על הנס
ראשית דבר, צריך להגדיר מהו נס, כי ללא הגדרה, יכולות שתי עמדות זהות להיראות כעמדות מנוגדות, כאשר כל צד מגדיר אחרת את הנס.
לפיכך, יוגדר הנס בחיבור זה כתופעה המנוגדת לחוקי הטבע ולמנהגו של עולם, וזאת בניגוד להגדרות אחרות שיכולות להיות התייחסות לנס כאירוע נדיר אך אפשרי על פי חוקי הטבע.
תופעה יוצאת דופן – אינה בגדר נס.
וכך, דברי ההקדמה של הסופר יותם ראובני[1] לספרי "על הניסים" [2], המובאים להלן, לא באים לתאר נס, אלא התרחשויות טבעיות אפשריות, אם כי קשות להסבר ולא שכיחות. כוונתי בעניין זה היא למצוטט להלן:
"ובלב המצוקה הנוראה, כאשר נדמה היה כי לונדון תחרב, האויב פורק מנשקו: הרעל נמוג מחציו. היה זה פלא, פלא ממש. גם הרופאים היו המומים. בכל אשר פנו הם מצאו אנשים שמצבם הלך והשתפר, אם אחרי הזעה עזה, ואם משום שההתנפחויות התפוצצו או שהקדחת עברה. אבל גם רופאים שלא הייתה להם כל אמונה באלוהים נאלצו להודות שהיה זה דבר על טבעי, שמדובר בתופעה יוצאת דופן, שלא ניתן למצוא כל הסבר מדעי לעצירת המגיפה, ובקצרה, שזהו נס."
דברים אלה, הלקוחים מתוך ספרו של דניאל דפו, "יומן שנת המגיפה", העוסק במגפת הדבר שפקדה את לונדון בשנת 1665, מעידים על יחסו של האדם כלפי הנסים.
לעומת זאת, ככל שאשת לוט הפכה לנציב מלח – זהו אכן נס, ועוד ידובר בכך בהמשך.
אם לא נקבל הגדרה זו לנס, נוכל לומר כי הטבע עצמו הוא נסי, ולראות בתופעות "ברורות" שבטבע – מעשי ניסים. ושוב נגיע לכלל סתירות כאשר הסתירה-כביכול, אינה אלא בשוני שבהגדרה.
הנס שאינו במחלוקת – בריאת העולם, שהרי במועד בריאת העולם טרם היו קיימים חוקי טבע שאף הם נזקקו לבריאה במסגרת בריאת העולם. וזהו נס. שוב אפנה להקדמה, הפעל שלי, לספרי הנ"ל בעניין בריאת העולם – והרי המיטוט משם שהוא מתאים להיכלל בדיון זה:
ואולם בכל מקרה אין דרך לקבל את התורה ללא האמונה בבריאת העולם, ובין אם אירוע זה מתאים לתיאוריה מדעית זאת או אחרת ובין אם אינו מתאים, הריהו בכל מקרה בחזקת נס. ייאמר כי לכל הדעות ולכל השיטות, אירוע בריאת העולם הוא בלתי פתור ובלתי נהיר, אף לא לפיזיקאים העוסקים בסוגיה זו עיסוק מדעי.
וזהו נס.
גם על פי פרופ' נתן אביעזר [3] בספרו "בראשית ברא" [4] – בפרק בו מוסברת הבריאה על בסיס מדעי – בריאת העולם היא בבחינת יצירת יש מאין, והיא בחזקת נס.
ראה להלן תרגיל ב"קריאת מחשבות": הטלפאת מציע לקהל לחשוב על מספר שלם בין 1 ל 100. כעבור דקת מחשבה, מוזמן לבמה צופה, והטלפאת שואל אותו: "על איזה מספר חשבת?" התשובה היא – 56, ואז אומר הטלפאת לצופה – "ידעתי".
בתרגיל זה, אם הצופה מאמין לטלפאת, הוא יסבור אולי כי מדובר במעשה ניסים, שהרי הסיכוי לאירוע כזה הוא אחד לעשרת אלפים [כאשר מדובר בסיכוי ששניהם בחרו בסתר ליבם את המספר 56], או אחד למאה [כאשר מדובר בסיכוי לזהות המחשבה של הצופה מזה, ושל הטלפאת מזה. ויש עדיין אפשרות אחרת, בה הצופה לא יאמין לטלפאת כלל...
לאמור, על פי ההגדרה הנ"ל, אירוע נדיר אינו נס. גם אירוע בלתי מוסבר אינו נס.
בכלל האירועים אשר לגביהם ניתן לקבוע האם הם נס או שאינם נס, נכללים האירועים המוסברים, המפוענחים, הידועים, ולכן יוצאים מכלל זה כל "מעשי הקסמים" שהם: אחיזת עיניים, הסחת הדעת באמצעות זריזות ידיים וכיוצא בזה.
אותו דין חל גם על מעשה מן העבר הרחוק אותו מעלה הטלפאת בהופעתו בפני קהל או בריאיונות בפני התקשורת. לדוגמא, טלפאת ידוע מספר בהופעתו כי בילדותו גילה דברים נסתרים, והפתיע את סביבתו באמצעות כוחות על-טבעיים הטמונים בו; זהו סיפור על נס ולא נס.
