תפריט חיפוש

בש"א 2236/06 עזרא חממי ואח' נ' אלברט אוחיון ואח'

בית המשפט העליון

בבית המשפט העליון

בש"א 2236/06

בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

המערערים:

1. עזרא חממי

2. שלמה חממי

נגד

אלברט אוחיון ואח'

ערעור על החלטת הרשם י' מרזל בתיק

ע"א 7298/00 מיום 14.12.05

פסק דין

ערעור על החלטת כבוד הרשם י' מרזל (ע"א 7298/00, ע"א 7396/00), בה קיבל את בקשת המשיבים להימנע מלאשר הסדר פשרה שנקשר בין כמה מהם לבין המערערים וכן לבטל החלטה קודמת שניתנה על ידו, בה אישר הסדר פשרה בין חלק אחר מן המשיבים לבין המערערים ונתן לו תוקף של פסק דין.

רקע

1. המערערים הינם יזמים של פרויקט דירות מגורים. המשיבים הם דיירים בפרויקט אשר תבעו את היזמים בגין ליקויי בניה. בבית משפט זה תלויים ועומדים ערעורים הדדיים על מספר פסקי דין חלקיים שנתן בית המשפט המחוזי בתביעת הדיירים.

2. בתאריך 22.11.05 הודיעו המערערים לכב' רשם בית המשפט העליון (להלן - הרשם) כי הגיעו להסדר פשרה עם בני הזוג סילואני ועם בני הזוג לוי, שהם ארבעה מתוך המשיבים (להלן: ההסדרים הראשונים), וביקשו כי יינתן תוקף של פסק-דין להסדרים אלה. לבקשתם, צירפו המערערים מכתבים מודפסים ועליהם חתימת אותם הדיירים, בהם נאמר כי הדיירים חוזרים בהם מתביעתם, ולא יהיו להם עוד טענות בעניינה, בכפוף לתשלום עליו הוסכם בין הצדדים, בסך 8,000 ₪ לבני הזוג סילואני ו-7,000 ₪ לבני הזוג לוי, ובכפוף לטענות הקשורות לשטח הדירה, אשר נשארו פתוחות, ויוכרעו על פי החלטת בית משפט זה בערעור התלוי ועומד בפניו. כב' הרשם קיבל את הבקשה, אישר את הסדר הפשרה, ונתן לו תוקף של פסק-דין ביום 4.12.05.

3. ביום 7.12.05, הודיעו המערערים לרשם כי הגיעו להסדרי פשרה גם עם בני הזוג דרעי ועם בני הזוג חודרה, גם הם מן הדיירים המשיבים (להלן: ההסדרים האחרונים), וביקשו כי גם הם יאושרו על ידי הרשם ויינתן להם תוקף של פסק-דין. לבקשתם, צירפו המערערים נוסחים מודפסים, עליהם חתמו המערערים ואותם דיירים, ובהם נאמר כי הוסכם על הצדדים כי לא יהיו לדיירים עוד טענות או תביעות כלפי המערערים בכל עניין הקשור לתביעה, וזאת בכפוף לתשלום עליו הוסכם ביניהם. תשלום זה - 9,500 ₪ לזוג דרעי ו-9,800 ₪ לזוג חודרה - הועבר לבני הזוג. בשונה מן ההסדרים הראשונים, ההסדרים האחרונים לא הותירו כל שאלה פתוחה תלויה ועומדת להכרעת בית המשפט במסגרת ההליך המתנהל לפניו.

