תפריט חיפוש

כביש 90

ד"ר אברהם בן עזרא

כביש 90 הוא הכביש הארוך ביותר במדינת ישראל. אורכו 478.7 קילומטר והוא עובר לאורכה של המדינה.
פרסומו לאחרונה הוא ככביש הגובה קורבנות בגלל ריבוי תאונות דרכים שנגרמו בו.

עקרונות התכנון

תכנון בכלל, ותכנון כבישים בפרט, נבחן גם במבחן התוצאה, וככל שהתוצאה [בכביש 90] היא עשרות הרוגים עקב תאונות דרכים בכביש זה, בפרק זמן קצר של שבועות בודדים - הרי המבחן הוכיח כי הכביש פגום.

נכון כי בכל מקרה התאונה ארעה גם מסיבות של נהיגה חסרת זהירות ומנוגדת לכללי התעבורה, או גם בגלל מכוניות שאינן במצב אופטימלי, אך כאן עולה שאלה יסודית – והיא – האם די בכך שהכביש יתוכנן וייבנה ללא סתירות לכללים הכתובים והמחייבים של התעבורה, או שמא לא די בכך?

השופט צבי א' טל נתן דעתו המלומדת על סוגיה חשובה זו, וכך כתב בע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם, פורסם ב"נבו" 30.03.1995:

כך כיוון בית משפט קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה, "אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים" (בבא קמא כ"ט: חו"מ תי"ב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך – אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן.

לאמור, התכנון צריך להיות באחריות כלפי ציבור המשתמשים, ובמיוחד כלפי אלה שלא נזהרים, ולא די באחריות כלפי מי שנזהר – מתבונן – ואינו עושה עבירות בנהיגה בכביש.

לשם כך נוהגים להפריד בכביש הפרדה קשיחה ומגבילה בין מסלולי נהיגה. לשם כך דרוש לבצע שוליים בצדי הכביש. לעתים קרובות אמצעי הזהירות בתכנון וביצוע הכביש נראים ממבט ראשות מופרזים, מיותרים, לא נדרשים כי ההוראות הטכניות והסטטוטוריות לא דורשות את קיומן של ההוראות כפי שהן מיושמות בתכנון ובביצוע, אלא שעל פי גישה דומה לזו של בית המשפט העליון, הכביש [וכל מבנה אחר] צריך להיות מתוכנן מעבר להתאמה לתקנות ולחוקים, מעל הדרישה כי הנהג הסביר [או הממוצע] לא ייפגע ולא יפגע, אלא ברמת בטיחות שאפילו מי שאינו "נהג סביר" – לא ייפגע ויהיה מוגן בנהיגה בכביש.

משימה בלתי אפשרית?

לא בדיוק:

מגדילים את רדיוס הסיבוב [ככל שקיים] מעל המינימום הנדרש על פי חישובים גיאומטריים של תנועה בטוחה. מקפידים על שדות ראייה בטוחים מעל המינימום הדרוש. מבצעים הפרדה בין מסלולים גם אם זו לא הכרחית. שוברים נהיגה מונוטונית ו"מרדימה" על ידי שינוי מאולץ של התוואי, כל x קילומטרים או על ידי אמצעים אחרים [כגון: יותר תחנות דלק עם חנויות נוחות]. מרחיבים את הכביש, יוצרים שוליים, מקפידים על ניקוז מי גשם, ועוד כהנה וכהנה, כללי תכנון מעבר לדרישה המינימלית.

מהן התוכניות לעתיד?

בעקבות מחיר הדמים הכבד, עולות תכניות לשדרג את הכביש, על ידי בניית קווי הפרדה לאורכו [דבר שיקטין את רוחבו], או שינויים יסודיים במבנה הכביש – דבר שיעלה מיליארדי ₪ לקופת המדינה, או לציבור שייאלץ לשלם ליזמים שיגבו ממנו דמי כניסה לכביש בחלקים שונים מכביש זה, כדוגמת כביש 6. בין כך ובין כך, האזרח ישלם בגלל המחדל של תכנון, שאינו מתחשב ונכון מלכתחילה. בתכנון עתידי של כבישים, דרוש תכנון שאינו עבור הנהג הסביר, אלא עבור הנהג העייף, הזקן, החדש, וכן, גם עבור הנהג העבריין, שהרי מי שעובר באור אדום - עדיין אין לו דין מוות.