איזה מומחה מועדף על ידי בית המשפט?
בדרך כלל, שלא כדין, בית המשפט מעדיף את חוות דעתו של מומחה בית המשפט על פני חוות הדעת של מומחי הצדדים.
שלא כדין - כי אם מומחה בית המשפט ממונה על ידי ביהמ"ש ללא הסכמת הצדדים, מעמדו המקצועי לא עולה על זה של מומחי הצדדים, ראה בעניין זה דברי בית המשפט העליון (סגן נשיא מאיר שמגר) בע"א 4218/90, חפציבה בע"מ נ' להנר ואח'. בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון כי כאשר מומחה בית המשפט אינו מומחה מוסכם, חוות דעתו אינה עדיפה על חוות הדעת של מומחים אחרים.
העדפת חוות דעתו של מומחה בית המשפט על פני חוות דעתו של מומחה צד לדיון, כאשר היא קיימת, מושתתת על הנחת יסוד לא נכונה, לפיה חוות דעתו של מומחה צד לדיון אינה אובייקטיבית. הנחה זו מעמידה את מומחי הצדדים כעבריינים פוטנציאליים [מבחינה אתית], אשר מטים את חוות הדעת המקצועית שלהם לטובת הצד המשלם שכרם.
הרכב בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים: יוסף מרגלית, חנוך אריאל ומלכיאל סלוצקי), יצאו בדברי ביקורת נוקבת נגד מומחה צד לדיון הנוטה בחוות דעתו לטובת מי שמינה אותו - ראה ע"א 86/86 אחד העם שפירא בע"מ נ' אריה ורבקה לשם, פס"מ תשמ"ח כרך 1 מעמ' 3.
יש מקרה אחד ברור, בו מבלי שבית המשפט יפגע כהוא זה במומחה מטעמו - הוא יעדיף על פני חוות דעתו את חוות הדעת של מומחה צד לדיון, כתנאי פתיחה.
מקרה זה חל כאשר מומחה בית המשפט הוא מומחה כללי, אשר נקרא ךחוות דעה מקצועית בנושאים שונים שבתחום מומחיותו שלו, ומנגד, מומחה צד לדיון עורך חוות דעת בנושא ספציפי, בו מומחה ביהמ"ש לא מתמחה.
לדוגמא, התחום הכללי הוא: ליקויים במבנה, ואילו התחום הספציפי הוא: ליקוי מסוים מתוך כלל הליקויים - אקוסטיקה.
אם בפני בית המשפט ניצבת שתי חוות דעת - האחת חוות דעת כללית של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, והשניה היא חוות דעת מצומצמת המתייחסת רק לנושא הספציפי (בדוגמא - אקוסטיקה), תהיה למומחה הספציפי עמדת מוצא עדיפה על זו של מומחה ביהמ"ש בנושא המיוחד [כאמור - אקוסטיקה].
ראה פסק דין של השופט ד"ר גבריאל קלינג, בית המשפט המחוזי בתל אביב, ת"א 1171/89 זכריה זלוצין נגד דיור לעולה בע"מ, פסק דין משלים [דינים מחוזי ל"ב (3) (182)], בו בית המשפט קבע בפסק דינו כי ישנה עדיפות למומחה בתת התמחות על פני מומחה כללי, באותו הנושא של תת ההתמחות. להלן ציטוט רלוונטי מפסק הדין:
כיום, אין קץ להתמחויות בתחומים שונים, ואין קביעה כי יש תת-התמחות שאינה מנת חלקו של מומחה אומרת כי אין לקבל חוות דעתו של אותו מומחה המתייחסת לאותן תת-התמחויות.
כל המשמעות של קיומן של אותן תת-התמחויות היא, שכאשר בפני בית המשפט שתי חוות דעת, אחת של המומחה הכללי, והשנייה של מי שהתמחה בתחום צר יותר, עשוי בית המשפט ליתן משקל יתר לחוות הדעת בתחומה של תת ההתמחות.
אין מקום לקבוע כי קיומה של תת-התמחות שוללת את האפשרות להיזקק לחוות דעת של מי שאינו עוסק באותה תת-התמחות.
[הדגשת הקו אינה במקור].
הקטע המצוטט לעיל הובא גם בפסק דין אחר ת"א 1140-01-09 ט' מ' נגד קופת חולים מאוחדת ואחרים, בית המשפט המחוזי מרכז, שופט: אחיקם סטולר, פורסם בפדאור.
עינינו הרואות כי הדברים שנאמרו ע"י ד"ר גבריאל קלינג בפסק דינו, יפים גם עשרות שנים מאוחר יותר, והמסקנה ברורה.
