תפריט חיפוש

תורת הנאום: אומנות השכנוע

ד"ר אברהם בן עזרא

כאשר צריך להסביר עמדה מסוימת, מבלי לחשוף את המניעים ואת הבסיס – המשימה קשה, מורכבת, ולא תמיד מניבה תוצאות. ההימנעות מחשיפת המניעים פוגמת ביכולת ההסברה. ההסברה והצידוק למהלך מדיני, תוך שמירת חיסיון לגבי המניעים למהלך בו מדובר, דומה להליכה על חבל דק המתוח בין שתי נקודות, והגעה לעבר הבטוח מהצד הנגדי.

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נאם בנאום בר אילן המפורסם ביוני 2009 - בזכות הקמה של מדינה פלסטינית, שתשכון לצד מדינת ישראל, אך התנה את הקמתה בתנאים כדלקמן:

"....כדי להשיג שלום צריך להבטיח בין היתר שהפלסטינים לא יוכלו להכניס לשטחם רקטות וטילים, להקים צבא, לקיים מרחב אווירי שסגור בפנינו או לכרות בריתות עם גורמים כמו איראן והחיזבאללה. גם בעניין זה יש הסכמה רחבה מאוד בציבור הישראלי. אי אפשר לצפות מאתנו להסכים מראש לעיקרון של מדינה פלסטינית, בלי שיובטח פירוזה של מדינה זו. בעניין כל כך גורלי לקיומה של ישראל, עלינו לקבל תחילה מענה לצרכי הביטחון שלנו."

עוד הקדים ואמר באותו נאום, שהוא לכאורה נותן תקווה לפלסטינים הלאומיים להקים מדינה שכולם יודעים כי היא תהיה, אם תקום, מדינת טרור, כי כתנאי הכרחי מוקדם להקמת "המדינה הפלסטינית", על הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ולהלן דבריו:

"....וגם המתונים בין הפלסטינים לצערנו עד כה אינם מוכנים לומר את הדברים הפשוטים: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וכך היא תישאר".

יש בדבריו של בנימין נתניהו רמז עבה, כי אין סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להקמתה של מדינה פלסטינית.

בנאומו זה בבר אילן, גילה בנימין נתניהו גאונות בשכנוע, מבלי שישנה את משנתו, החקוקה בספריו, בדבר יחסו לטרור, מלחמתו נגד הטרור ותקומת עמו.

מי שמקשיב למלים ומנתח את הדברים הנאמרים נכונה, אינו יכול שלא להבין כי הצגת עמדה זו דווקא באה להבהיר ולהמחיש את הסרבנות לשלום של כנופיות הטרור סביב ובתוככי מדינת ישראל, את דבקותן בפעילות של טרור ורצח – פעילות המהווה את סם הקיום של הכנופיות.

כאשר הרצח הוא סם החיים של הכנופיות, ברור כי גם המתונים שבמתונים מביניהם אינם בעמדה של הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם, אותו הם מתאווים להשמיד.

האם נתניהו היה צריך להסביר בנאומו, כי הגעה למצב של הכרת הפלסטינים במדינת ישראל כמדינת הלאום המדיני היא משימה בלתי אפשרית, בזו הלשון?! וודאי שלא.

האם נתניהו היה צריך להסביר כי מדינה ללא צבא וללא ריבונות, מפורזת ותחת שליטת מדינה שכנה שתהיה בעלת זכות חדירה לתחום המדינה בה מדובר – אינה מדינה כלל?! וודאי שלא.

אנו היום רואים ובוחנים את נאום בר אילן בפרספקטיבה מסוימת, ועוד ילמדו נאום זה באקדמיות וינתחו אותו במחקרים.

