תפריט חיפוש

הלנצח תאכל חרב?!

ד"ר אברהם בן עזרא

האם השאיפה לשלום ולמזרח תיכון חדש מצויה בניגוד להקצאת משאבים לפיתוח צה"ל - או שהאדרת הכוח הצבאי היא המאפשרת את השלום? מהי המשמעות הנכונה של המושג: "הלנצח תאכל חרב?!"?

בספר שמואל ב' פרק ב' פסוק כ"ו, נאמר בהתרסה על ידי המצביא אבנר בן-נר אל המצביא יואב בן-צרויה:

"הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה, וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם"

שתי הצבאות ניצבו זה מול זה, צבא דויד המלך בהנהגת יואב מול צבא ישראל בהנהגת אבנר, ובשלב מסוים של הפוגה, טרם התנגשות דמים בין אחים,  יצא אבנר בקריאה נרגשת לעבר אחיו בדם ואויבו לנשק. לא מתוך חולשה, אלא דווקא מתוך תעצומות גבורה ומעמדת כוח. יואב בן צרויה, שועל קרבות עז נפש שקל את המצב, והסכים להניח את חרבו.

הקריאה נפלה על אוזן קשבת, ומלחמת האחים הופסקה [אף שחודשה לאחר מכן].

הפסוק האלמותי הזה אינו מגלם שאיפה לשלום בין ישראל לאויביה, אלא הוא מגלם שאיפה לשלום פנימי ומניעת מלחמת אחים, של יהודים נגד יהודים.

ראש הממשלה מנחם בגין, אז בתפקיד מחתרתי, הגדיל והורה להרפות מהחרב, מול אחים שירו ופגעו, ומנע בכך מלחמת אחים – בפרשת אלטלנה; וכי יש לכך קשר כלשהו ל"הזיית השלום" אל מול האויב?! ההיסטוריה של הקמת המדינה וגירוש השלטון הבריטי מלמדת אחרת.

עיוות הפסוק והוצאתו מהקשרו, שימוש בפסוק לצורך כריתת שלום עם עריצים ועם כנופיות טרור, לא רק שמלמדת על בורות וחוטאת לאמת ההיסטורית, אלא גם גורמת נזק בכך שמיטשטש הגבול בין אידיליה פסטוראלית שמותר לחלום עליה בשינה, לבין המציאות העובדתית שצריך להתכונן לקראתה ולשרוד בה.

כאשר הזויי השמאל הקיצוני, מבין כלל הפעילים הפוליטיים, מרמזים כי קשה להם המלחמה, כנופיות הטרור מלבים בקרב ההמונים תקוות שווא לניצחון על היהודים, אינוס הנשים כבר עכשיו [מבלי להמתין ל- 72 הבתולות בעולם הבא], חגיגת שחיטות ורצח ושדידת נכסים מושאי קנאה עיוורת. והיו דברים מעולם; ראה פרעות חברון כמודל.

כאשר פרס ודומיו חולמים בקול רם על "מזרח תיכון חדש", מפרשים זאת אצל כנופיות הטרור אחרת, אכן הם מאמינים לחלומותיו של פרס, אך מכיוון שהם צד בהם, לא בהכרח יקבלו את מה שמייעדים להם חולמי החלומות...

אם תישאל השאלה: "הלנצח תאכל חרב" שלא בהקשרה (למניעת ריב אחים), אלא כאילו השאלה באה לעולם מתוך שאיפה לשלום עולמי אוטופי אידילי – התשובה צריכה להיות חד משמעית:

"כן".

הרי כשעם יניח את חרבו, הוא יהיה נתון לחסדי האומות - ואין בהן חסד.

הניסיון ההיסטורי העשיר של היהודים

האינקוויזיציה היא בסך הכול מוסד חקירות דתי שהוקם על ידי הכנסייה הקתולית במאה ה- 13, כשבראשה עמד באותה העת האפיפיור גרגוריוס התשיעי ומטרתה הייתה מלחמת חורמה בכופרים.

במשך מאות בשנים, עד המאה ה- 19 התקיימה האינקוויזיציה באירופה ותחת שלטונה ומוראה עונו יהודים בעינויי תופת במכשירים פרי המצאתם של מהנדסי הכנסייה, נרצחו ללא משפט [על פי "משפט האל"] "כופרים" ורכושם נשדד, ולמעשה כל יהודי באשר הוא היה נתון לסיכון הסגרה עקב הלשנה ומרגע ההסגרה גורלו נחרץ לחוות עינויים, עד לקות פיזית קשה ונפשית, או עד מוות. הרבה כסף עבר דרך האינקוויזיציה ששדדה, בזזה ושוחדה. היהודים שיחקו לידי האירופאים בהיותם טרף קל שלא עומדת מדינה מאחוריהם, ורכושם וגופם הפקר.

