקת ראש נזק זה של כאב וסבל, בנסיבות המקרה דידן, הבאתי בחשבון השיקולים הבאים: נכות אורתופדית זמנית בשיעור של 100% לתקופה של 3 חודשים ונכות זמנית בשיעור של 50% לתקופה של 3 חודשים נוספים; נכות נפשית צמיתה בשיעור של 20%, שעניינה פגיעה קשה בדימוי העצמי של התובע עקב הירידה הניכרת בכושר השתכרותו, ועמה הפרעה נפשית צמיתה בעלת מאפיינים דיכאוניים אשר כרוכה בהפרעה תפקודית ממשית. אני מקבל את טענת התובע לפיה "נכותו גדעה את שמחת חייו, שגרת יומו, הפכה אותו מאדם עצמאי גאה ומכובד לשבר כלי ומטול ביטחון והערכה עצמית." (סיכומים בעל פה, עמ' 41 ש' 12).

בהינתן כל אלה, אני אומד את נזקו של התובע בגין כאב וסבל על סך של 150,000 ₪.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד

56. התובע טוען כי שכרו של התובע לפני התאונה עמד על 22,897 ₪ ובשערוך להיום 26,752 ₪. בהתחשב בעליית השכר הממוצע במשק יש להביא בחשבון בסיס שכר של 30,000 ₪ לחודש.

לאחר התאונה לא עבד התובע משך 3 חודשים ולאחר מכן חזר לעבודה בשכר מופחת עד לפיטוריו בסוף חודש ספטמבר 2009.

הפסדי השכר של התובע לשנים 2008 - 2009 עד לפיטוריו, כשהם מחושבים לפי טופסי 106 לאותן שנים, עומדים על 173,894 ₪ לשנת 2008, ו162,468 ₪ לשנת 2009.

מיום 1/10/2009 ועד מועד הדיון ביום 15/11/2015 חלפו 61.5 חודשים שלגביהם מבקש התובע פיצויים לפי נכות תפקודית בשיעור של 30% על בסיס שכר של 30,000 ₪, ובסה"כ 553,500 ₪.

סך הפסדי השכר לעבר - לשיטת התובע - 889,862 ₪.

הפסדי ההשתכרות לעתיד יחושבו אף הם לפי בסיס שכר של 30,000 ₪. בהינתן נכות תפקודית של 30%, ומקדם היוון ל-10 שנים (עד גיל 67), עומדים הפסדי השכר לעתיד על 932,056 ₪.

57. הנתבעת טוענת כי הנכות הרפואית הנפשית נובעת מאירועים שאירעו בעבודה ואין להם קשר סיבתי לתאונה במדרכה. לפיכך, התובע זכאי, לכל היותר, לפיצויים בגין הפסדי שכר באותם 3 חודשים שבהם נשלל כושר עבודתו לחלוטין, ובגינם קיבל דמי פגיעה מהמל"ל. התובע אינו זכאי לפיצויים כלשהם בגין הפסדי שכר לעתיד.

58. המסגרת הנורמטיבית בעניין פסיקת הפסדי שכר בגין פגיעה בכושר ההשתכרות נקבעה בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נ"ב(3) 792 (8/6/1995), ונשנתה מאז בפסקי דין רבים. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט אור מבחין בין "הנכות הרפואית" ל"נכות התפקודית", ובין שתי אלה לפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע. בעוד הנכות הרפואית היא הנכות שקובעים הרופאים לתובע על פי אמות מידה רפואיות, הרי הנכות התפקודית היא "מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך-כלל" (סע' 9 לפסק הדין, עמ' 801 מול האות ד). הפגיעה בכושר ההשתכרות נקבעת על פי "מידת ההשפעה של הנכות על התובע המסוים בהתחשב במקצועו או בעיסוקו, סיכוייו לחזור ולעסוק בהם, או ההגבלה שיש לו לעסוק בהם." (סע' 9 לפסק הדין, עמ' 800 בין האותיות ו - ז).

ועוד נפסק בפרשת גירוגיסיאן:

"בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית".

פעמיים מדגיש בית המשפט כי יש להעדיף חישוב של הפיצויים על פי נתונים בדבר הפסד השתכרות בפועל, וכי רק בהעדר נתונים מספיקים יפסוק בית המשפט פיצויים בגין ראש נזק זה על פי שיעור הנכות. במקרים שבהם חסרים לבית המשפט הנתונים לקבוע את כושרו של התובע להשתכר בנכותו נזקק בית המשפט "לחזקה שכושר זה נפגע כשיעור אחוזי הנכות הרפואית. במקרים אלה משמש שיעור הנכות הרפואית כמודד לשיעור הפסד כושר ההשתכרות." (סע' 7 לפסק הדין, עמ' 798 מול האות ו).

