בית המשפט מכריע גם בנושאי מומחיות
הלכה היא, שבית המשפט אינו מומחה.
לו היה בית המשפט מומחה, לא היה צורך במינוי מומחים - הן ע"י ב"כ הצדדים והן ע"י בית המשפט.
דוגמא להסתייגות ביהמ"ש מנושאי מומחיות, מצויה בע"א 14449-07-11 בן שושן נ' מג'ארבה, בית המשפט המחוזי בחיפה, שופטים: הנשיאה שלומית וסרקרוג, יצחק כהן, חן שפירא, שם בית המשפט דחה את קביעתו של בית משפט קמא לפיה הופחתו אחוזים מסוימים ממחירים שנקבעו ע"י מומחים - להלן ציטוט:
"בנסיבות אלה ומאחר שלא מדובר בנתון שהוא בידיעה שיפוטית, לא היה מקום להפחתה האמורה, לא מן השיעורים שנקבעו על ידי המומחה גנדלר ולא מן השיעורים שנקבעו על ידי בן עזרא."
ראה הרחבת דיון בנושא, בספרי "עדות המומחה בזירה המשפטית" בהוצאת "בורסי" - 2016, עמ' 190-194.
ואולם, כאשר יש בפני בית המשפט שתי גרסאות שונות של מומחים, והוא צריך לקבוע בפסק דינו ולהכריע בין שתיהן, הוא (ביהמ"ש) הפוסק האחרון.
להלן ציטוט מתוך רע"א 632/23 מדינת ישראל רשם העמותות נ' ישיבה וכולל אבן חיים, כפי שהובא בתוך ת"א 6375-02-23 איתן הררי נ' נאות מזרחי בע"מ:
"מינוי מומחה מטעם בית המשפט מהווה אך כלי עזר בידי בית המשפט בבואו להכריע בשאלות מקצועיות העומדות בפניו, כאשר אין בידו את מלוא הידע והניסיון הדרושים לשם הכרעה בהן. נקבע לא אחת כי מינוי המומחה לעולם אינו מחליף את שיקול דעתו של בית המשפט, וההכרעה הסופית בפלוגתה נותרת בידי בית המשפט, בהיותו הפוסק האחרון גם בעניינים שבמומחיות. [...]. (רע"א 632/23 מדינת ישראל רשם העמותות נ' ישיבה וכולל אבן חיים, פסקה 7 [נבו] (17.4.2023))."
סיכום
בית המשפט לא רשאי ליצור מומחיות בחלל ריק, אולם מתפקידו להכריע בין מומחים.