תפריט חיפוש

בית משפט במדינה דמוקרטית

ד"ר אברהם בן עזרא

בית המשפט החל בפועל להשתלט על בית המחוקקים – כנסת ישראל – וכמעט הצליח בכך. הבית היהודי ומפלגות ימין אחרות, הצילו את מדינת ישראל ממלתעות בית המשפט העליון בדרכו לכיבוש השלטון וחיסול הדמוקרטיה.

בית משפט שופט. חבר כנסת מחוקק. ממשלה מבצעת.

במדינה דמוקרטית, בה נבחרת הכנסת בבחירות אזוריות או יחסיות, הכנסת - היא ורק היא - בעלת הסמכות לחוקק חוקים. אין גוף אחר המופקד על החקיקה, למעט חקיקת המשנה שהיא כפופה ותואמת בכל פרט בה לחקיקה העיקרית.

החוקים נחקקים על ידי הכנסת, ואין לכך שום תחליף. אי אפשר לעקוף כלל בסיסי זה מבלי לפגוע בנשמתה של הדמוקרטיה.

הכנסת הנבחרת על ידי העם, לא אמורה להיות מוגבלת על ידי שום גורם חיצוני בפעילויותיה לחוקק חוקים, ואין גורם חיצוני המופקד על החקיקה זולתה, שהוא בעל סמכות מוסרית/מקצועית/אחרת, בביצוע החקיקה.

בית המשפט אמור לפסוק פסקי דין, לדון בערעורים, להחליט בעתירות ולגזור דין בהתאם לחוקי הכנסת ובהתאם לפרשנותו המלומדת בכל עניין. השופטים בעלי סמכויות שיפוטיות עצמאיות ואינם כפופים מבחינה בעבודתם המקצועית לכנסת או לממשלה, אך הם מנועים מלגלוש לתחום עבודתם של אחרים ולתחום האחריות של אחרים.

הניסיון שנבלם בדקה התשעים

במדינת ישראל, נעשה ניסיון עוועוים לערער את אושיות החברה, באמצעות הפיכת היוצרות וזילות הכנסת, גריעה מכוחה, זלזול בבוחר ובלימת חקיקה על ידי מי שאינו אמון על החקיקה, על ידי מי שאינו בעל הכישורים והראייה הרחבה מעבר לשיקולים משפטיים – ראייה רחבה זו, היא ההכרחית והיא המאפשרת חקיקה מתקדמת. הניסיון נעשה על ידי מי שלא נבחר על ידי העם לחוקק חוקים, קרי: על ידי בית המשפט.

הרעיון כי "הכול שפיט", הוא הכלי העיקרי שבעזרתו נעשה ניסיון האימים לכופף את כנסת ישראל ולשלוט בה - על ידי כך שבית המשפט יוכתר כחוק ["הכול שפיט" – זה היה כמעט חוק], כמי שהוא מעל הכנסת, בתחום הפעילות של הכנסת.

לא היה די לנשיא בית המשפט העליון בסמכויותיו כשופט, אז הוא נטל לעצמו, בעידוד מקהלת השמאל במדינת ישראל, גם את החקיקה. על פי ההשקפה והשאיפה הגלומות במושג "הכול שפיט", הכנסת תחוקק רק חוקים שנראים לשופטים כחוקים טובים וראויים, והם, השופטים, יבחנו את החוקים ויאשרו אותם.

לא את כולם, נכון; "רק" את החוקים הכי חשובים והכי משפיעים על עתידה ועל גורלה של החברה הישראלית, על קיום המדינה מבחינה ביטחונית, אופייה של המדינה, ערכיה, מטרותיה, תפקודה ורמתה המוסרית; את כל זה – בית המשפט רצה לנכס לעצמו והחל בכך, ואת כל זה בית המשפט לא יכול לעשות, כי כישוריו אחרים, כי תפקידו מלכתחילה אחר, כי הוא לא נבחר לנהל את המדינה ואינו קובע את אמות המוסר בה ולא את ערכיה.

אלה נקבעים רק על ידי הכנסת שנבחרת על ידי העם; זו דמוקרטיה.

"יש שופטים בירושלים"

ראש הממשלה מנחם בגין אמר בשנות השבעים של המאה הקודמת: "יש שופטים בירושלים", והוא התכוון לשופטים, העוסקים בשפיטה. לא בהנהגה, לא בביצוע ולא בחקיקה. הנגיעה של השופטים שבירושלים לחקיקה, מסתיימת בפרשנות החוקים ובמתן פסקי דין בהתאם לחוק, לפרשנות החוק ולרוח החוק. היכן שקיים חלל – ורק שם – השופט יבחן חוקים אחרים וישאף להתאים כמיטב הבנתו את פסק דינו לחוקים האחרים הקרובים לנושא החסר, תוך איתות לכנסת כי עליה למלא את החלל בחוקים מתאימים.

הבלימה בדקה התשעים

הבית היהודי בראשות איילת שקד שרת המשפטים ונפתלי בנט יו"ר הבית היהודי, עצר את המגמה המסוכנת ביחד עם שאר מפלגות הימין. מדובר בפעולה משולבת ומורכבת, אשר גולת הכותרת שלה טרם התהוותה, שכן אנו עדיין לפני גמר החקיקה בעניין זה, אך כבר כיום המגמה נבלמה וידוע גם לשופטים שבירושלים כי לא הכול שפיט. זאת ועוד, לאחר שהחקיקה תתגבש [על ידי הכנסת], כל החוקים שנחקקו על ידי בית המשפט בפועל, אשר בהם הטביע בית המשפט את חותמו - יעמדו להכרעה מחודשת, ככל שחברי הכנסת יחליטו לעשות.

ערכים

מגילת העמצאות לא נוסחה על ידי בית המשפט, אלא על ידי מדינאים. הערכים הם ערכי העם הבוחר את נבחריו, שתפקידם לקבוע את ניסוחם המלוטש והזהיר, הם - ולא את בית המשפט.

השאלה של קיצוני השמאל - "ומה עושים אם הכנסת מחוקקת חוק לא מוסרי?" - היא שאלה דמגוגית וכולה הסחת הדעת, כי מי שקובע מהו מוסרי ומה אינו מוסרי - הם לא הפרופסור באוניברסיטה ולא שופט בית המשפט העליון, אלא חזקי מגן-יבנה, אדיב מדליית אל כרמל, כרמלה מתל אביב - ואתה, הקורא האלמוני, ככל שיש לך תעודת זהות בת תוקף.

הפרופסור, והשופט, גם – אך רק דרך הקלפי, ולא על סמך מעמדם בתחומים זרים למוסר – האקדמיה או המשפט.