לא עוד.

השואה הייתה רצח שיטתי של יהודים באשר הם יהודים, במהלך מלחמת העולם השנייה. העם הגרמני רצח בהמוניו, מיליוני יהודים בגלל יהדותם, ובגלל סיבה נוספת, והיא, חולשתם והיותם טרף קל ללא מדינה מאחוריהם. מדובר בניסיון נואל לחסל את העם היהודי, ניסיון שפגע ביהודים באמצעות גרימת ייסורים ועינויים, שריפתם חיים, חניקתם בתאי גזים, גזלת רכושם, גניבת דעתם, השפלתם ורציחתם ככל שהיה אפשר מבחינת הגרמנים.

לא עוד.

לא רבים יודעים, כי פרעות הטבח בחברון בוצעו על ידי הערבים, בתוככי ארץ ישראל, שדרו בשלום עם שכניהם, לאחר שבוע של הסתה וליבוי היצרים האפלים שהיו טמונים בלבות הערבים והמתינו לשעת כושר להתפרצותם.

ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, החלו בפרעות בירושלים. המוני הערבים באו "להתפלל" בהר הבית, התפרצו לכיוון ירושלים היהודית, פגעו בסכינים ובאלות בכל יהודי שנקרה בדרכם והרסו את בתי-המסחר של היהודים תוך שוד וביזה. הכפרים הסמוכים לירושלים לקחו חלק פעיל בפרעות; תפקיד מרכזי מילא הכפר דיר-יאסין, שבא על עונשו. קיבוץ רמת-רחל נהרס כליל וכן נהרס חלק משכונת תלפיות, ובין היתר נהרס גם ביתו של הסופר ש"י עגנון. השתוללות האספסוף המוסת נמשכה בירושלים מספר ימים והותירה אחריה 23 יהודים הרוגים ועשרות פצועים. 

למחרת בשבת בבוקר, נרצחו בחברון בדם קר 67 יהודים תוך עינויי תופת, של שריפת זקנים והוצאת מעיים, בטרם השלמת מעשי הרצח.                                                    

ה"ידידות" וה"שלום" לא עמדו ליהודים אלא ההפך – הם היוו אשליה ומצג שווא, ובסיס נוח לרמאות ולגניבת דעת שאפשרו את הפרעות בארץ ישראל באותה עת, טרם הוקמה מדינת ישראל.

לא עוד.

מדובר בניסיון היסטורי עשיר שהיה צריך ללמוד ממנו ולהפיק לקחים. והלקח הוא, שלנצח תאכל חרב. לו היה אפשרי כיום לבצע שואה נוספת, היא הייתה מתבצעת. לו היה ניתן לפרוע ביהודים כפרעות חברון, בין על ידי דעאש ובין על ידי אחרים, הפרעות היו כבר כאן.

לא עוד, כי מדינת ישראל דאגה לביטחונה בהקצאת תקציבי עתק לפיתוח הצבא ואמצעי לחימה,  כדי לגבור על אויביה בכל מצב ומכל מקום. ומה מציעים הזויי השמאל "עכשיו"?!...

 ממשלת ישראל מול העתיד

ממשלת ישראל כממשלה של מעצמה אזורית, פועלת בתחומים רבים בו זמנית, וגם מושיטה יד לשלום. מבחינת יחסי חוץ, כך צריך גם לעשות, ויתירה מכך, צריך אפילו לחתום על חוזי שלום כל עוד אין בהם נזק בפעולות, אותן מתחייבת הממשלה לעשות. שלום ממש, במתווה של שמעון פרס ו"שלום עכשיו", לא ייכון, לא עם מצרים, לא עם תורכיה, לא עם ירדן ולא עם דעאש.

אפשר לחתום על חוזים, [לא הכרחי ובתנאי שזה לא ישנה במאום את המוכנות למלחמה], רק בזכות מוכנות צה"ל לנצח את אויביו, ובד בבד חובה לשקוד ולעמול על הגדלת הפער בין החוסן הצבאי של צה"ל לבין זה של צבאות אחרים בסביבה, למען ה"שלום".

עם שנאלץ לחוות את האינקוויזיציה ולשרוד את השואה ואת פרעות ערב ערב הקמת מדינתו, אינו רשאי להתעלם מההיסטוריה שלו כעם, מרמת המוסר האירופאי והערבי ומשתיקת העולם בעת מצור.

נניח את החרב המונפת אל אחים, אך נוציאה מנדנה מול כל אויב קם, ונקדים להרגו.