4. לאחר שהרשם אישר את ההסדרים הראשונים, ובטרם הכריע בבקשה בעניין ההסדרים האחרונים, הגיש ב"כ המשיבים בקשה לבטל את החלטת הרשם, בה אישר את ההסדרים הראשונים, ולהימנע מאישור ההסדרים האחרונים. הטעם שניתן לכך הוא כי ההסכמים נכרתו והוגשו לאישור בית המשפט ללא ידיעתו, וכי הם אינם הוגנים, הושגו בניגוד לצו בית משפט, ותוך הפעלת לחץ, מרמה ואיום על הדיירים החתומים על ההסדרים. הטענה האחרונה התייחסה, בין היתר, למחלוקת דומה שנתגלעה בין הצדדים בבית המשפט המחוזי. באותו עניין, הוגש הסדר דומה לאישור בית המשפט מטעם המערערים ודיירים אחרים, ובית המשפט נתן לו תוקף, אך לאחר מכן ביטל את החלטתו לפי בקשת ב"כ המשיבים (בש"א (ת"א) 16138/04, כב' השופט א' מגן, החלטה מיום 24.11.04). הטעם שניתן לביטול הוא כי הסדרי הפשרה הוגשו לאישור לאחר שניתן פסק דין באותו עניין. בית המשפט קבע, איפוא, כי הוא מבטל מחמת היעדר סמכות את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, אך מותיר בעינו את ההסכם עצמו, שלגביו עומדים לצדדים הסעדים הקבועים בדין. כן הוסיף באלה המילים:

"למקרא כתבי הטענות ולמשמע העדויות, מתגלה התנהלות מתמיהה, בלשון המעטה, הן בקשר עם יחסי עורך דין ולקוחותיו, הן בקשר עם יחסי עורך דין כלפי חברו, והן בקשר עם הלשון המופנית לבית המשפט...

דומני כי לשכת עורכי הדין ראוי שתעיין בכל החומר המצוי בבקשה, ותבחן האם ההתנהלות המתגלה הימנה אינה מצריכה תגובת הלשכה."

לא למותר להוסיף, כי במסגרת אותו הליך, עוד ב-14.3.01, הוציא הנשיא גורן צו האוסר על היזמים או בא כוחם לפנות ישירות לדיירים אלא באמצעות פרקליטם (להלן: "הצו השיפוטי").

5. המערערים, מצידם, טענו כי הסדר הפשרה אינו צריך לקבל את אישור בא-כוחם של הדיירים, וכי הסדרי הפשרה הושגו ביוזמת הדיירים, וללא שהופעל עליהם כל לחץ. כן נטען, כי הסדרי הפשרה הוגנים, וכי, לכל היותר, טעו הדיירים טעות בכדאיות ההסדרים, שאינה מצדיקה את ביטולם. עוד טענו, כי הצו השיפוטי שהוצא על ידי הנשיא גורן פקע, וכי ביטול אישור ההסדרים הראשונים מחייב תביעה חדשה מצד הדיירים, ולא ניתן להשיגו באמצעות בקשה לרשם לביטול פסק-דין שניתן על ידו, וכי השתחררות מהסכם מחייבת הודעת ביטול מצד הדיירים והחזרת סכומי הכסף שקיבלו, אך הם לא עשו כן.

החלטת הרשם

6. הרשם נעתר לבקשות המשיבים. הוא ביטל את פסק דינו בו נתן תוקף להסדרים הראשונים, והחליט שאין מקום בשלב זה לאשר את ההסדרים האחרונים. הוא קבע כי אין צורך בקביעת עמדה ביחס לתוקפם של הסדרי הפשרה במישור החוזי או במישור האתי, ואין אף צורך לברר את תוקפו של הצו השיפוטי והשלכותיו על הסדרי הפשרה שנתקבלו, ואף אם הדיירים הסכימו להסדרים מרצון חופשי, אין מקום ליתן אישור שיפוטי להסכמים אלה. הטעם לכך הוא כי, כלשון ההחלטה:

"המשיבים [הם היזמים] כלל לא גילו לבית המשפט את מורכבות העניין הנדון, ואת העובדה כי הסכמי פשרה קודמים שאושרו - בוטלו; כי בין בעלי הדין קיימת מחלוקת לעניין טיב ההסכמה שניתנה; וכי התנהלו הליכים משפטיים סביב הסכמות מעין אלו שניתנו. במצב דברים זה, חובתו של בעל-דין ועורך-דינו ליידע את בית המשפט בדבר מצב דברים זה. לכך רלבנטיות מיוחדת במקרה זה, בו עולות טענות עובדתיות באשר לטיב ההסכמה שניתנה והיקפה; טענות שלא זהו המקום להכריע בהן במסגרת שלב הערעור, ובייחוד לאחר שהתיק שב לבית המשפט העליון לאחר שנדון בו בעבר.

