מועד גילוי העילה בנזיקין
ניתוח זכויות במצב בו הנזק מתגלה באיחור ונדרש לבדוק את סוגיית ההתיישנות.
נוסח החוק
על פי סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיף 89, מוגדרת תחילת תקופת ההתיישנות כדלקמן:
"תחילת התיישנות
89. לענין תקופת-התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."
על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958, נקבע:
"התיישנות שלא מדעת
8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."
עינינו הרואות כי תקופת ההתיישנות היא מתחילה לפי חוק ההתיישנות במועד גילוי העילה [אם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את העילה], ולפי פקודת הנזיקין – אם הנזק לא התגלה ביום בו הוא אירע אז מתחילה ההתיישנות בתום 10 שנים ממועד גרימת הנזק.
כבר בשלב זה ברור כי הקורא צריך לבדוק פסיקה ולהסתמך עליה, לגבי ביסוס טענתו בנושא תחילת ההתיישנות, וזאת נעשה.
מכיוון שמדובר בנזק שנגרם, יש חשיבות לבירור מתי אירע הנזק, [ואז נולדה העילה], וכן – מתי נתגלה הנזק.
מועד גרימת הנזק [היווצרות העילה]
אם ידוע מתי נגרם הנזק, ובאותו מועד טרם התגלה, אזי ברור מתוך סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין כי תחילת ההתיישנות תהיה 10 שנים ממועד גרימת הנזק.
בדיון בעניין בניין שניזוק בגלל כשלי תכנון, כגון - עומק לא מספיק של כלונסאות בקרקע בעלת פוטנציאל תפיחה, הידיעה כי עומק הכלונסאות אינו עומד בדרישות התקן 940 חלק 1 הדן בביסוס מבנים - אינה מספיקה, משני טעמים:
א. הדרישה בתקן הנ"ל היא לאורך מינימלי של 10 מ' לכלונס, אך החישובים ושיקולי תכנון יכולים להביא לידי מסקנה כי העומק יהיה גדול יותר, כך שאין כאן מצב בו אם הכלונס יתוכנן בעומק תקני – לא ייגרם נזק. יתכן כי הבניין מתוכנן עם כלונסאות בעומק של 12 מ', אך דרישת החישוב ותנאי הקרקע מכתיבים עומק גדול יותר, ובמצב זה, עלול להיגרם נזק לבניין שאינו נזק של אי התאמה לתקן בעניין עומק הכלונסאות אלא סדקים ותזוזות.
ב. יתכן מצב בו עומק הכלונס יהיה 9 או 8 מ', והבניין לא ייסדק ולא יהיו בו תזוזות על אף אי ההתאמה לתקן.
לאמור, אם הנזק יוגדר - לא כנזק פורמאלי של אי ההתאמה לתקן, אלא כנזק של גרימת סדקים במבנה, שקיעתו, התרוממותו וכיוצא בזה, אזי אי אפשר יהיה להסיק גרימת הנזק רק על ידי קביעת מומחה, כי קיים נזק, שנגרם עקב תכנון לקוי [בין אם עומק כלונסאות קטן מדרישת התקן ובין אם סיבות הנדסיות אחרות].
במקרה מסוג זה, גם מומחה לא יוכל לציין את מועד גרימת הנזק – שהוא אינו ברור ואינו גלוי לעיני מומחה, קל וחומר לעיני האדם הסביר.
מועד גילוי הנזק
גילוי הנזק יכול להיות בשני אופנים:
א. גילוי על ידי מומחה.
מומחה יודע את שהדיוט אינו יודע. ההדיוט יכול לחוש כי ישנה צפיפות בחדר הרחצה, אולם הוא אינו מודע כלל לזכויותיו אשר על פי התקנות והוראות למתקני תברואה, אינו יודע כלל מהו "שטח גישה" [אותו שטח שחייב להיות פנוי מול כלים סניטריים], ועל כן אינו יודע האם הוא ניצב בפני אי התאמה ומכשול או שאין הדבר כך. הדיוט יכול לראות ואפילו לבדוק את שטח הפתח למעבר אוויר בחלון הממ"ד, אך עקב כך שאינו יודע מהי דרישת התקנות לגבי אוורורו של חדר, הוא לא יכול לדעת האם השטח שמדד הוא תקין ומתאים לדרישה או לא.
מומחה, המחשב את הביסוס של המבנה ו/או מסיק מסקנות על הביסוס - על סמך בדיקת תכניות ונתוני קרקע, או על סמך סימנים אחרים גם באין תכניות – יכול להאיר עיני הדיוט ולקבוע קיום נזק ואז מועד גילויו של הנזק, הוא מתלכד עם מועד מסירת חוות הדעת המקצועית.