להלן ציטוט מדברי הרמב"ם [6] חלק ג' פרק נ' מתוך "מורה הנבוכים" [7] בתרגום הרב יוסף קאפח [5] בעניין זה:
"...שכל הנסים אין אמיתותם ברורה אלא אצל מי שראה אותם, אבל לעתיד יהיה זיכרונם סיפור, ואפשר יהיה להכחישם אצל השומע. וידוע שלא יתכן ולא יצטייר שיהא הפלא קיים ועומד למשך הדורות לכל בני האדם".
על פי הרמב"ם [היד החזקה, הלכות מלכים, פרק 12] –
"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית – אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ – משל וחידה. עניין הדבר: שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גויים המשולים כזאב ונמר".
אם כך יהיה בימות המשיח, קל וחומר בימינו, טרם בואו.
יש והמשל נחשב בטעות כנס. משל – אינו מציאות, ומי שמפרשו כהווייתו [כמציאות] – מסיק כי נס לפניו ולא משל. דוגמא לכך אפשר לראות בספר הושע, פרק א' פסוקים ב' ג' שם כתוב:
"תְּחִלַּת דִּבֶּר יְהֹוָה בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי
זנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה: וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר
ותֵּלֶד לוֹ בֵּן."
והראב"ע [8] מפרש:
"והיצחקי (רש"י – אב"ע) אמר שלקח אשת זנונים, וזה המוכה בסנוורים, הלא ראה כתוב תחילת דיבר ה' בהושע ויאמר ה', והנה לא מרה פי ה' חלילה חלילה רק הושע בן בארי איננו הושע בן אלה... (נושא נוסף בו חולק הראב"ע על רש"י – אב"ע) נאום אברהם המחבר: חלילה חלילה שיצווה ה' לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים והאומר דיו לעבד להיות כרבו לא לו נאמר על זה כי זנות מאחרי השם דרך משל, רק באדם הוא במעשה, והנכון בעיני כי זה הנביא היה רואה במראות הנבואה בחלום הלילה, שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים, והלך ולקח אישה ידועה, והרתה וילדה, כל זה במראות הנבואה, כאשר פירש, אם יהיה נביאכם לבד ממשה לבדו ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו, ואל תתמה איך יראה בחלום, וילך וייקח והנה בחלום אדם בלא נבואה ותאכלנה הפרות, וככה על ישעיהו הנביא כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף, זה היה במראה הנבואה, כי למה ילך הנביא ערום בעבור כוש ומצרים..."
ראוי לסיים את ההקדמה בהתייחסות לראיית עתיד של אדם [ראיית הנולד] – ולשם כך נפנה לפרשת וילך [דברים ל"א כ"ט] מדברי אדון הנביאים, משה רבנו:
"כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם".
ורש"י [9] מפרש:
"אחרי מותי כי השחת תשחיתון – והרי כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר: ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע (שופטים ב' ז')".
וחזקוני [10] מפרש:
"אחרי מותי, מופלג, שהרי כל ימי יהושע והזקנים שהאריכו ימים אחריו עבדו הם את הקב"ה".
ובעניין זה מביא פרופ' ישעיהו ליבוביץ [11] בספרו "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" [12] רעיון נאה בפירוש לפרשה זו (וילך) – אפילו אדם בדרגתו של משה רבנו אינו יכול לחזות התנהגותו העתידה של העם, שמא יהרהרו הרהורי תשובה ואז ייחשבו כצדיקים גמורים, וכדאי לעיין שם (עמ' 919).
ואם כך לגבי משה, קל וחומר לגבי אחרים.
רב סעדיה גאון והרלב"ג על דיבור בעלי חיים
בספר בראשית פרק ג' פסוק ד' נאמר לראשונה כי הנחש פצה את פיו ודיבר:
"ויאמר הנחש אל האישה לא מות תמותון."
רס"ג [רב סעדיה גאון] [13] בפירושו הקצר לתורה, אינו מתייחס לפסוק הנזכר כלל, אך דעתו בעניין זה ידועה לנו מפיו של הראב"ע, אשר כתב בפירושו לתורה:
"ויאמר רב סעדיה גאון, אחר שהתברר לנו, שאין דיבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דיברו, רק מלאך דיבר בשבילם".
ובפירוש הראב"ע לפרשת בלק – שוב מביא הוא את גרסת רס"ג (וחולק עליה) – וזהו פירושו של הראב"ע על פירושו של רס"ג בעניין דיבורה של אתונו של בלעם:
"ויאמר הגאון, כי לא דיברה האתון. ורב שמואל בן חפני [14] תפסו. ורבי שלמה הספרדי בעל השירים [15], חשב להציל הנתפס".