במצב דברים זה, אין מנוס מן הקביעה כי המשיבים [הם היזמים] לא הביאו לפני בית המשפט את מלוא תמונת המצב - בלשון המעטה - וממילא אין מקום לאישור הסדרי הפשרה השונים."

מטעמים אלה, החליט הרשם לבטל את האישור שנתן להסדרים הראשונים ולהימנע ממתן אישור להסדרים האחרונים. ביטול ההסדרים הראשונים נעשה מכוח העיקרון הטמון בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה מוסמך בית משפט לתקן החלטות שניתנו בעקבות פנייה של אחד מבעלי הדין, בלא שניתנה לצד השני הזדמנות לומר את דברו (ע"א 146/85 גמליאל נ' מנורה, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא(3) 746, בעמ' 750-749; א' גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) 341). מכוח תקנה זו היה הרשם מוסמך לדון מחדש בהסדרים הראשונים, תוך התייחסות לטיעוני ב"כ המשיבים, ולבטל פסק דין שנין על ידו בעקבות פניית המערערים.

טענות הצדדים

7. המערערים חוזרים על טענותיהם בפני הרשם, ומלינים על כך, שמחד, הם התפשרו עם הדיירים ושילמו להם כספים, ומאידך הם נאלצים להמשיך ולנהל את ההתדיינות עימם בשל אי מתן אישור להסדרי הפשרה. כן הם קובלים כנגד קביעת הרשם, כי לא הביאו בפניו את מלוא מורכבות העניין. לטענתם, מטיבה של בקשה להסדר פשרה שהיא כוללת את ההסדר החתום בלבד, ואינה מפרטת את הרקע והנסיבות להסדר הפשרה, מה גם שבמקרה זה הרקע להסדר זה נעוץ ביוזמת הדיירים, שבעקבותיו נוהל משא ומתן בין הצדדים. לגישתם, לא היה מקום למסור במסגרת הבקשה מידע אודות קורותיהם של הסדרי פשרה אחרים, בהעדר קשר ענייני בינם לבקשה. המדובר בהסדרים עם משיבים אחרים, שחלקם אושרו ואחד מהם נדחה מטעם שאינו רלבנטי לענייננו. עוד נטען, כי שגה הרשם כאשר קבע כי המערערים לא גילו לבית המשפט אודות המחלוקת בין הצדדים בדבר טיב ההסכמה, שהיוותה בסיס להסדרי הפשרה, כיוון שממילא אין כל בסיס לקביעה כאילו קיימת מחלוקת כזו בין בעלי הדין. המחלוקת, ככל שהיא קיימת, הינה עם ב"כ המשיבים בלבד, ולא עם לקוחותיו, ואף מחלוקת זו אינה נוגעת לטיב ההסכמה אלא לנסיבות חתימת ההסכמים בלבד.

המשיבים, מצידם, חוזרים על טענותיהם בפני הרשם, ותומכים יתדותיהם בהחלטתו.

הכרעה

9. בידי בית משפט של ערעור ליתן להסכמת הצדדים ליישוב המחלוקת ביניהם תוקף של פסק דין (תקנה 461 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). סמכות זו מוקנית גם לרשם מכוח סעיף 87 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. ההחלטה להקנות להסכם תוקף של פסק דין אינה מהלך אוטומטי, אלא היא נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה), בעמ' 547; ע"א 1268/92 כראדי נ' רובין, תק-על 93(4) 246, פיסקה 8). בענייננו, הרשם הפעיל את שיקול דעתו שלא לאשר את הסכמי הפשרה בין היזמים למספר דיירים, וזאת מן הטעם שהיזמים לא חשפו בפניו את הרקע והנסיבות מן העבר שנתלוו להסכמי פשרה קודמים, והחלטות ערכאות שונות שניתנו בעניין זה. לגישתו של הרשם, החסר בחשיפת הרקע הקודם להסכמי הפשרה מנע אפשרות לבחון את טיבם של הסדרי הפשרה ולהפעיל שיקול דעת שיפוטי על יסוד מלוא הנתונים הרלבנטיים אם לאשרם או להימנע מכך. דעתי היא כי צדק הרשם בגישתו, ויש לאמצה.

