לא רק הבטיחות מעל התקן

החוק, התקנות והתקנים הישראליים, כמו גם כללי המקצוע הבלתי כתובים, נועדו להבטיח את טיב המוצר ואת בטיחות הציבור, על ידי קביעת דרישות מינימליות עליהן יש להקפיד, אולם עצם העמידה בדרישות הכתובות אינה ראיה לבניה נכונה ולהעדרם של ליקויים.

ליקויי בנייה פוגעים בהנאתו של האדם מדירתו, פוגעים במבצרו, ובסופו של דבר - בכספו, אך כאשר מדובר בליקויי בטיחות - גם בנפשו; ומכאן החשיבות של טיבו של המוצר והתאמתו לייעודו - ולא רק עמידתו בדרישות התקן. במילים אחרות - גם כאשר אין אי-התאמה לתקן, יכול להתקיים ליקוי.

דוגמא ראשונה - מעקה עבודה תקני שהותקן על פי ההנחיות של תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) תשט"ו 1955. בית המשפט העליון קבע בערעור כי מעקה זה - שלא נעטנה אי התאמה לגביו - הוא מעקה מסוכן, וחייב את המשיבים בתשלום הפיצויים בגין התאונה שהתרחשה לפועל שעבד במקום. טענת המשיבים - כי בהתקנת מעקה תקני הם יצאו ידי חובתם - נדחתה. מדובר בע"א 515/83 עגור נ' איזנברג (בימ"ש העליון, שופטים: ש' לוין, ד' לוין, ג' בך, 26/02/1985) ולהלן ציטוט:

8. ראויה להתייחסות הינה רק טענת המשיבים, כי בהתקינם הן מעקה עליון והן לוח רגליים בחדר המדרגות, כמצוות תקנות 10 ו- 11 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), שהוזכרו לעיל, יצאו המשיבים ידי חובת הזהירות, שהייתה מוטלת עליהם כלפי המערער. לשון אחר: התקנות האמורות קובעות סטנדרט של זהירות סבירה מצד המעביד, ומשנפסק על-ידי בית המשפט, שהמעביד נהג על פי התקנות האלה, לא היה כל מקום לייחס לו עוולה של רשלנות.

טענה זו אינה מקובלת עליי. אמנם נכון הדבר, שניתן לראות בתקנות הכוללות כללי זהירות משום הוכחה ואינדיקאציה בדבר נורמות הזהירות, שאדם סביר חייב לנקוט ושסטייה מהן מהווה רשלנות (ראה ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה ואח', פ"ד לו(3) 32, בעמ' 38-39). כפי שנאמר בספרו של

 W.L.Prosser, Handbook off the Law of Torts (St. Paul, 4th 190 ed. 1971):

"The standard of conduct required of a reasonable man may be prescribed by legislative enactment. When a statute provides that under certain circumstances particular acts shall or shall not be done, it may be interpreted as fixing a standard for all members of the community, from which it is negligence to deviate".

אולם מהעובדה, שתקנות הזהירות קובעות נורמה מחייבת, אין להסיק, שבית המשפט מנוע מלקבוע כללי התנהגות נוספים, שהסטייה מהם מהווה אף היא רשלנות. בע"א 335/80 הנ"ל אמרנו בעניין זה (בהערת אגב) את הדברים הבאים, בעמ' 41:

"העובדה, שהמחוקק או מחוקק המשנה קבעו בחוק או בתקנות אמצעי זהירות מסוימים לצורך ביצוע עבודה או פעולה כלשהן, אין פירושה, שבית המשפט לא יוכל לקבוע, כי מחובתם של הנתבע או הנאשם, המובאים לפניו, היה לנקוט אמצעי זהירות נוספים, אשר לא בא זכרם באותם חיקוקים".

כדי להמחיש דברים אלה לגבי המקרה שלפנינו:

אם מילאו המשיבים אחרי תקנות הבטיחות האמורות, הדורשות התקנת מעקה ולוח רגליים ותו לא, מבלי לציין כל ספסיפיקאציה לגבי צורתו של לוח הרגליים, עוביו וחוזקו (אם כי קבעו דרישות כאלה ביחס למעקה), אין בית המשפט מנוע מלקבוע, כי תהיה זאת רשלנות מצדו של מעביד, אם יתקין במקום העבודה לוחות רגליים אשר אינם חזקים דיים, ושלא זו בלבד שאין הם מבטיחים את שלומם של העובדים אלה להפך, מהווים הם עבורם סיכון ומלכודת. על המעביד חלה חובה לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח ולהזהירם מפני סיכונים בלתי נמנעים באותו מקום (ראה לדוגמא, ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724). נוטה אני להסכים עם בא-כוח המשיבים בטענו, כי אין להתייחס אל המעביד כאל מבטח, החייב והמסוגל להגן על עובדיו מפני כל סיכון (ראה ע"א 147/54 גואטה נ' ריבקינד, פ"ד ח 1603); אך כאשר נוטע המעביד בלב עובדיו תחושת ביטחון על-ידי התקנת אביזר, אשר אינו מצדיק תחושה זו אלא מהווה למעשה מקור סכנה, כי אז אין לשחרר את המעביד מאחריות.

