המדרגות המסוכנות לשימוש - וחזקת הסבירות

שינוי בגישה אל התכנון והבניה - מעבר מתכנון עבור האדם הסביר, לתכנון עבור מקרי קיצון.

לפני עשרות בשנים, חלה תפנית חדה בתפישת עולם התכנון בישראל. תפנית זו, שהיוותה שינוי גישה מהותי, לא קרתה ביום אחד, אלא היא פרי מאמצים משותפים של מומחים, אשר נאלצו להתמודד מול מומחים מהאסכולה הישנה; כמו גם - פרי חידושי פסיקה בנדון.

דוגמא ספציפית

לפני עשרות שנים, במאה הקודמת, העדתי בבית משפט כמומחה מטעם הדיירים, בין היתר בנושא המבנה של המדרגות הפנימיות בדירה.

גם המהנדס י"פ העיד באותו עניין - כמומחה מטעם בית המשפט.

היה מדובר במדרגות פנימיות, שלא תאמו את דרישת התקנות.

בעדותו המומחה י"פ הסכים עם קיומה של אי ההתאמה, אולם קבע כי הוא עלה וירד מספר פעמים במדרגות בהן מדובר, ולא חש בשום סיכון שהוא; אשר על כן, אי התאמה זו לא גורמת לשום נזק.

להבהיר, י"פ היה אז כבן 50 שנה, והוא דילג בביטחון רב במדרגות ללא סיכון.

בית המשפט קיבל את דעתו של המומחה שמינה, ובפריט זה דחה את חוות דעתי שהושתתה על התקנות. עד כאן הדוגמא.

לימים, נתוודעתי במסגרת עבודתי המקצועית לפסק דינו של השופט צבי א' טל, ע"א 2004/92, עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם, שהאיר את עיני, והיה ראוי כי יהווה תקדים מחייב בנושאי תכנון ובטיחות.

לפעמים, משפט אחר יוצר הארה גדולה, וזה מה שנגרם בפסק דינו של השופט טל בעת שפסק (בית המשפט העליון) כדלקמן:

לאמור, התקנות הותקנו עבור מי שלא התבונן, ולא נזהר; התכנון לא אמור לכוון למשתמש הסביר, הממוצע, המצוי, אלא - למקרי קיצון, הכוללים: ילדים, זקנים, נכים, מי שאינו מרוכז בהליכתו, ולכן - הדוגמא של מומחה בית המשפט שדילג בקלות, עלה וירד במדרגות - אינה רלוונטית לפגמים שהיו באותן מדרגות.

תפישת עולם שונה בתכנון ובניה.