ראשית דבר, בהכרזה על הסכמה עקרונית [אוטופית, יש לומר] להקמת מדינה פלסטינית, ניתן מענה לחלק מאומות העולם המתייחסות אל מדינת ישראל כאל מדינת כיבוש שחרטה על דגלה מלחמה. מדובר בעיקר במדינות אירופאיות, שאליהן זורמים נחילי בני אדם בהמוניהם, ומצהירים כי ישתלטו על מדינות אירופה ויחילו בהן את חוקי השאריעה. בינתיים הפליטים הללו זורעים הרס וטרור, אונסים, רוצחים, שודדים, ומחקים את דעאש. והנה, נאום בר אילן מציג את ראש הממשלה באור מתון ו"חיובי"... אין ספק כי משרד החוץ הישראלי רווה נחת מהנאום, שעשה מלאכתו קלה יותר.

כך גם נסתמות טענות עיקריות בקרב הזויי השמאל הקיצוני, הפועלים בקרבנו, למרבה הצער,  כגיס חמישי [גם כשהדבר נעשה בתמימות ובתום לב].

הביטוי גיס חמישי מקורו במלחמת האזרחים בספרד 1936-1939. כאשר נשאל הגנרל מולה, המצביא שעלה על עיר הבירה מדריד, מה גודל צבאו – השיב, כי צבאו כולל ארבעה גייסות ועוד גייס חמישי, מקרב האזרחים שיחברו לצבאו של הגנרל מולה ויפעלו בבוא העת גם הם נגד הממשל. אלא שגם בעניין זה, המקור לקיום אפשרי של "גיס חמישי" מצוי במקורותינו, ראה ספר שמות פרק א' פסוק 10, דברי פרעה שחשש מבני ישראל המתרבים ומתעצמים בקרב עמו:

"הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ"

נאום בר אילן גרר תגובת זעת מחוגים ימניים בארץ, שלא בצדק, כי אלה לא השכילו להבין את המכלול, כולל את מה שלא נאמר ולא היה יכול להיאמר בנסיבות שהיו. חשיפת המניעים הסמויים, הייתה עלולה לסכל את "ההבטחה" ו"ההסכמה" להקמת מדינה פלסטינית... הבאתם של מניעים אלו ברמיזות – שאני.

והנבונים – הקשיבו, הבינו והפנימו.

לפעמים מי שצריך להסביר דבר מה, אינו רשאי לחשוף את כל האמת כולה מסיבות שונות, בין אם מדובר בסודות מדינה, בין אם מדובר במדיניות שחייבת להיות בשלב הרצאת הדברים סמויה, ובין אם מדובר בהסברים מורכבים שלא יובנו לציבור שאליו הדברים מופנים. במצב זה, המלאכה של המסביר והמשכנע היא מלאכה קשה ומורכבת, הדורשת תחכום ואומנות השכנוע.

הייתי במעמד דומה, בבואי להעיד בבית המשפט, בתנאים לא נוחים. בעוד שלנואם בפני ציבור יש חופש פעולה בהעלאת נושא ובבניית מודל הסברתי, הרי כעד בבית המשפט – ה"קהל" הוא השופט ובאי כוח הצדדים, שיש להם עניין בנאמר, וזכות התערבות והכשלה של נושא העדות.

יתירה מכך, לפחות צד אחד אפילו מעוניין בהכשלת העד.

כשמדובר בעד מומחה, המומחיות הצרופה נמנעת מלהגיע לפתחו של בית המשפט מטעמי קיצור נדרש, ובעיקר מטעמי הבנת הדברים. הנוסחאות לתכנון כלונסאות בקרקע תופחת אינן מוכרות לבית המשפט, וכשהייתי צריך לשכנע את בית המשפט כי מבנה מסוים מצוי בסיכון ודרוש להרסו, למרות שטרם הופיעו בין כתליו סדקים "משכנעים", לא הייתי יכול להציג חישוב שיוכיח את הדברים, כי חישוב כזה לא היה מובן כלל. כך גם לגבי תקרה שוקעת ששקיעתה מחושבת על פי נוסחאות בלתי מסוימות, שלא יובנו לא לשופט ולא לבאי כוח הצדדים.

אבל צריך להסביר, ולשכנע, גם מול גרסאות נוגדות, מבלי היכולת לחשוף הכול. כמו בפוליטיקה...

[לקראת צאת הספר: "עדות המומחה בזירה המשפטית" בהוצאת "בורסי – ספרי משפט"]