ב. גילוי על ידי הדיוט
הדיוט, או "האדם הסביר", יכול להבחין בהופעת סדקים בביתו אך לא להיבהל מהם; הוא יכול לסבור כי מדובר בסדקים שמצריכים סתימה וצביעה ותו לא. הוא גילה נזק שולי, של הופעת סדיקה בבניין. במהלך הזמן, יש והסדקים יתרחבו, ואוליי גם יגרמו לתופעות חמורות יותר המשבשות את החיים בבית – כגון: חדירת רטיבות מהתקרה עקב הסדקים על אף עבודות איטום, או – תופעה של דלתות שאינן נסגרות עקב תזוזות רכיבי הבית, או – שמיעת חריקות בלילות המעידות על תזוזות הבניין, וכיוצא בזה. ואז, ורק אז, הוא מבין כי לא מדובר בנזק של סדקים היכול לבוא אל תיקונו באמצעות עבודות תחזוקה, אלא, בנזק מהותי המהווה סיכון והדורש טיפול אחר. גילוי העילה במקרה זה, היא העילה שגורמת לאדם הסביר להזעיק מומחה ולהגיש תביעת נזיקין בשל מצבו הירוד של הבית, להבדיל מעילת תיקונים מעליה האדם הסביר יכול לוותר, הוא ביום בו רואים כי יש נזילת מים מהתקרה, ביום בו ברור כי הרעשים בלילות אינם חלום אלא מציאות של תזוזת הבית, ביום בו רואים כי אותם סדקים זניחים גדלו בממדיהם ורואים דרכם את הנוף מחוץ לבית... אז מתגלה העילה.
פסק דין אורה אברהם
מדובר בע"א אורה ואברהם אברהם נ' עדנאן רשאד וג'בארין איברהים, בית המשפט העליון, שופטים: ד' ביניש, א' א' לוי, מ' נאור, הנסמך גם על דברים שנאמרו על ידי שופטים אחרים כפי שיפורט, ולהלן ציטוט חשוב מפסק דין זה אשר קבע הלכה בעניין הנדון:
"שאלת היחס בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות נדונה רבות בפסיקה (ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל,פ"ד ל"ח (3) 673; ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט (5) 485, 511-502 (להלן: פרשת שיכון עובדים); י' גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק" משפטים יט (תשי"ט) 81, 141-138, וכן בע' 369 ואילך). לא בכדי התעוררו קשיים רבים בכל הנוגע לקביעת היחס בין הסעיפים האמורים, אשר קשה להצדיק את השוני ביניהם; מגמת הפסיקה, כפי שהתגבשה באותם פסקי דין, כוונה לצמצם את תוצאתה של האנומליה המתקיימת כאשר הסעיפים חלים בעת ובעונה אחת. בהתאם למגמה זו התייצבה ההלכה כיום כפי שנוסחה בפסק דינו של השופט ריבלין בפרשת המאירי הנ"ל, בו נקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ממשיך לחול בעיקרו גם על תובענות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה; אולם, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין גובר על סעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין רכיב הנזק בלבד (שם, בע' 547). על פי הלכת המאירי, כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התובענה, סעיף 89(2) הנ"ל לא יגרע מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות (שם, שם). כך נאמר מפי השופט ריבלין בפרשת המאירי הנ"ל:
"נראה כי אכן ראוי להפריד בין שאלת גילוי הקשר הסיבתי העובדתי, המתקיים בין הנזק ובין האשם שגרם לו, לבין שאלת גילוי הנזק עצמו; בעוד שעל רכיב הנזק בעילות התובענה חלות הוראות סעיף 89(2) לפקודה, נתפסת שאלת הקשר הסיבתי ברשתו של סעיף 8 לחוק" (שם, בע' 550).
גם השופטת שטרסברג-כהן הצטרפה לגישתו של השופט ריבלין באותה פרשה וציינה כי ביסוד גישה זו עומדת המגמה לצמצם את תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין:
"לשיטתי, יש לצמצם את תחולת המחסום שבסעיף 89(2) למינימום ההכרחי ולאמץ את ההסדר שבחוק ההתיישנות ככל שניתן בלי לרוקן מתוכן את הסיפה לסעיף 89(2) ... סעיף 89(2) סובל את הפירוש שלפיו רק גילוי הנזק נשלט על-ידי הסיפה של אותו סעיף, ורק עליו חלה הגבלת 10 השנים מיום אירוע הנזק. רכיב הקשר הסיבתי שיכול שיתקיים מאוחר יותר מאירוע הנזק ומהתגלותו, אינו נתפס בהכרח על-ידי הסיפה לסעיף 89(2). לפיכך, אם הרכיב שלא נתגלה הוא הקשר הסיבתי בין הנזק שנגלה לבין המעשה שגרמו, יתחיל מירוץ ההתיישנות מאז היוודע הקשר הסיבתי ומגבלת 10 השנים לא תחול עליו ... אודה, כי פרשנות זו מלאכותית קמעא ומגמתית יותר מקמעא, אולם היא לגיטימית. מגמתה להוציא מגדר הגבלת 10 השנים כל שניתן להוציא מגדרה. ניתן להוציא מגדרה כל רכיב שאיננו בגדר התגלות הנזק"."
הסיפור מאחורי פסק הדין אורה אברהם היה תביעה בגין נזקים של כשל מהותי בתכנון וביצוע של בית מגורים. התביעה נדחתה בערכאות נמוכות ונקבע כי התובעים ישלמו שכר טרחה לנתבעים, ובית המשפט העליון הפך את הקערה תוך דיון מורחב בסוגיה של הגשת תביעה לאחר יותר מ- 10 שנים ממועד הבניה ולכן נושא ההתיישנות עלה ולובן שם.
שופטי בית המשפט העליון עשו צדק על הניזוק, המגלה את העילה במועד מאוחר כלשהו מבלי לדעת מתי נוצרה העילה, נושא שהוא סמוי לא רק מעיני הדיוט אלא גם מעיני מומחים כפי שניתן ללמוד מהדברים שנאמרו לעיל.
