אוורור - הפרשנות המועדפת
על פי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970, התוספת השנייה, סעיף ההגדרות 2.01, מבואר כי ייעודו של חלון הוא - תאורה ואוורור.
ההגדרה מתיישבת עם כללי התכנון.
על פי תקנה 2.21 שם, נדרש כי בחדר שינה יהיה גודלו המינימלי של החלון 8% משטח החדר.
מחלוקת שלא באה אל סיומה היא, כיצד יימדד שטח החלון הנדרש -
גרסה א': לפי שטח האוורור (החלק בחלון שדרכו חודר אויר לחדר) - או -
גרסה ב': לפי השטח בבניה, הכולל בתוכו גם חלקים שלא מעבירים אויר - כגון - מסגרת החלון, או - שמשה קבועה, או - כנף חלון לגבי חלון כ.ע.כ שתמיד חציו אטום למעבר אויר.
הנושא נדון ב-רע"א 6215/22 יונתן מילר ואח' נ' החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ, בית המשפט העליון, השופטים: נ' סולברג (שניסח את פסק הדין), ד' מינץ, י' אלרון, פסק דין מיום 19.01.2023.
בית המשפט העליון העדיף את גרסה ב' לעיל.
לפי גרסה ב', יודעים מהו "שטח החלון", אך לא יודעים מהו "שטח האוורור", אולם בית המשפט סייג את שיטתו, בסעיף 10 לפסק הדין, ופסק בנוסף כי חזקה שהוועדה המקומית לתכנון ולבניה תדאג לכך שיהיה אוורור נאות, מבלי לציין כיצד ועל סמך אילו קריטריונים ייבדק האם האוורור תקין או לא.
ובלשון בית המשפט:
"אציין כי לא נעלמה מעיני טענת המבקשים, שלפיה פרשנות זו עלולה לפגוע באפשרות הגשמת תכליתה של תקנה 2.21, אשר נועדה, לכאורה, להבטיח כניסת אור ואויר במידה נאותה, באמצעות קביעת יחס מינימלי בין שטח החלון לבין שטח רצפת החדר.
סבורני, כי ממילא, התקנות יכולות להבטיח, לכל היותר, את קיומו של פתח בקיר שיהיה בגודל מספק כך שתתאפשר התקנת חלון נאות בעתיד".
כאן, כמובן, ביהמ"ש העליון שגה - התקנות לא מבטיחות זאת כלל ועיקר.
קיצורו של עניין, על פי פרשנות א' - שטח האוורור דרך החלון הוא ברור וניתן לקביעה ולבדיקה - אחוז מסוים משטח החדר.
על פי פרשנות ב' - מכשירים חלון בכל שטח אוורור שהוא, עד כדי אפס, שכן ניתן לתכנן חלון שחציו סגור בזכוכית קבועה, וחציו הנותר הוא כ.ע.כ, כך שבכל מצב של פתיחה - לפחות חציו סגור, כך שהאוורור המקסימלי בו הוא רבע (25%) ממידת פתח החלון, וכמובן שניתן לתכנן חלון קטן עוד יותר עד כדי ביטולו של האוורור כליל - ועדיין תהיה התאמה לתקנות לפי שיטתו של כב' השופט נ' סולברג.
מכאן אעבור לפרשת "אמור" בספר ויקרא.
בפרג כ"ג, פסוקים 15,16 כתוב:
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית, תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'".
מדובר ב-50 יום שבין יום א' של פסח לבין שבועות.
יש שתי גרסאות לעניין זה:
גרסה א': סופרים מיום א' של פסח.
גרסה ב': סופרים מיום השבת שאחרי יום א' של פסח.
על פי גרסה ראשונה, תאריך חג השבועות - לפי לוח השנה העברי - הוא קבוע וידוע מראש, כמו תאריכי שאר חגי ישראל.
על פי גרסה שניה, התאריך אינו קבוע כי מתחילים את הספירה מיום שבת, ככתוב, שאחרי א' של חג הפסח, ובכל שנה יום השבת מתקיים במרחק זמן אחר ביחס ליום החג הראשון של פסח.
חז"ל העדיפו, כמובן, את הפרשנות המסוימת, על פיה יש מועד לחג.
הצדוקים - דבקו בטקסט כלשונו, והם חוגגים את חג השבועות לפי פרשנות ב'.
לצורך קביעתם, חז"ל פרשו שיום שבת ויום חג אחד הם, כי שובתים בחג.
מה להם לחז"ל, כי לא קיבלו את פרשנות הצדוקים?
פשוט מאוד: כלל פרשני הוא, להעדיף את הפרשנות אשר לפיה יש תוצאה ברורה, מסוימת, על פני פרשנות שלפיה היום בחודש אינו קבוע - או שטח האוורור אינו ידוע.
בהכנת המאמר נעזרתי בספרו של ר' חיים שרעבי ז"ל - "עוד צוהר לפרשיות השבוע" בהפקה עצמית, שקיבל הסכמות ממספר רבנים.