10. תורת תום הלב קנתה לה שביתה בכל ענפי המשפט האזרחי. היא היכתה שורשים במשפט המהותי. היא מתפרשת כיום גם על פעולות משפטיות בעלות אופי דיוני: עיקרון תום הלב חל בסדרי הדין. חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב. עליו לפעול כאדם סביר והוגן בנסיבות המיוחדות של המקרה (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449 (להלן: עניין שילה), בעמ' 462-461;  ע"א 207/83 ועד הנאמנים לנכסי ההקדש המוסלמי בתל-אביב-יפו נ' יוסי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד מב(2) 369, בעמ' 376-375; ע"א 5052/92 שיק נ' מטלון, תק-על 94(3) 2119; על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, בעמ' 74; רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, בעמ' 52; ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ (בניהול מורשה) נ' נחום, תק-על 2005(1) 5078, פיסקה 8; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (תשנ"ט), בעמ' 47).

חובת תום הלב הדיוני נגזרת מאופיו של ההליך הנוגע בדבר, ומטיב הנושא הנדון בו. כך, למשל, בהחלטות הניתנות לפי בקשת צד אחד ויש להן השלכה על שני הצדדים, מוטלת חובה מוגברת על הצד הפונה לערכאות להניח בפני בית המשפט כל פרט בעל חשיבות שעשוי להיות לו משקל בשיקולי בית המשפט, בהכריעו לכאן או לכאן. מאחר שהליך במעמד צד אחד אין דיון אדברסרי, מוטלת על הצד הפונה לבית המשפט האחריות לספק את מלוא הנתונים הרלבנטיים לעניינו של הצד האחר, ככל שהם מצויים בידו (רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433 (להלן: עניין שפר), בעמ' 443-440; ע"א 10015/02 מימוש פרוייקטים (ס.ד. פתוח וייזום) בע"מ נ' בביוף, תק-על 2002(4) 713; ע"א 3906/04 אחים שמא שירותים בע"מ נ' עיריית תמרה, תק-על 2004(2) 2453).

11. בדרך כלל, בבואו לאשר הסכם פשרה המוגש לו על ידי בעלי הדין, מניח בית המשפט כי ההסכם הושג כדין, ומקום שבעלי הדין מיוצגים על ידי עורכי דין, כי ההסדר התגבש בשיתוף עם עורכי הדין כנדרש על פי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. שהרי כלל הוא כי עורך דין היודע כי הצד שכנגד מיוצג בעניין פלוני בידי עורך דין, לא יפנה אל הצד שכנגד אלא באמצעות אותו עורך הדין המייצגו באותו עניין, ולא ייפגש עם הצד שכנגד לצורך דיון באותו עניין אלא בנוכחות עורך דינו (כלל 25 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986). לפיכך, בדרך כלל, אין בית המשפט המתבקש לאשר הסכם פשרה נוהג לחקור ולדרוש באשר לנסיבות השגת ההסדר, אלא בוחן את טיבו ותוכנו של ההסכם המונח לפניו, ומחליט אם ראוי לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין.