וכך נכתב בעניין זה בפסק הדין:

"ובמילים אחרות, אותה נכות יכולה להשפיע באופן שונה על כושר השתכרותו של האחד לעומת רעהו, וכל אימת שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות כמודד לקביעת הפסד זה." (סע' 7 לפסק הדין, עמ' 798 מול האות ד).

...

"ונדגיש שוב, אם אדם נפגע בתאונה וניתן להוכיח בכמה קטן כושר השתכרותו לאור נתונים המובאים בפני בית-המשפט, יפסוק בית-המשפט על-פי נתונים אלה. כך אם פלוני עבד כשכיר והשתכר סכום פלוני ולאחר התאונה חזר למקום עבודתו או מצא מקום עבודה אחר וניתן לקבוע בכמה קטן, או עשוי לקטון, בפועל כושר השתכרותו – בית-המשפט יפסוק על-פי נתונים אלה. אך באין נתונים כאלה, יכול שיעור הנכות לשמש מודד לקביעת שיעור הפסד כושר ההשתכרות." (סע' 7 לפסק הדין, עמ' 798 בין האותיות ו - ז).

הלכה למעשה, פסק בית המשפט העליון בפרשת גירוגיסיאן, כי למרות שהנכות הרפואית של התובעת - מנקה בעיסוקה - עומדת על 23.5% ונכותה התפקודית עומדת על 15%, הרי שבהתחשב בכך שתובעת נעדרת השכלה ובכך שעבודת הניקיון היא העבודה היחידה שלה הסכינה התובעת, יש להעמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת על שיעור של 50%.

59. ועוד נפסק בדבר היחס שבין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית ופגיעה בכושר ההשתכרות:

"הערכת נכותו התפקודית של נפגע, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. כך בדרך כלל, וכך במיוחד בנפגעי ראש, שהערכת נכותם התפקודית אינה מהדברים הקלים, והפגיעה בכושר השתכרותם אף אינה חופפת בהכרח את הנכות התפקודית במישורי החיים האחרים (להבחנה בין נכות תפקודית לבין אובדן כושר השתכרות, ראו ע"א 3049/03 ג'רוסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995)). לכן, כאשר בנפגעי ראש עסקינן, המעין-חזקה הנוהגת לפיה שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (לא פורסם, 21.12.1992)), איננה חזקה (במובן חוזק), ואין מקום לקבוע מסמרות באשר ל"טווח הסטיה" מהנכות הרפואית לצורך קביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות של נפגעי ראש. כל מקרה צריך להיבחן פרטנית לגופו, על פי כלל הנסיבות וחומר הראיות המובא בפני בית המשפט (למכלול הנסיבות הנדרשות לקביעת הנכות התפקודית, ראו, לדוגמה, ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (לא פורסם, 25.7.2010) בפסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה)." (ע"א 4919/09 עיסא עזאם נ' דנית בר (14/6/2011), סע' 6).

ומן הכלל אל הפרט.

60. לתובע נגרמה נכות רפואית אורתופדית בשיעור של 100% לתקופה של 3 חודשים ממועד התאונה ובשיעור של 50% לתקופה של 3 חודשים נוספים. לתובע נגרמה גם נכות נפשית צמיתה בשיעור של 20% ממועד התאונה ואילך, לפי סע' 34(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. ראוי לציין שהליקוי שקבע ד"ר קריצ'מן נקבע על פי נוסח ישן של התקנות אשר קובע 20% בגין הפרעה נפשית תפקודית "המגבילה באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה".

בהתחשב בכישוריו של התובע ובמקצועו כאיש מכירות בשטח אני סבור שהפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע לאחר חלוף חצי שנה ממועד התאונה עולה על שיעור הנכות הרפואית של התובע באופן ניכר.

61. ב-3 החודשים הראשונים נפגע כושר ההשתכרות של התובע בשיעור של 100%, כשיעור הנכות הרפואית בתחום האורתופדי. ב-3 החודשים הבאים נפגע כושר ההשתכרות של התובע בשיעור משוקלל של 60% (50% אורתופדי ו-20% נפשי). בהתחשב בכך שהתובע נפלט ממעגל העבודה, ובהתחשב במקצועו של התובע ובכישוריו עובר לתאונה, הרי שבחלוף חצי שנה עמדה הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע על שיעור שאינו פחות מ-30%, כפי שטען בצדק ב"כ התובע.