לאמור, לפי רס"ג הנחש בפרשת בראשית, ומאוחר יותר גם אתונו של בלעם, בהיותם בעלי חיים חסרי בינה מלכתחילה, לא דיברו כלל. ידוע כי הפרשנות הרווחת היא כי הנחש דיבר בדרך נס, ובאותה הדרך, בנסיבות אחרות, גם אתונו של בלעם פצתה את פיה ודיברה, כפשוטו של מקרא, אולם עינינו הרואות כי אחד מבכירי פרשני המקרא – רב סעדיה גאון, המכונה "ראש המפרשים" ו"אבי הפשט" – חרג כאן מפשוטו של מקרא וסבר אחרת, בדחותו את הפירוש בדבר דיבור החיות (המלאך שדיבר בשבילם, זה עניין אחר לענות בו).
בעניין זה ראוי לבחון את גישת הרמב"ם ביחס לנפש, המוגדרת כחלק שמעבר לדומם.
ישנן שלוש רמות של הנפש – הרמה הראשונה היא החלק הזן, שאינו קיים בדומם אך קיים בצומח, בבעלי חיים ובאדם. הרמה השנייה היא החלק המרגיש – הנפעל על ידי החושים. חלק זה של הנפש לא מתקיים בדומם ולא מתקיים בצומח, אלא מתקיים רק בבעלי חיים ובאדם. הרמה השלישית, הגבוהה ביותר - החלק של הנפש, הוא החלק המדבר והחושב, המתקיים רק אצל האדם.
[הדיבור אינו בא לידי ביטוי בהכרח רק באמצעות השמעת קול, אלא יכול שיתבטא באמצעות כתיבה או סימנים, ובלבד שיהיה זה דיבור חשיבתי, והוא ייחודי לאדם].
מכאן מובנת ההתנגדות להאציל תכונת דיבור לנחש ולאתון, שמלכתחילה נבראו כבעלי חיים. [על פי "שיחות על שמונה פרקים לרמב"ם" מאת ישעיהו ליבוביץ ותלמידים-חברים (16)].
בנוסף, להלן דברי הרלב"ג [ר' לוי בן גרשום] [26] בעניין הנדון, הפורש לפנינו קו מחשבה אחר – לפיו סיפור הנחש היה רק משל, וטעמו עמו:
"וראוי שתדע בעניין הנחש, שהוא מחויב שנודה שהוא משל. לפי שהוא מגוּנה מאד שנאמר שיהיה הבעל חיים ההוא מתחילת הבריאה מדבר, ואחר כך הושם לו טבע שני, ישוב בו בזאת המדרגה הפחותה אשר הוא בה. וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בביאורו מותר. ואולם בעניין חוה, אין בכאן סיבה תחייב שיהיה לפי המשל... ואולם הרב המורה [הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" חלק ב' פרק ל' – אב"ע] נראה שהבין שעניין חוה הוא גם כן משל לכוח אחד מכוחות הנפש האנושי".
לפי הרלב"ג, כאמור, הנחש לא דיבר, וכל סיפור הנחש אינו אלא משל הבא ללמדנו מוסר.
ועוד, הרלב"ג סובר כי הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" גורס שכל סיפור חוה, אף הוא רק משל, ןהדבר לא מונע מהרלב"ג לחלוק בעניין חוה על הרמב"ם.
במאמר מוסגר יובהר כי בתורה – פירוש המילה נפש הוא גם אדם; ראה לדוגמא ספר שמות, פרק א' פסוק 5 –
"ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ויוסף היה במצרים".
על החלומות
אין ספק כי החלומות מושפעים ממאורעות החיים לרבות המחשבות – ולפעמים בניסיון לשחזר עבר רחוק, מיטשטש הגבול בין חלום למציאות, והחלום אשר נתפש כאילו היה מציאות – גורם לאמונה בנס. יש רמות שונות של חלום, וביניהן הזיה על כנפי הדמיון. אולי אברהם אבינו היה החולם הראשון. להלן ציטוט מספק בראשית, פרק י"ח פסוקים 1 עד 7:
"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו
ויַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּך: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ."
לפי רד"ק [רבי דויד קמחי] [17] – כל התיאור לעיל הוא חלום, ולהלן פירושו:
"ויתכן לפרש כי כל סיפור הדברים האלה עד: ואברהם שב למקומו (פסוק ל"ג), היה במראה הנבואה, והכול היה מראה אחת, ואמר: כי כשבאה אליו נבואה זו היה יושב פתח האוהל, וטעם הזכירו כחום היום רצה לומר כי נרדם לחמימות השמש וראה המראה הזאת והוא נרדם, וקודם שדיבר עמו בדבר סדום הראהו בנבואה שלושה מלאכים, הגדול שבהם בשרהו שתלד שרה ואף על פי שהוא אמר לו כשצווהו על המילה, שב לבשרו על ידי שליח לחזק הדבר בלבו, ועוד כדי שתהא שרה שומעת מפי המלאך, ואף על פי שהדבר הזה כולו היה במראה הנבואה, פעמים ישמע קול הדיבור מי שהוא עם הנביא כמו שראינו במראות דניאל שאמר: והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא (דניאל י' ז'), נראה מזה כי קול המלאך שמעו ולפיכך חרדו לאותו קול".
