"אין ליקוי"
מומחה המתמנה על ידי בית המשפט, בודק את חוות דעת הצדדים וצריך לחוות דעה משלו בכל המחלוקות המקצועיות. קיים נוהג בקרב מומחים מטעם בית המשפט להתנהל בעבודתם המקצועית כאילו הם זרועו של בית המשפט, והכוונה כאן להתנהגות שלילית, אדנותית, יהירה ומזלזלת במומחי הצדדים.
יש מומחים שלגבי כל פריט השנוי במחלוקת, הם מתארים בחוות דעתם בהיקף של חצי עמוד את עמדות הצדדים לדיון, מוסיפים הערה או שתיים שלא קשורה במומחיותם, ובסוף כותבים – לשם דוגמא – "אין ליקוי" [או: "לא אותר ליקוי הטעון תיקון"].
הנפח המתווסף לשתי המילים "אין ליקוי" - אינו בחזקת חוות דעת מקצועית והוא לכל היותר סקירה ובמקרה הגרוע – חריגה מסמכות ומכתב המינוי ובחינת מסמך זה או אחר שבית המשפט היה צריך לבודקו, ולא המומחה. כך שלגבי הפריט בו מדובר, כל חוות הדעת של מומחה בית המשפט מסתכמת בצמד המלים – "אין ליקוי".
גרוע מכך, יש ובית המשפט מקבל את חוות הדעת של המומחה שמינה, ומאמצה כחלק מפסק הדין ללא דיון בה וללא הנמקה. אומנם במקרה כגון זה בית המשפט מאריך בנימוק מדוע עליו להעדיף את חוות הדעת של מומחה בית המשפט על פני חוות דעת אחרות, אולם בבואו לדון בפרטי הליקויים, בית המשפט הולך שבי אחרי המומחה שמינה וכותב בפסק דינו שהמומחה לא איתר ליקוי, ושהוא [השופט] סומך ידו על מומחיותו של המומחה, שבעמוד לפני כן בפסק הדין -זכה לתשבחות כמומחה משכמו ומעלה, מהימן ואובייקטיבי...
בכל הכבוד, כאן נכשל בית המשפט, או הוכשל על ידי המומחה שמינה, כי ידוע שפסק הדין צריך להיות מנומק, והישענות אוטומטית על ממצאי חוות של מומחה, שלא טרח לנמק את חוות דעתו – אינה מהווה תחליף לנימוק.
קיימת חובת הנמקה לגבי פסק דין. ראה בעניין זה סעיף 192 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984, להלן ציטוט:
"פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה."
משמע, בין מרכיביו של פסק דין כלולה גם חובה החלה על השופט – לנמק את פסק דינו.
כדי שבית המשפט יוכל להישען על חוות דעת מומחה ולהסתפק בנימוקים המופיעים בה, לא די (למומחה) בשתי המלים "אין ליקוי", אלא עליו להבהיר ולהסביר מדוע אין ליקוי.
אפשרות אחת היא כי המהנדס שהכין את חוות הדעת אשר בה מופיע הליקוי – שגה, ובמקרה כזה על מומחה בית המשפט [כמו גם על כל מומחה המתנגד לחוות הדעת הכוללת את הליקוי] – להסביר היכן שגה המומחה הקודם, ומהי העמדה המקצועית הנכונה. שמא המומחה הראשון טען לקיומה של מדרגה בודדה המהווה מכשול בחצר הבית, ליקוי שלא קיים כלל במועד הבדיקה המאוחרת? מי ביטל את הליקוי? גם מהי העלות לביטולו של הליקוי הנטען, מהווה נתון חשוב לציון ולהנמקה בחוות הדעת השנייה.
אפשרות שניה היא, כי אותה מדרגה בודדה בחצר - אכן קיימת, אולם לדעתו של מומחה בית המשפט – קיומה מותר, ואין בכך ליקוי. קביעה מסוג זה אמורה לכלול הסבר והנמקה, כי במקרה של פרשנות התקנה לפיה אסורה מדרגה בודדה – מי שיפסוק אחרון בנושא, הוא בית המשפט, ולא המומחה.