62. עבור התקופה שלאחר 3 החודשים הראשונים ועד לפיטוריו, זכאי התובע – לכאורה – לפיצויים על פי הפסדי השכר בפועל, דהיינו, הסכום שבו קטנה הכנסתו לעומת הכנסתו הקודמת. מדובר בהפסד בסכומים העולים על 50% מהכנסתו של התובע עובר לתאונה. דא עקא, הואיל ותועלתו של התובע כעובד בתקופה זו הייתה מוגבלת ביותר, ואפשר שיכול היה להשתכר משכורת גבוהה יותר לו היה מקדים לעזוב את עבודתו בחברה, אני רואה לאמוד את הפסדי השכר לעבר לפי השיעור שבו נגרע כושר עבודתו של התובע כאמור לעיל. לשון אחר, עבור 3 החודשים הראשונים שלאחר התאונה זכאי התובע לפיצויים בשיעור של 100% משכרו. עבור 3 החודשים הבאים זכאי התובע לפיצויים בשיעור של 60% משכרו, ועבור התקופה שלאחר מכן זכאי התובע לפיצויים שיחושבו לפי שיעור של 30% משכרו עובר לתאונה.

63. על פי אישורי המל"ל שכרו הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה עמד על 68,691 ₪, דהיינו 22,897 ₪ לחודש ברוטו בממוצע. סכום זה, משוערך להיום, עומד על 26,913 ₪ ובמעוגל 27,000 ₪.

64. עבור 3 החודשים הראשונים שבהם התובע לא עבד כלל זכאי התובע לפיצויים בסך של 81,000 ₪, (דמי הפגיעה ששולמו על ידי המל"ל יחושבו בסוף. יוזכר כי המל"ל הוא תובע מס' 2 בתיק זה).

עבור 3 החודשים הבאים זכאי התובע לפיצויים בסך 48,600 ₪ בערכים דהיום, בגין הפסדי שכר. סכום זה חושב לפי 60% מבסיס שכר של 27,000 ₪ לחודש כפול 3 חודשים.

עבור יתרת התקופה מחודש יולי 2008 ועד היום זכאי התובע לפיצויים לפי 30% משכר חודשי של 27,000 ₪ כפול 102 חודשים, דהיינו: 826,000 ₪.

סה"כ עבור הפסדי שכר לעבר זכאי התובע לפיצויים בסך 955,600 ₪. על סכום זה, שחושב לאחר שיערוך השכר לערכו כיום, זכאי התובע לתוספת ריבית מאמצע התקופה, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה (ר' ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו נתן (25/11/2013), סע' 9). סכום הריבית לפי חישוב זה מיום 1/1/2011 (אמצע התקופה) ועד היום עומד במעוגל על 60,650 ₪. לפיכך, סכום הפיצויים הכולל בגין הפסדי עבר עומד, נכון להיום, על 1,016,250 ₪.

65. בגין הפסדי שכר לעתיד זכאי התובע לפיצויים לפי שכר של 27,000 ₪ עד גיל 67. התובע הוא יליד 22/4/1957 ועל כן הוא זכאי לפיצויים בגין הפסדי שכר בשיעור של 30% עד ליום 22/4/2024, דהיינו 100 חודשים. סכום הפיצוי לאחר היוון עומד על 716,755 ₪.

הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות

66. על פי האמור בת"א (מחוזי - חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31/12/2013) יש לפסוק הפסדי פנסיה בשיעור של 7.5% מהשכר עבור התקופה שעד 1/1/2014 ובשיעור של 12% לאחר תקופה זו.

בהתאם לכך, ובהתחשב בהפסדי השכר שנפסקו לעיל, יעמוד סכום הפיצוי בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות לעבר ולעתיד על סך של 176,000 ₪, במעוגל. (סכום זה מתקבל מחיבור של מכפלת 7.5% מתוך 791,525 ₪, שהם הפסדי שכר עד 1/1/2014, עם מכפלת 12% מתוך 971,805 ₪, שהם הפסדי שכר מיום 1/1/2014 ואילך).

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

67. התובע טוען בתצהירו שלאחר התאונה נאלץ להוציא הוצאות רבות עבור תרופות משככות כאבים ותרופות פסיכיאטריות, מתקן לתמיכה ברגל, מדרסים, סד לרגל, אביזרים רפואיים נוספים, תחבושות אלסטיות, טיפולי פיזיותרפיה, והוצאות נסיעה לטיפולים ולמעקב רפואי. התובע לא הציג קבלות בגין כל אלה, אך הציג קבלות בגין תשלומים ששילם למומחים רפואיים מטעמו ומטעם בית המשפט עבור חוות הדעת שהוגשו בתיק זה. בגין ההוצאות הרפואיות מבקש התובע פיצויים בסך 37,800 ₪ לעבר, ו-79,678 ₪ לעתיד. עבור הוצאות נסיעה מבקש התובע סך של 50,000 ₪.

הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח את הנזקים הנטענים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה.

68. לא מצאתי בסיס בראיות לסכומים שמבקש התובע בגין ראשי נזק אלה. למרבית ההוצאות הנטענות זכאי התובע במסגרת סל הבריאות או במסגרת החזר מהמל"ל כהוצאות שמקורן בתאונת עבודה. עם זאת, אני רואה לפסוק לתובע פיצויים על הצד הנמוך, בסך 7,500 ₪, בגין הוצאות וטיפולים שמעבר לאלה שלהם הוא זכאי מקופת חולים ומהמל"ל. זאת, בנוסף להחזר הוצאות שהוציא התובע עבור חוות דעת מומחים.

עזרת צד ג'

69. בגין רכיב נזק זה מבקש התובע לפצותו בסכום של 50,000 ₪ לעבר ולעתיד. התובע מדגיש כי במשך 3 חודשים לאחר התאונה היה מרותק לביתו ונדרש לעזרה מוגברת של בני משפחתו.

הנתבעת טוענת כי התובע לא נדרש לעזרה כלשהי של צד ג' וכי העזרה שקיבל אינה חורגת מהמקובל בין בני משפחה ואינה מצדיקה פיצוי כלשהו.

70. אני סבור שהתובע זכאי לפיצויים בגין רכיב נזק זה בהתחשב בכך שבמשך 3 חודשים סבל מנכות גופנית בשיעור 100% ולאחר מכן מנכות גופנית בשיעור 50% ונדרש לעזרת מוגברת של בני משפחתו. התובע סובל עד היום מנכות תפקודית נפשית בשיעור של 20% שגם בגינה הוא עלול להידרש בעתיד לעזרת צד ג'. עם זאת, בהתחשב במיעוט הראיות שהציג התובע בעניין זה, אני רואה להעמיד את סכום הפיצויים בגין עזרת צד ג' על 10,000 ₪ בלבד.

סוף דבר

71. הנתבעת התרשלה בהתקנת המדרחוב שברשותה ובתחזוקתו. התרשלותה של הנתבעת גרמה נזק לתובע שנפל ונחבל, וכתוצאה מכך חלה התדרדרות בכושר עבודתו והוא פוטר מהעבודה. הוכח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונה ובין נזקי התובע. הנתבעת אחראית למלוא הנזק שנגרם לתובע.

72. התובע זכאי לפיצויים בסכום המפורטים לצד ראשי הנזק הבאים:

כאב וסבל:150,000 ₪;

הפסדי שכר לעבר:1,016,250 ₪;

הפסדי שכר לעתיד:716,755 ₪;

הפסדי פנסיה:176,000 ₪;

הוצאות נסיעה ורפואיות:7,500 ₪;

עזרת צד ג':10,000 ₪.

סה"כ: 2,076,505

74. הנזק שנגרם לתובע הוכר על ידי המל"ל כנזק שנגרם בתאונת עבודה, ובגינו שולמו לתובע תגמולים שונים. על פי סע' 330 לחוק הביטוח הלאומי אם יימצא שנזקו של התובע נבלע בסכום תגמולי המל"ל זכאי התובע ל25% מסכום הנזק, בעוד שלמל"ל תשולם יתרת הנזק בשיעור של 75%. הואיל וסכום הנזק הנקוב לעיל נבלע בתגמולי המל"ל, שבמועד הגשת הראיות בחודש פברואר 2015 עלו על 2,100,000 ₪, על הנתבעות לשלם לתובע 25% מסכום הנזק ואת היתרה בשיעור של 75% מסכום הנזק על הנתבעות לשלם למל"ל.

75. על יסוד כל האמור לעיל אני מורה כך:

הנתבעות תשלמנה לתובע 1 – מר מ' ש' מ' ש' - את הסכומים הבאים:

א. 519,126 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום;

ב. אגרת משפט כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומה;

ג. הוצאות המומחים ששילם התובע (מומחים רפואיים ומומחה בטיחות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומן (כנגד אסמכתאות בכתב);

ד. שכר טרחת עו"ד בשיעור 17.55% מהסכום הנקוב בס"ק א' לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

הנתבעות תשלמנה לתובע 2 – המוסד לביטוח לאומי - את הסכומים הבאים:

א. 1,557,379 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום;

ב. הוצאות המומחים ששילם התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומן (כנגד אסמכתאות בכתב);

ג. שכר טרחת עו"ד בשיעור 17.55% מהסכום הנקוב בס"ק א' לעיל (לטובת המל"ל) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

התשלומים ישולמו עד ליום 15/2/16.

ניתן היום, א' שבט תשע"ו, 11 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.