דוגמא שניה - חיפוי חוץ שאינו אסתטי. במקרה זה לא נטענה טענה לגבי חוזקו של החיפוי, או אי התאמה לתקן, אלא פגם אסתטי בלבד - פגם שאינו יכול לעמוד במבחן חד-ערכי. לאחר סיור התרשמות במקום, קיבלת בית המשפט את טענת הליקוי וזיכה את התובעים. את טענהת הנתבעים כי אין ליקוי בטיחותי ואין אי התאמה לתקן - כינה בית המשפט "טענות מוזרות" ואת הטיעון כי אין פיצוי על פגם אסתטי - "פגום מעיקרו". מדובר בת"א 1494/97 סרביה נ' ע.ר.מ רעננה (בימ"ש מחוזי תל אביב - יפו, שופט: גבריאל קלינג, 24/08/2003), ולהלן ציטוט:

5. התובעים טוענים לפגמים בציפוי הפסיפס של הבנין. לבקשת בעלי הדין יצאתי לבקר במקום. ציפוי הפסיפס שנועד להוסיף נוי ויוקרה לבניינים במראהו כיום פוגם במראה הבניינים.

אף כאן מוזרות טענותיהם של הנתבעים. מקום נרחב מוקדש לחלקם של התובעים ברכוש המשותף ולטיעון כי הפגם בפסיפס אינו בטיחותי אלא אסתטי. כן נטען כי לא הוכח שהנחת הפסיפס אינה תואמת תקן כלשהו.

הנתבעים מתעלמים מכך שהתביעה שבפני היא תביעה על הפרת חוזה. כל אחד מהתובעים רכש דירה בבית שתואר על ידי הנתבעים כבית יוקרתי. זכותו של כל אחד מהתובעים לא רק שלא להיפגע על ידי אבני פסיפס נושרות, אלא זכותו ליהנות מבנין נאה. אין גריעה מזכות זו בשל כך שהפגמים בפסיפס אינם סמוכים דוקא לדירתו, או שחלקו הקנייני בקירות החיצוניים הוא זעום.

6. הטיעון כי אין פיצוי על פגם אסתטי, פגום מעיקרו. טיעון הנתבעים (בע' 43 לסיכומי הנתבעת מס' 2) כי "אין גבול או מבחן לאסתטיקה", עשוי להתקבל כאשר מדובר בעניינים של טעם שבהם עשויות דעות להיות חלוקות, כמו למשל צבעם של קירות. אך דרכם של בתי משפט לפצות בעלי דין על ליקויים רבים שכל כולם אסתטיים כמו טיח שאינו ישר או כתמים בריצוף. הנתבעים חוזרים ומסתמכים על דברים שנאמרו בע"א 4445/90 עמיגור (ניהול נכסים) בע"מ נ' מאיוסט, תק-על (94(2)) 674. אכן נאמר שם בפיסקה 12:

"המשיבים אינם זכאים לפיצויים על ליקויים אסתטיים גרידא, לא לפי ההסכם ולא לפי הדין".

אלא שדברים אלה יש לקרא בהקשרם. החלוקה בין פגמים אסתטיים לבין פגמים בטיחותיים מקורה בהסכם שבין בעלי הדין, וכך נאמר בפסק הדין (בהמשך בפסקה 12):

"לפי ההסכם שנערך בין הצדדים בדבר מינוי המומחה, לא היה עליו לעסוק אלא בליקויים שנגרמו לדעתו "עקב בניה לקויה", לרבות ליקויים המהווים "מפגע בטיחותי או אחר"... משמע ליקוי אסתטי גרידא אינו עניין למומחה. בית המשפט קמא לא סבר אחרת".

לכן חשיבות הסיווג של הליקוי כאסתטי נבעה מהגדרת תפקידו של המומחה. בעניין שבפני מדובר בליקויים בוטים וחמורים במראה החיצוני של הבית ואין מקום לטענה כי התובעים חייבים ולהמשיך ולחיות עמם.

מכיוון שמדובר בליקוי הניתן לתיקון זכאים התובעים לפיצוי על עלותו של התיקון.

