מבחן לשופטי בית המשפט העליון
שופטי בית המשפט העליון דנים בסוגיות שהן בעלות חשיבות ערכית וציבורית, אשר בדרך הטבע הן גם סוגיות מהסוג שמעניין - ואף מרתק - את התקשורת.
עקב כך, בין אם שופטי העליון מעוניינים בפרסום - ובין אם לא, נוצר הד תקשורתי בעקבות פסיקותיהם, וגם אם יש מי מביניהם שהוא צנוע בהלכותיו ומתרחק מפרסום - אפשר להניח שבאופן כללי, הפרסום מסב לשופטי בית המשפט העליון נחת.
הסיכון במצב זה, הוא בכך שהשופטים הנכבדים ישאפו לדון בנושאים בעלי הד תקשורתי, תוך דחיית נושאים אחרים, "אפורים". סיכון זה הוא גם המבחן לשופטי ביהמ"ש העליון - האם לאור הפרסום וההילה התקשורתית, הם יקלו ראש כאשר תבוא לפתחם סוגיה "פשוטה", שממבט ראשון היא חסרת עניין לכלל הציבור, מסוג הסוגיות שמעניינות בעיקר את הצדדים לדיון ואת מי שעלול להיקלע למצבים, הדומים למצבם.
האם במקרים "אפורים", נניח – כאשר מתעורר הצורך להכריע בנושאי תכנון ובנייה, השופטים ידחו את הדיון המעמיק, או: יזנחו את הכללים המחייבים, או: ידונו בסוגיה בה מדובר כלאחר יד - תוך לטישת עיניים לדיון הבא, שבו מעורב, אולי, ראש הממשלה או שר בכיר, ומנגד, האגודה לאיכות השלטון, וצוותי עיתונאים צובאים במקרים הללו על פתחו של בית המשפט, ומייחלים למוצא פיו.
העניינים אשר הם בסכנת הזנחה, הם נושאי תכנון ובניה.
למעשה, יש בעניינים אלו עניין ציבורי פוטנציאלי, שהוא מתעורר – כל אימת שאזרח נפגע מאותה סיבה, שהעלתה את הצורך בדיון בה, בערכאה גבוהה ביותר.
בנוסף, יש לתת את הדעת על כך שנושאי תכנון ובניה משפיעים על איכות המגורים של כולם, ודרך השפעה זו – משפיעים על איכות החיים והרמה הממוצעת הכללית של אזרחי המדינה. מי שחי בתנאים יותר טובים, תורם יותר למדינה בסופו של יום – גם ללא צלצולי פעמוני התקשורת.
מאמר זה נכתב כהערה לביהמ"ש העליון, בבואו לדון בנושאים "שוליים"-לכאורה, הטעונים דיון, אולם הם חסרי עניין ציבורי - לכאורה.
