תכנון מתחשב; לא עבור "האדם הסביר".
אין ספק כי חלה מהפכה שקטה בגישה לתכנון מבנים. מדובר במהפכה שקטה, שאינה תוצאה של אירוע מסוים כלשהו, אלא נגרמה ונוצרה בעקבות שינויים בדפוסי מחשבה בקרב מתכננים, שופטים, ואנשים שנתנו דעתם על נוהגם של בני אדם.
מבוא
בשנות השמונים של המאה הקודמת, התכנון בכללותו היה מכוון לאדם הסביר;
לרווחתו, לבטיחותו, להנאתו ולשימושו.
עם הקדמה והגידול בתוחלת החיים, כמו גם המודעות לזכויותיהם של זקנים ונכים, התחולל השינוי בתכנון.
חובת הנגישות במבני ציבור היא סממן של תפנית זו בתכנון, וחקיקת המשנה הענפה בתחום תכנון עבור נכים, התקנת תקנות ותקנים (תקנים ישראליים מסדרת 1918), מהווה פועל יוצא מבורך של השינוי שחל. (התקן הראשון שהתייחס לזכויות נכים ראה אור ב-דצמבר 1998- "נגישות הסביבה הבנויה- עקרונות לדרישות כלליות".
מן המקורות
הרגישות לנגישות, הייתה קיימת ומפותחת ביהדות כבר בתקופת המקרא. ראה דברים פרק כ"ב פסוק ח'-
"כי תבנה בית חדש, ובנית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו".
המעקה נדרש לשם הגנה על כל מי שנקלע לגג הבית, כמו גם לכל מקום אחר עם הפרשי גובה. על כן הוא נדרש להיות חזק דיו, ובגובה מתאים. חז"ל קבעו את מידת גובה המעקה כדי עשרה טפחים שהם בערך 90 ס"מ;
על סמך פרשנות חז"ל, בהיות טפח מידת רוחב 4 אצבעות של אדם, נקבע גובה המעקה 90 ס"מ- כאמור, עשרה טפחים.
(מחקרים ארכיאולוגיים שבדקו רוחב 4 אצבעות אצל קדמונים- הגיעו למסקנה כי טפח רוחבו הממוצע הוא בקרוב 9 ס"מ).
רק בתקן 1142 "מעקים ומסעדים בבניינים" שראה אור לראשונה בחודש מרץ 1982, נקבע גובה במעקה 105 ס"מ.
בבניינים שנבנו לפני חלות תקן זה- וקיימים כיום- נמדוד את גובה מעקה המרפסת וכן את גובה אדני החלונות, ונגלה כי גובהם 90 ס"מ בדרך כלל...
אפשר להיווכח בדירות ישנות שנבנו על פי התקן הישן, במעקי מרפסות ואדני חלונות שגובהם 90 ס"מ.
דוגמא נוספת לרגישות לנגישות מצויה במקורות- להלן ציטוט מפירוש המשנה ע"י הרמב"ם, סדר נזיקים, בבא קמא פרק שלישי:
"כלל הוא אצלנו, אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים".
הדברים נאמרו בהקשר למכשולים שבדרך אשר אותם יש למנוע- בור או תל בשיעור כלשהו, מדרגה בודדה, וכיוצא בזה.
פסיקה
פסק דין של בית המשפט העליון המהווה מפנה חד, ומאותת לציבור המתכננים והבונים, הוא פסק דינו של השופט צבי א' טל, ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם, להלן ציטוט:
"כך כיוון בית משפט קמא למאמר בהקשר דומה, "אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכם", (בבא קמא, כ"ט, חו"מ תי"ב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך, אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא כלפי מי שלא התבונן".
כב' השופט צבי א' טל ז"ל חידד את הדרישה לתכנן מבנים תכנון מתחשב, לא עבור מי שנזהר ומתבונן, אלא גם כלפי מי שלא התבונן, ובהליכתו במישור- נתקל במדרגה או במכשול אחר, מעד ונפגע.
עינינו הרואות את התעוררות הפסיקה, שהלכה בעקבות מקורות היהדות.
מדובר בתפנית משמעותית, ובשינוי גישה. המתכנן אמור לראות מול עיניו את הזקן והטף, האנשים עם מוגבלויות, האנשים שלא נזהרים- או מפני שהם חולמים, או מפני שהם ממהרים, או מכל סיבה אחרת.
הגישה המחמירה בעניין הבטיחות, הופנתה אל ציבור המתכננים ישירות תוך עקיפת מחוקק המשנה- מבלי לזנוח את תרומתו של מחוקק המשנה לנושא, אך גם מבלי להמתין לדברי החקיקה שלו.
לפני השינוי- די היה בכך שהמתכנן הסתפק ביישום התקנים והתקנות. על פי הגישה החדשה- אין די בכך; התכנון חייב להתאים למשתמש, והחקיקה מהווה דרישת סף ולא רק המלצה.
התקנות והתקנים אינם הכול; ראה בעניין זה ת"א 718/96 זיסה הולדר נ' עיריית חיפה ואח', בית המשפט המחוזי בחיפה, שופט: י'. גריל.
בתיק זה קבע ית המשפט כי גם במהלך בן 3 מדרגות, אשר בזמנו לא היה טעון במעקה ע"פ התקנות שהיו אז בתוקף, נדרש להתקין מעקה, על פי חובת הזהירות וכללי הבטיחות הבלתי כתובים, החלים על הנתבעת.