מפירוש הרמב"ן [18] לדברים אלו אנו למדים כי גם הרמב"ם, שהוא בר פלוגתא בעניין זה לרמב"ן, סבר כי אברהם לא נפגש עם המלאכים אלא רק בחלום, וזאת לאור הביקורת וההשגה של הרמב"ן על הרמב"ם, בזו הלשון:
"ובספר מורה הנבוכים נאמר כי הפרשה כלל ופרט, אמר הכתוב תחילה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך הייתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים ניצבים עליו, ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, זה סיפור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם. ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר וירא אליו ה', כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות, והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב עניין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה. וכן אמר בעניין וייאבק איש עמו (להלן ל"ב כ"ה), שהכול מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר ראיתי את אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי (שם ל"ב ל"א)".
עינינו הרואות כי רמב"ם פירש כרד"ק פרשיה זו.
אירועים נוספים רבים בתנ"ך פורשו על ידי גדולי המפרשים כחלום, ובכך שברו מוסכמות ופרשנויות על אודות מעשי ניסים. הפרשנות לפיה העולם מתנהל על פי חוקי הטבע, מועדפת על פרשנות לפיה היה נס, כי ה' אוהב את חוקיו – ראה "עיונים בחכמת הרלב"ג" [19] פרשת עקב, תחת הכותרת: "ה' אוהב את הטבע" עמוד 122.
אין להתפלא כי הרד"ק מעלה אפשרות לפרש גם את מאבקו של יעקב עם מלאך ה' [בראשית פרק ל"ב פסוק 24] - כחלום. להלן פירושו, לאחר הבאת הפסוק:
בראשית ל"ב כ"ד: "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך ירכו בהיאבקו עמו".
פירוש רד"ק: "וכל המעשה הזה אפשר שהיה במראה הנבואה בחלום, ואף על פי שמצא עצמו צולע בהקיץ, היה לו מאת האל להיות בו זה לאות לפי שהיה פוסח במחשבתו אחר כמה הבטחות אשר עשה עמו האל, מידה כנגד מידה להיות פוסח בגופו... ואם תרצה תאמר כי המעשה הזה היה בהקיץ ממש ולא היה אלא דמיון לבד שנדמה לו איש ולא היה, כמו שנאמר במלאך יהושע, ובמלאך גדעון ובזולתם, ונוכל לומר כן במלאכי אברהם ולוט, כי כל זה היה יכול להיות בדמיון, אבל זה היה בנגיעה ואי אפשר בלא גוף, לפיכך נאמר שלבש גשמות לשעתו על דרך מופת, וזהו שנגע בכף ירך יעקב והיה צולע כי זה היה נגיעה ממש".
גם דון יצחק אברבנאל [20] בפירושו לתורה מחזיק בדעה זו ומבאר כי אפשר שתיגרם תאונת גוף – תןך כדי החלום, ולהלן דבריו:
"ואמנם אם היה העניין הזה במראה הנבואה או בהקיץ כבר ידעת דעת הרב המורה [אברבנאל מכנה כך את הרמב"ם, על כי כתב את החיבור "מורה נבוכים" – אב"ע] בפמ"ג ח"א [המדובר הוא ב"מורה נבוכים" לרמב"ם, חלק א' פרק מ"ג שכותרתו: "כנף, למובניו השונים. – המלאכים אינם בעלי גוף" – אב"ע] שהיה זה כולו במראה הנבואה, ושהייתה הנבואה הזאת כלל ופרט, כי בתחילה סיפר בכלל שיעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים, ואחר כך סיפר איך קרה זה בפרט ואמר ששלח יעקב מלאכים לעשו, ועניין השליחות הראשון והמנחה, ושנשאר יחידי בלילה והתאבק איש עמו, וזו היא עניין הנבואה. והנה הרמב"ן הקשה עליו ואמר, אם היה זה במראה הנבואה, איך בבוקר היה צולע על ירכו? ואני כבר כתבתי כי אותו ספק אין התירו ממה שיקשה לי שכבר נראה התפעל כלי הנפש מהדמיונים שהם יגיעו כלי הנפש להנעה, מה, הלא תראה שיחלום החולם ששוכב עם אישה ומאותו חלום יראה קרי, כאילו היה עושה אותו בועל בהקיץ? ואחר, שהוא נופל ממקום גבוה ויתנועעו איבריו כולם תנועה חזקה בשינה עד שייקץ מאותה תנועה, וכל זה נראה מן החוש, לכן לא ירוחק שבהיות יעקב בחלום נבואתו רואה ההתאבקות ההיא ושנגע בכף ירכו התפעל כל כך טבעו, ומפני הרושם שעשה בו דמיונו באותו חלום, שהכלים הגופניים נפגעו בזה ונשאר צולע על ירכו וכמו שהזכרתי שם, וכן זכרו הרלב"ג במקום הזה גם כן".
אברבנאל מוסיף נדבך חשוב לדעה כי התיאורים הנ"ל, אפשר כי הם באים לתאר חלומות ולא מציאות, בכך שכרופא הוא קובע, כי בעת החלום - החולם מתנועע ומבצע פעילות פיזית, ויכול שייפגע.