אולם בענייננו, נתקיימה מערכת נסיבות קודמת אשר חייבה התייחסות מיוחדת של הרשם שנתבקש לאשר את הסדרי הפשרה שהובאו בפניו. זו קשורה לרקע עריכת הסדרי פשרה בין היזמים לבין דיירים אחרים, אשר הובילה להתערבות ערכאות שיפוט לפחות בשתי הזדמנויות. בהקשר אחד הורה בית המשפט המחוזי ליזמים בצו שיפוטי להימנע מלפנות לדיירים שלא באמצעות עורך דינם ובהקשר אחר, מאוחר יותר, ביטל בית המשפט המחוזי הסדרי פשרה שאושרו, ומתח ביקורת קשה על דרכי התנהלות הצדדים מבחינת יחסי עורך דין ולקוחותיו ויחסי עורך דין כלפי חברו, ואף הוספה בהחלטת בית המשפט הפנייה לעיונו של יו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. על רקע התנהלות העבר, הסכמי הפשרה שהוצגו בפני הרשם לאישור היו טעוני מורכבות מיוחדת, וחייבו התייחסות מיוחדת של ערכאת השיפוט שנתבקשה לאשרם כדי להבטיח שההסכמים תקינים לא רק על פניהם אלא גם מבחינת נסיבות עריכתם. כדי להעמיד את הרשם על אותם עניינים הראויים לבחינה מיוחדת בהקשר זה, היה על המערערים לשטוח בפניו פרטים אודות ההליכים הקודמים הקשורים להסדרי פשרה שהיוו נשוא להחלטות שונות, ולהניח את דעתו כי הפעם ההסדרים נתקבלו תוך כיבוד כללי האתיקה המחייבים פנייה לבעלי דין שכנגד באמצעות עורך דינם, וכי נסיבות עריכתם תקינות גם מבחינות אחרות. המערערים כשלו בעניין זה, משהציגו את ההסדרים בפני הרשם בלא ציון כלשהו בדבר הרקע שקדם להם. לאור המחלוקות הקודמות שעלו בין הצדדים בדבר דרכי השגת הסכמי הפשרה עם הדיירים, היה על המערערים להתייחס בבקשתם למהלכים הדיוניים הקודמים, ולשכנע כי הפעם ההסדרים הושגו תוך כיבוד הדין וכללי האתיקה. זאת לא עשו, ובכך הפרו את חובת תום הלב בתחום הדיוני, החלה עליהם כבעלי דין, וזאת אף לפי הגישה המשפטית המצרה את חובת תום הלב בתחום סדרי הדין (ד' שוורץ "מגמות התפתחות בסדר-הדין האזרחי" ספר השנה של המשפט בישראל (תשנ"ו) 417, בעמ' 438, 444; רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה (פריד), פ"ד נה(5) 592, בעמ' 597-596; ד' שוורץ "תחולתו של עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 295).

המערערים טוענים כי לא הסתירו במתכוון פרטים מבית המשפט. גם אם כך הדבר, המבחן לתום לבו של בעל דין בתחום סדרי דין הוא אובייקטיבי, ועניינו אמת מידה של סבירות והגינות, קרי: כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון באותן נסיבות (ראו עניין שילה, בעמ' 462-461; עניין שפר, בעמ' 442-441). מכאן, שסירוב הרשם ליתן תוקף להסדרי הפשרה האחרונים, בהיעדר גילוי נאות של מכלול נסיבות הרקע, בדין יסודו. הוא הדין ביחס לביטול אישורם של ההסדרים הראשונים.

12. ביטול פסק הדין המאשר את ההסדרים הראשונים, והסירוב לאשר את ההסדרים האחרונים מצטמצמים לאקט השיפוטי אשר ננקט על ידי הרשם בהחלטותיו נשוא ערעור זה. אין הם משליכים בהכרח על תוקפם החוזי של הסדרי הפשרה שעניינם עשוי לעמוד לדיון בין בעלי הדין במנותק מהליך זה. שלא כפסק הדין שבוטל, ההסכמים עצמם לא בוטלו, ואם תעלה מחלוקת בין הצדדים בהקשר אליהם, ניתן יהיה לבררה בערכאה המוסמכת. מאחר שהתוקף החוזי של ההסכמים לא בוטל בהחלטת הרשם, ממילא אין צורך להיזקק לסוגיית התרופות החוזיות בגין ביטול הסכמים (ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, תק-על 2005(2) 1197, פיסקה 6; זוסמן, שם, בעמ' 549; ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, בעמ' 499).

13. לאור האמור, הערעור נדחה. המערערים ישלמו את שכר טרחתם של המשיבים בסכום של 15,000 ₪.

ניתן היום, ט' בסיוון התשס"ו  (5.6.06).

א' פרוקצ'יה, 

שופטת