7. במהלך המשפט הושמעה הטענה כי הפסיפס אשר הותקן נדרש על ידי עירית רעננה. טיעון זה אינו גורע מאחריות הנתבעים. מה טעם נבחר ציפוי זה ולא אחר אינו מעניינם של התובעים, ועל הנתבעים היה להתקינו בדרך הראויה. אם שגתה העיריה בדרישתה וגרמה בכך נזק, יתכן שיש לנתבעים אפשרות לחזור אליה, אך אין זה עניינם של התובעים.

8. מקובלת עלי דעתו של זהר שבתאי המומחה מטעם התובעים שעל מנת להגיע לתוצאה הראויה יש להחליף פסיפס בשטח של כ-700 מ"ר בעלות של כ-50$ למ"ר, כאשר בסכום זה מובא בחשבון פירוק הפסיפס הקיים והקמת פיגומים.

הנתבעים מסתמכים על פסק הדין בע"א 559/87 חשאי נ' רונן, פ"ד מ"ו(1) 229, וטוענים כי כל תובע זכאי לפיצוי על הנזק ברכוש המשותף, אך ורק כחלקו ברכוש המשותף. מכיון שלא הוכח בפני חלקו של כל אחד מהתובעים ברכוש המשותף, טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת לנזק לרכוש המשותף.

הלכה זו קשה היא בעיני באשר תכליתו של הפיצוי המבוסס על עלות התיקון היא לאפשר את תיקונו של הליקוי. פסיקת פיצוי על בסיס חלקם של התובעים ברכוש המשותף, משמעה שלא יהיה בידם להביא לתיקונו של הנזק.

כאשר אין כל רוכשי הדירות תובעים וכאשר יש לפסוק את הפיצוי בהתאם להלכת חשאי, התוצאה היא שניתן להניח שתיקון הפגמים ברכוש המשותף לא יבוצע. בנסיבות אלה ראוי לפסוק לתובעים פיצוי על ירידת ערך דירותיהם. מקובל עלי טיעונם של הנתבעים שאין מקום לפסוק הן פיצוי על בסיס עלות תיקונו של ליקוי והן פיצוי על ירידת ערך עקב קיומו של אותו ליקוי. אם נפסק לתובע פיצוי על ההוצאה הכרוכה בתיקונו של הליקוי, ההנחה היא שהתיקון ייעשה ולליקוי לא תהיה יותר השפעה על שוויו של הנכס.

דוגמא שלישית - אדני חלונות מבטון בדירת מגורים, שאינם שווי-ערך לאדני שיש או מזאיקה כמקובל. במקרה זה פסק בית המשפט פיצוי לזכות הדיירים בגין התקנת אדני חלונות כמקובל, חרף העובדה שהקבלן לא התחייב לכך, לא בתקנות ובתקנים ולא במסמכי המכר. מדובר בע"א 25/38/90 אברהם אלברט נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (בימ"ש המחוזי בחיפה, שופטים: י' מרגלית סגן נשיא, מ' סלוצקי, ח' אריאל, פס"ד מיום 28/05/1992):

אדני חלונות ומעקי מרפסות

אלה עשויים בדירות מבטון. לטענת המערערים היה על הקבלן לבצעם ממוזאיקה או משיש.

לפי ה' דימנט אין התחיבות של הנתבעים למוזאיקה במפרט.

מאחר שהבנין טרומי, לא יכלו להכין את האדנית עם המבנה, הוא אינו רואה פגם בהעדר אדני מוזאיקה.

ידוע לכל אחד שבטון גלוי אינו נעים למגע ומחוספס. אדן חלון הוא חלק החלון, שחשוב שיהיה חלק ונוח לשימוש. גם מי שאינו מהנדס אלא רק אדם מן הישוב, החי בדירה יודע, שמקובל, שאדן החלון עשוי מוזאיקה או שיש, כדי שיהיה חלק כך שנוח יהי לפרוש עליו מצעים לצורך איוורורם, או להשען עליו, או לכל שמוש מקובל אחר.

דעתו של ה' דימנט, שמבחינת יופי אין הבדל בין בטון לשיש או מוזאיקה הנה דעה קיצונית. בלתי מקצועית ובלתי סבירה. אני מניח, שרוב מוחלט של בעלי דירות היו סבורים, אילו נשאלו, כי אדן בטון הוא מכוער ומקשה על השמוש בחלק זה של החלון.

אני סבור, על יסור האמור לעייל, שהפגם שמצביעים עליו המערערים בפריט זה הוא פגם של ממש, המעיד על רמת ביצוע נמוכה.