בהמשך הפירוש, אברבנאל מעדיף את האפשרות כי יעקב נלחם ממש, אלא שהוא לא רק שאינו פוסל כי במציאות יעקב לא נלחם עם המלאך, אלא גם מסביר, שהיות יעקב צולע עקב המאבק – אינה מוכיחה כי לא חלם.
אשת לוט
בספר בראשית, פרק י"ט, מצוי אחד הסיפורים המרתקים ומעוררי הדמיון שיש בתורה: ה' ציווה את הנמלטים על נפשם מערי החטאים סדום ועמורה, לא להביט לאחור במנוסתם, להצלת נפשם, אל העיר צוער;
"ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר הימלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הכיכר ההרה הימלט פן תיספה".
הנמלטים מערי החטאים היו לוט, אשתו ובנותיו. כפי שמסופר וכפי שנלמד, אשת לוט הביטה לאחור, וכעונש על כי המרתה את דבר ה' הפכה לנציב מלח –
"ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח".
...ומדריכי התיירים בנגב, בימינו, מראים לקהלם הנדהם הר דמוי אדם, מצביעים לעברו ואומרים – זו אשת לוט, וה"הוכחה" לכך ברורה - הרי ההר דמוי אדם, והוא רווי מלח.
בעיון מדוקדק מגיעים למסקנה כי לא זה אשר כתוב, ולפחות ניתן לקבוע על דרך ההיגיון כי אין זה הפירוש היחידי לפסוק.
"ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" – מי? אשת לוט? ואולי ותהי הארץ נציב מלח, ואילו אשת לוט, שהביטה לאחור – רק חזתה בדבר?! והטעם של הציווי שלא להביט לאחור הוא פשוט: הציווי היה למהר ככל האפשר כדי להינצל מהפורענות שפקדה את סדום ועמורה, וחזקה כי הממהר הנס על נפשו, לא מביט לאחור.
הא ותו לא.
להלן פירוש חזקוני, המעלה אפשרות זו:
"דבר אחר, ותבט אשתו מאחריו ותהי כל הארץ נציב מלח, שכן גפרית ומלח שרפה כל ארצה (דברים כ"ט כ"ב)".
התיאור הוא של התפרצות הר געש, באזור האמור, המועד לפורענות. אכן, אותו מונח ממש מופיע באותו הקשר בספר דברים – ולהלן ציטוט הפסוק משם:
"גופרית ומלח שרפה כל ארצה לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצביים אשר הפך ה' באפו ובחמתו".
גם בבראשית י"ט כ"ח מתוארת הפורענות בסדום ובעמורה בתיאור של שריפה –
"והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן".
פירושו של חזקוני בעניין אשת לוט, עולה בקנה אחד עם דעתו של הרלב"ג כפי שהיא מובאת בפירושו לפרשת נוח, ולהלן ציטוט:
"התועלת השביעי הוא בדעות. והוא שכבר למדתנו התורה בזה הסיפור שהשם יתברך, כשיעשה המופתים, אמנם יעשה אותם בסיבות היותר נאותות לפי המנהג הטבעי. וזה היפך ממה שיחשבו הסכלים מהמון אנשי תורתנו, כי הם ישתדלו לבאר דברי המופתים באופן שיהיה בו מן הזרוּת יותר אצל הטבע. ויחשבו שזה הגדלה לשם יתעלה. ולא די שאינו הגדלה לשם יתברך, אבל הוא חסרון, והם לא ישערו. וזה מבואר מאד למעיין בזה הספר, עם מה שכבר ביארנוהו בזה העניין, עד שהאריכות בביאורו הוא מותר" [מיותר].
כפועל יוצא מכך, גורס הרלב"ג כי מופתי ה' נעשים בדרך הטבע "ככל שאפשר".
אף אם נראים לצופה מן הצד כנסים. להלן דבריו בפירושו לפרשת "בשלח" בעניין קריעת ים סוף :
"התועלת השביעי הוא בדעות. והוא להודיע שהשם יתעלה יעשה מה שיעשה מהנפלאות באמצעות הסיבות היותר נאותות שאפשר".
ומבאר שם הרב יעקב לייב לוי:
"היותר נאותות - היותר מקובלות וקרובות אל הסדר הקיים, בלא להיזקק לנסים".
אכן, בבואו לתת פירוש לפסוק – "ותבט אשתו מאחריו ותהי לנציב מלח", גם הרלב"ג גורס כי אשת לוט לא הפכה לנציב מלח ולהלן דבריו:
"ותהי נציב מלח. רוצה לומר שארץ סדום ועמורה הייתה כמו נציב גדול ממלח, כי לחזק השרפה נתחדש שם מלח כאמרו "גופרית ומלח שרפה כל ארצה" (במדבר כ"ט כ"ב). וראוי שתדע כי מהארץ הנשרפת יתחדש המלח כמו שהתבאר בספר האותות. ולא זכר מה שקרה לאשתו בהביטה מאחריו,...",
ומבאר ומסביר הרלב"ג כי לא הוצרך הכתוב להזכיר את מותה. אכן, רבות הדמויות בתורה שלא מבואר כיצד ובאילו נסיבות נפטרו. ובהמשך מוסיף הרלב"ג בעניין זה:
"ולא הסכמנו גם כן שיהיה אמרו "ותהי נציב מלח" שב לאשת לוט, כי השם יתעלה לא יעשה המופתים כי אם לתועלת שייראו מפניו, והנה לא יהיה שם מי שיראה זה המופת. ולזה נראה לנו שאמרו "ותהי נציב מלח" שב לארץ סדום ועמורה. כי בהתהפך המקום ההוא, נראה בו גפרית ומלח, ולזה היה כמו נציב מלח".