אפשרות נוספת היא קביעה כי הליקוי הנטען קיים, כלומר – בעצם יש ליקוי, אולם תיקונו לא רצוי מחמת גרימת נזק אחר או מכל סיבה אחרת. וודאי שגם במקרה כזה יש טעם וצורך חיוני בהסברים ובהעלאת נימוקים, כי מה שייראה למומחה כבלתי סביר לביצוע, עלול להיראות אחרת בעיני בית המשפט, ושמא יחליט גם בית המשפט שלא לאכוף ביטול הליקוי, אך ביחד עם זאת יחליט לפצות את מי שנפגע מקיומו של הליקוי, דבר שהוא מנוע מלעשות כשהוא מסתמך על מצד המלים – "אין ליקוי".
עד כדי כך חשובה ההנמקה של פסק הדין, שבבקשת רשות ערעור הנשענת רק על היעדר הנמקה בפסקי דין – הנוהג הוא להיעתר לבקשה, למרות במדובר בדיון בערכאה שלישית. ראה סעיף 10 בפסק דינה של השופטת עדנה ארבל ברע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ ואח', להלן ציטוט:
"אם כן, עינינו רואות כי בית משפט זה נוטה לקבל בקשות רשות ערעור כאשר מושא הבקשה הוא החלטה בלתי מנומקת שיצאה מלפני הערכאות השיפוטיות. זאת, גם בהתחשב בהלכות המקובלות בדבר קבלת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר הבקשה מגלה שאלה משפטית או ציבורית רחבה או במקרה בו נגרם למבקש עיוות דין (כפי שנקבע ברע"א 123/08 חניון חיפה נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). במילים אחרות – הגם שבקשה המבקשת לערער על החלטה בלתי-מנומקת לא מגלה בהכרח שאלה רחבה, בית משפט זה פסק לא אחת כי היעדר הנימוק מצדיק כשלעצמו את ביטול ההחלטה. דהיינו, היעדר הנימוק מהווה פגם בהחלטה החיצוני לעניין תוכן ההחלטה וסבירותה במידה המביאה את בית המשפט להתערב בה גם ב"גלגול שלישי"."
בענייננו, חוות דעת המנוסחת באופן המתואר לעיל ["אין ליקוי"], היא ללא שום נימוק מקצועי, ולגבי "נימוקים" אחרים ככל שכלולים בה – אלה אינם נימוקים, כי נקבעו על ידי המומחה באופן בלתי תקין, ללא סמכות וללא ידיעה שיפוטית, ואלה אינם נימוקים שבית המשפט יכול להישען עליהם. ה"חקירות" של המומחה וה"בירורים" שלו אינם תחליף למיצוי הליכי הראיות בבית המשפט – תצהירים, עדויות וכיוצא בזה, בהתאם לסדר הדין האזרחי ולהחלטות בית המשפט. כשם שהמומחה אינו רשאי להסמיך את השופט לבדוק ליקויי ריצוף בדירה ולאמוד את עלות התיקון, כך גם בית המשפט אינו רשאי להסמיך את המומחה לבצע עבורו ובמקומו פעולות משפטיות כלשהן, כי בכל מקרה כזה צד לדיון עלול להיפגע או לחוש נפגע והצדק צריך גם להיראות ולא רק להיעשות.
הנימוק הענייני המקצועי בגוף חוות הדעת נדרש גם מהסיבה שבית המשפט לא אמור לקבל את קביעותיו של המומחה כשהן אינן מנומקות, אינן משכנעות - ועקב זאת וכפועל יוצא מכך, גם אינן צודקות. בית המשפט צריך להגיע למסקנה כי קביעות המומחה המוצאות דרכן לפסק דינו הן קביעות צודקות.
ראה בעניין זה בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית, שופטת: עדנה ארבל, פורסם ב"נבו":
"... האחריות בקבלת ההכרעה מוטלת אפוא כולה על כתפי בית המשפט ואין הוא חולק בנטל האחריות עם כל מומחה או מומחים מקצועיים."
לאמירה זו של השופטת עדנה ארבל חשיבות רבה, שכן נובע ממנה שהמומחה אינו זרועו הארוכה של בית המשפט, כפי שמקובל להתבטא [לרבות בפסיקה].
לאמירה זו יש השלכה על תחומים נרחבים בפעילותו של מומחה בית המשפט, ומכל מקום, בענייננו, ברור כי חוות דעת תמציתית וסמכותית, לא אמורה להתקבל כבסיס לפסק הדין – חוות דעת כזו אינה יכולה להוות בסיס לפסק הדין שחייב להיות מנומק, ודינה להיפסל.