הטענה שזהו בית טרומי אינה טענה, שכן ניתן היה לבצע פריט זה לאחר הצבת קירות הבית, הרי גם הריצוף אינו טרומי.

חוק המכר בא להגן על זכויותיו של רוכש דירה, שבדרך כלל משקיע בה חלק נכבד ממשאביו, כאשר מתכוון קבלן לא להתקין בבנין פריט מקובל וחיובי, נראה לי, שעליו להעמיד על כך את הקונה, ואין לקבל כן כתשובה, שבמיפרט לא נזכרה מוזאיקה באדני החלונות.

לקביעת מחיר הפריט אני נעזר במחיר בן – עזרא וקובע לו סך 550 ש"ח.

דוגמא רביעית - מעקה בדירת מגורים - אשר תואם בכל פרטיו לדרישות התקן, כך לפי מומחה בית המשפט אשר בדק את המעקה. חרף התאמה מלאה לדרישות התקן, קבע בית המשפט כי המעקה מסוכן, והוא יוחלף. מדובר בת"א 62405/06 גודרון נ' פסגת זכרון (בימ"ש השלום תל אביב - יפו, שופטת: תמר אברהמי, פס"ד מיום 01/07/2010) ולהלן ציטוט:

ז. מעקה המרפסת (סע' 5.10 (ב') לחווה"ד) - השאלה המרכזית בסוגיה זו הינה, האם המעקה עומד בדרישות תקן 1142. הצדדים מסכימים כי ככלל, בבנייני מגורים המעקה יבנה כך שלא יהיו רכיבים, בליטות או חללים המאפשרים טיפוס בחלק שבין 10 ס"מ לבין 90 ס"מ מפני המפלס ממנו נמדד המעקה. כן מוסכם למעשה כי המעקה הרלוונטי כולל בליטה בתחום האמור. ברם, המומחה כותב כי למרות האמור, אין סטייה מן התקן, ובעניין זה מפנה להמשכו של אותו סעיף בתקן אשר קובע כי "אין לחייב דרישה זאת אם המעקה מותקן כמתואר בציור 2".

לשיטת המומחה, המעקה תואם במדויק את המשורטט בתרשים 2 (2א) בתקן, ולכן הדרישה לגבי העדר רכיבים לטיפוס בחלק הרלוונטי, לא חלה עליו.

עיינתי בשרטוטים, בצילומי המעקה, במסמכים אליהם מפנה כל אחד מהצדדים, ולא שוכנעתי כי חל החריג ומכל מקום, לפי שמדובר בענין בטיחותי, אני מוצאת להעדיף מסקנה של צורך בשינוי המצב הקיים ומאשרת את דרישת התובעים בענין זה (עלות של 4,230 ₪ למועד חוות דעת המומחה מטעמם).

לסיכום הדברים, הרי שליקוי בנייה אינו רק פריט שתכונותיו סותרות את הדרישות שבחוק, בתקנות ובתקנים - אלא גם חסרונות אל מול דרישות שלא נכתבו בשום מקום, חסרונות הפוגעים בטיבו ובתפקודו של המוצר המוגמר - ולא רק במקום שבו הבטיחות היא מעל הכל.

נראה כי דוגמאות אלו שהובאו לעיל נכללות תחת האמור בת"א 469-88 זעפרני נ' רמ"ט (בימ"ש המחוזי בירושלים, שופט: צבי א' טל, פס"ד מיום 19-09-1991):

הנה כי כן, מדובר בחסרונות "שאינם כתובים", לא במיפרט הטכני ולא בתקנות התכנון והבניה. מהנדס הנוטה לצד הקבלן יאמר: אין כל חובה למלא חסרונות כאלה, ולכן אין הם בגדר ליקויים.

מהנדס הנוטה לצד הדייר יאמר: אם החיסרון מהוו הפגם אסתוטי ואקוסטי, כי אז יש למלאו ולתקנו גם אם "זה לא כתוב בשום מקום". מבובן זה ברגמן נוטה - כעדות עצמו - לצד הדיירים ונטייתו זו מקובלת גם עליי. לא הכל ניתן להיכתב ושום תקנות ושום מפרטים טכניים אינם מסוכלים לפרוט הכל (כמדומני שאין המיפרט הוא התקנות מפרטות מענולים ומפתחות בדלתות, או זגוגיות בחלונות או סיוד הקירות).

כמו ברגמן, סבור גם אני, שהקונה זכאי לקבל מוצר מוגמר כראוי, בלי פגמים אסתטיים, אקוסטיים ואחרים, גם אם אין לכך ביטוי בתקנים.

התקנים נועדו שלא יפחתו מהם. אבל אין הם פוטרים את הבונה על פיהם מתיקון פגמים שלא נימנו.