עוג מלך הבשן
בפרשת דברים, פרק ג' פסוק י"א מתואר גודלה של מיטת עוג מלך הבשן – תשע אמור אורכה וארבע אמות רוחבה. לפי אונקלוס [21] בתרגומו ולפי רש"י בפירושו, לא באמת איש ממוצע מדובר, אלא ב"אמת מלך", באמת עוג, וזאת נאמר כדי להכביר את פלא גודלו של עוג.
הראב"ע כבר עמד על כך שאין כל יתרון לקביעה "באמת עוג", ולהלן דבריו מתוך פירושו לתורה:
"באמת איש, באמת כל אדם. והנה הוא כפול, ולא יתכן להיות באמתו, כי מה בא הכתוב ללמד".
אכן הכתוב לא מלמד דבר על שיעור גובהו של עוג אם הוא קובע כי גודל מיטת עוג הוא 9 אמות הנמדדות באמת עוג – הרי דברים אלו יכולים להתייחס לננס, באותה מידה שהם יכולים להתייחס לענק. [באמירה: "באמת עוג", מדובר ביחס שבין אורכה של המיטה לבין אורך האמה של המשתמש בה, ערך מספרי שלא קשור בשום צורה לגובהו של המשתמש ולא מעיד על כי הוא: ענק, רגיל או גמד].
פירוש הרלב"ג מזכיר את פירוש הרמב"ם במורה הנבוכים, ואלה דבריו של הרלב"ג בעניין זה:
"כי רק עוג מלך הבשן וגו', הנה ערשו ערש ברזל. לכבדותו, מצד כובד גופו נצטרך לנשאו במשכבו ערש ברזל. תשע אמות אורכה וארבע אמות רוחבה באמת איש, הנכון לפי הפשט כמו שזכר הרב המורה. והוא מבואר, כי אמרו "באמת איש" ירצה בו באמת האנשים והיא האמה הנהוגה, שהיא אמת איש בינוני. ולזה יהיה גובה עוג כמו שש אמות בינוניות או שבע או יותר מעט, לפי הנהוג מאורך המיטה יותר מאורך השוכב בה. ואולם לרז"ל בזה המאמר על צד ההפלגה והגוזמא. ויש לו פנים, זולת מה שיובן ממנו להמון, כמו שביארנו בביאורנו במסכת ברכות על מה שאמרו רז"ל עקר טורא בת תלתא פרסי".
גישת הרלב"ג בעניין זה ברורה: לו היה כאן נס, ועוג מלך הבשן שהובס על ידי ישראל היה פלאי בגובהו, התורה הייתה אומרת זאת במפורש כשם שמצוינים בה נסים אחרים. בפועל היה עוג גבוה אך לא עד כדי גובה פלאי. הסיפורים המפליגים בגובהו הם על דרך הגוזמא והאגדה.
יעקב וצאן לבן
אנו קוראים בפרשת ''ויצא יעקב'', על קורותיו של יעקב אבינו בחברת לבן הארמי, ותוך כדי עיון בפרשה, מגלים לכאורה אירוע פלאי: יעקב היה רועה את צאן לבן, ובקרב הצאן היה מיעוט של -
''חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים'' בראשית ל' ל''ב.
יעקב ולבן באו לידי הסכם כי שכרו של יעקב יהיה הצאן שבמיעוט האמור – כלומר – כל ''חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים''.
להשלמת התמונה יובהר: הכבש הוא האיל [זכר], בת זוגו היא כבשה [או רחל]. לאיל יש קרניים, לכבשה בדרך כלל אין קרניים אך שניהם מביאים תועלת לאדם – בס''ה במתן חלב, בשר, יצירת אריגים, ובשימוש בקרני האיל למטרות שונות. גם העז משמשת לחלב, בשר וצמר, והזכר בעזים הוא התיש. [תיש צעיר נקרא גדי עזים, והתיש מכונה גם שעיר עזים.
ברגיל, לא נמצא הרבה כבשים או אילים חומים, ולא נמצא הרבה עזים ותיישים נקודים וטלואים [מכוסים בנקודות ובכתמים קטנים.
יעקב הסכים לכאורה ''לבוא לקראת לבן'' ולהסתפק במיעוט הצאן, אך כדי שהמיעוט ישתווה לרוב במניינו, הפעיל יעקב את חכמתו שכנראה עלתה על חכמת לבן ויועציו, והפריד את הצאן, כפי שכתוב בפסוק מ' בבהירות רבה.
והתוצאה?
וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים
וַחֲמֹרִים.
הצגת האירוע הזה כפלא היא טעות. ההפרדה מביאה לידי התרבות מהירה של המיעוט, עד להגיעו לדרגת הרוב, ולשם הוכחת הדברים נדמיין לנו מודל בו יש 1000 ראשי צאן מסוג הרוב [יכונו ר'] ורק 100 ראשי צאן מסוג המיעוט [יכונו מ'].
במצב של צאן מעורב ללא הפרדה, היחס הראשוני יישמר.
במצב של הפרדה, הבה ונבדוק זאת תחת הנחה כי הסיכוי כי לזוג ר' ייוולד ר' הוא 90% והסיכוי כי לזוג ר' ייוולד מ' הוא 10%. כמו גם שהסיכוי שלזוג מ' ייוולד מ' הוא 90% והסיכוי כי לזוג מ' ייוולד ר' הוא 10%.
הנחה נוספת היא, שבכל מחזור הצאן מכפיל את עצמו כמותית.
במצב של הפרדה, אין לדון כלל בסיכוי של הזדווגות מהורים מסוגים שונים – ר' יהא מנוטרל מ-מ', ומיד עם לידת מ' בקבוצת ר' הוא יועבר לקבוצה המתאימה, וכך יהא גם לגבי המקרים של לידת ר' בקבוצת מ'.
בהינתן לדוגמא כי הרוב מכיל 1000 ראשי צאן והמיעוט רק 100 ראשי צאן, במצב ראשוני צאן המיעוט ימנה 100 ראשי צאן וצאן הרוב 1000. לאחר מחזור אחד ימנה המיעוט 100-10+100 = 290 ראשי צאן והרוב 1000-100+10=1910 ראשי צאן. המיעוט גדל ב 190 ראשי צאן והרוב גדל ב 910 ראשי צאן.לשון אחר, המיעוט גדל פי 2.9 והרוב גדל רק פי 1.91, וכך הלאה.
המשך החישוב יראה כי כעבור 4 מחזורים בלבד, גדל הצאן של יעקב על פי המודל המוצע פי 40.8 בעוד צאן לבן גדל רק פי 13.5, ובהשוואה אחרת, יעקב החל את התהליך עם צאן קטן כמותית פי 10 מצאן לבן, וכעבור 4 מחזורים גדל צאנו לכדי ערך הקטן רק פי 3.3 מצאן לבן.
התהליך הזה יתמשך עד להגעה לשוויון כמותי בין שני המחנות, וזאת יכול היה יעקב לדעת מראש.
עוד עובדה תפעל לזכות גידול הצאן של יעקב, והיא, כי בהיות החומים והטלואים ייחודיים, הרי הם יביאו לעולם צאצאים כמותם בסיכוי גבוה יותר מאשר הצאן הרגיל שאינו ייחודי, אך גם ללא סיוע בעובדה תורשתית זו, עדיין מהבחינה ההסתברותית-מתמטית ברור כי יעקב נהג בחכמה ויכול היה לצפות מראש, בבטחה, כי ההפרדה של הצאן תעצים את רכושו ללא כל צורך בנס.
מבנה המשכן
מבנה המשכן [הוא אוהל מועד], מתואר בפרשת תרומה בספר שמות.
עמודי המשכן עשויים עצי שיטים שמידותיהם כתובות בפרק כ"ו פסוקים ט"ו ט"ז:
"ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים. עשר אמות אורך הקרש, ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד".
עוביו של הקרש לא מוזכר, אך מקובל מפי הראשונים [חז"ל] שעוביו אמה.
הראב"ע אינו מקבל את הפירוש של חז"ל, ומפרש אחרת:
"הנה לא נכתב כמה עובי הקרש. והראשונים אמרו, שהיה אמה....ועל דעת רבינו שלמה [רש"י], כי במעשה נס היה עומד .... ואם קבלה היא שהעובי היה כך, נשמע ונקבל".
בהמשך מעלה ראב"ע אפשרות אחרת למבנה המשכן, עם קרשים שרוחבם אמה וחצי וגובהם עשר אמות ככתוב, אך עוביים לא אמה אלא עובי זניח.
ראה גם דברי הסבר לפירוש הראב"ע של אשר וייזר בספר "תורת חיים" [26], שמות, פרק כ"ו פסוק י"ח הערה 95.
ההבדלים בין מבנה המשכן על פי המקובל [רש"י כפי שמעיד עליו ראב"ע, ואחרים] לבין ההצעה של הראב"ע למבנה המשכן הם שניים: א. עובי הקרשים, כאמור. ב. מידות החתך של שני עמודי המשכן במקצועותיו [בפינותיו] אשר בחזית המערבית [החזית הנגדית – המזרחית – היא פתוחה]: לפי רש"י – קרשים אלו לא נבדלו משאר עמודי המשכן, ואילו לפי הראב"ע –
"...אינם כמידת הקרשים הנזכרים, ..... ולא ידענו אם היו קרשי המקצועות מרובעות או עגולות".
לאור האמור לעיל, להלן יובא שרטוט עקרוני של שתי השיטות בעמודים הבאים.
עוד יבואר, כי אכן בהנחה שעובי הקרשים הוא 1 אמה, היה צריך להעמידם בדרך נס, כפי שמעיד הראב"ע על פירוש רש"י לעיל, וזאת מפאת משקלו הרב של כל קרש יחיד. יש לזכור כי קרשים אלו הובאו ממצריים ונישאו במדבר. לשיטת הראב"ע אין צורך בנס כדי לשאת את הקרשים.
בהנחה כי המשקל הסגולי של עץ הוא 0.7 טון למטר מעוקב, ואמה היא 0.45 מ', יוצא כי משקל עמוד אחד הוא כדלקמן:
נפח הקרש במ"ק – 10x1.5x1x0.45x0.45x0.45 = 1.367 מ"ק.
משקל הקרש – 1.367x0.7 = 0.96 טון.
והערה נוספת, קרשים בסדר גודל כזה אינם נחוצים למשכן כה מצומצם במידותיו מבחינת שיקולי חוזק.
באיור שלהלן מבנה המשכן לפי רש"י ואחרים, ומבנה המשכן לפי הראב"ע.
שני השרטוטים הם מתוך הספר: "אמר אברהם המחבר" [22].
סיום
הרב שלמה זלמן אריאל [23] כותב בערך "נס, נסים" באנציקלופדיה "מאיר נתיב" (24) כדלקמן:
"לאחר שנסתלקה הנבואה מישראל, חדלו גם הנסים הגלויים. "אמר רבי אסי: למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים" (יומא כ"ט). וגם נס אסתר עצמו היה על פי דרך הטבע. גם שיבת ישראל בימי עזרא וגם ניצחון החשמונאים היה בבחינת נס בדרך הטבע".
כבר הגדרנו בראשית הדברים כי כל מה שנעשה בדרך הטבע אינו בבחינת נס.
מקורות
1. יותם ראובני – סופר ויוצר ישראלי, נולד 1949.
2. "על הניסים" – ספר מאת: אברהם בן-עזרא, בהוצאת "נמרוד", 2003.
3. נתן אביעזר – פרופסור אמריטוס לפיזיקה באוניברסיטת בר אילן, נולד 1938.
4. "בראשית ברא" – ספר מאת: נתן אביעזר, בהוצאת "חידקל", 1993.
5. יוסף קאפח – רב ופוסק הלכה, מהדיר ומפרש כתבי הרמב"ם, 1917-2000.
6. הרמב"ם – רבי משה בן מיימון, מגדולי הפוסקים, 1138-1204.
7. "מורה הנבוכים" – ספר מאת הרמב"ם, נכצב במאה ה- 12 בשפה הערבית, תרגום ראשון לעברית בידי שמואל בן תיבון, תרגום המאה העשרים – הרב יוסף קאפח.
8. הראב"ע – ר' אברהם בן עזרא, משורר, מתמטיקאי ופרשן תורה, 1090-1165.
9. רש"י – ר' שלמה יצחקי, פרשן התנ"ך והגמרא, 1040-1105.
10. חזקוני – ר' חזקיה בן מנוח, פרשן תורה, 1250-1310.
11. ישעיהו ליבוביץ – פרופסור לכימיה אורגנית, ביוכימיה ונוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית, הוגה דעות, 1903-1994.
- 12. "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" - ספר מאת ישעיהו ליבוביץ, בהוצאה עצמית, 2000.
- 13. רס"ג – רב סעדיה גאון, פרשן המקרא, 882-941.
- 14. רשב"ח – ר' שלמה בן חפני, פרשן תורה וגמרא, נולד במאה העשירית, נפטר – 1013.
- 15. ר' שלמה אבן גבירול – משורר ופילוסוף, 1021-1058.
- 16. "שיחות על שמונה פרקים לרמב"ם" – ספר מאת ישעיהו ליבוביץ ותלמידים חברים, בהוצאת "כתר" 1986.
- 17. רד"ק – ר' דוד קמחי, פרשן תנ"ך, 1160-1235.
- 18. רמב"ן – ר' משה בן נחמן, פרשן המקרא והתלמוד, רופא, 1194-1270.
- 19. "עיונים בחכמת הרלב"ג" - ספר מאת אברהם בן עזרא, הוצאת "קורטוב" 2006.
- 20. דון יצחק אברבנאל – מדינאי, כלכלן, פילוסוף ופרשן מקרא, 1437-1508.
- 21. אונקלוס – תנאי ממשפחת קיסרי רומא שהתגייר במאה הראשונה, מתרגם התורה לארמית.
- 22. "אמר אברהם המחבר" – ספר על פירושיו והגותו של הראב"ע, מאת אברהם בן עזרא בהוצאת "אקדמון" 2002.
- 23. שלמה זלמן אריאל – מחבר ועורך, 1895-1970.
- 24. "מאיר נתיב" – אנציקלופדיה בעריכת שלמה זלמן אריאל בהוצאת "מסדה" 1960.
- 25. "תורת חיים" – ריכוז פירושים לספרי התורה בהוצאת "מוסד הרב קוק".
26. רלב"ג – ר' לוי בן גרשום, פרשן תנ"ך, מתמטיקאי, ממציא, מדען, מהנדס, 1288-1344.