בית המשפט בתיק זיסה הולדר היה מודע לכך שהתקנות לא מחייבות התקנת מעקה, ולמרות זאת חייב את הנתבעת באחריות לנזק שנגרם בגלל אי התקנתו.
מי שבונה מבנה- מחויב בביצוע הבניה באופן שלא ייגרם בעטיה סיכון למשתמש, על כל הכרוך בכך.
פסק הדין פורסם בפדאור ובמאגרים משפטיים נוספים.
בעניין גובה המעקה, והמעבר מ- 90 ס"מ (לפי ת"י 1142 משנת 1982) ל- 105 ס"מ (לפי חידוש התקינה- החל מת"י 1142 משנת 1988 ואילך), בית המשפט העליון אמר את דברו וחקר את הנושא. להלן ציטוט רלוונטי מחכים מתוך ע"א 673/66 יהודה ברקוביץ' נ' מנחם זיווף ואח', שופטים: לנדוי, ברנזין, קיסטנר [פ"ד כ"א (2) 88]:
"אם אפשר למצוא הוראה בדבר גובה מעקה, הרי מיצינו זאת רק במשפט העברי בדין מעקה, כפי שנאמר בתורה:
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגנך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנופל ממנו" (דברים, כ"ב,ח').
שיערו חכמים גובה מעקה במידה של עשרה טפחים. בזמננו אין דעה אחידה בין הפוסקים מהו שיעור זה של עשרה טפחים. לפי שיעורי המידות שנקבעו על-ידי החזון איש ז"ל- מגדולי הפוסקים בדור האחרון- גובה המעקה חייב להיות מלכתחילה 100 ס"מ, לכל הפחות 98.20 ס"מ, ובשעת הדחק אפשר להסתפק גם ב- 96.20 ס"מ (ראה בספר "שיעורי המצוות" נתחבר על- ידי גיסו של ה"חזון-איש" הרב קנייבסקי). ישנן מסורות אחרות בדבר מידות ושיעורים שנאספו על-ידי הרב חיים נאה ז"ל, ובהתאם לאותם שיעורים מעקה בגובה של 88.5 ס"מ הוא מספיק (לפי שיעוריו כנראה שדי גם ב-85 ס"מ).
מוסכם בהלכה כי מי שמשאיר בביתו מעקה שאינו מגיע לגובה של עשרה טפחים, עובר הוא בכל רגע על דין מעקה".
יש ומפגע קטן גורם לנזק גדול. המתכנן חייב לקחת בחשבון עובדה זו, ולמנוע ברמת התכנון כל מפגע קטן ככל שיהיה.
ראה דכ"א 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', בית המשפט העליון, פסק דין הידוע בשם "פרשת רינגר".
"בפרשת רינגר אשר מוזכרת בעניין רביד, ולא נס ליחה גם כיום, מגדיר השופט ברנזון את העיקרון בכינוי "הגולגולת הדקה", בהאי לישנא:
על המזיק לשאת בתוצאות מעשהו גם אם התוצאה החמרה במידה בלתי-צפויה מחמת מצבו המיוחד של הנפגע, אם רק סוג הנזק שנגרם על-ידי המעשה הוא צפוי מראש. כאשר סוג הנזק הוא צפוי ורק התוצאה הנובעת ממנו היא בלתי צפויה או גדולה וחמורה מהצפוי מחמת אי-נורמליות השוכנת בגופו או בנפשו של הקרבן, כי אז המזיק אחראי גם לנזק המוגדל והבלתי צפוי שנגרם בשל כך (ע"א 390/62 משולם רינגר נ' מואיס ליאון, פ"ד יז 1662, בעמ, 1678 (29/7/1963))".
הדברים הובאו בתוך ת"א 52583-02-11 מ' ש' נ' עיריית פ"ת, בית משפט השלום בתל אביב, שופט: ישי קורן בפסק דין מיום 11.01.2016, אירוע בו אדם נתקל בלכתו באבן משתלבת ששקעה וגרמה לתאונה- פרט שעלול להחשב כזעיר, בעוד שהנפגע פוצה בסכומי כסף נכבדים כמפורט שם. להבהיר, שקיעה מקומית של משטח אבנים משלבות - היא תופעה די שכיחה במקומותינו... (בתיק זה שימשתי כמומחה מטעם התביעה).
ללמדנו לנקוט באמצעי זהירות מוקפדים.
סיכום
התכנון בישראל עבר בחמישים השנה האחרונות שינוי יסודי בתפישת עולם.
השינוי הוא- מתכנון עבור המשתמש הממוצע והסביר, לתכנון שאמור להתאים לנכים ולמצבי קיצון, כגון- פעוטות, זקנים, נכים.
המודעות לאנשים עם מוגבלויות גברה, ובד בבד הותאמו למודעות זו כללי תכנון ועיצוב.
תוחלת החיים בסימן עליה, ובמסגרת הדאגה לקשישים- גם התכנון נכלל. זאת ועוד, המעמד הכלכלי של הקשישים שופר ואף הוא מכתיב התחשבות בצרכיהם ובהעדפותיהם.
הוצאו תקנים בנושא נגישות, בנושאי אחזקה ועוד, המהוים מענה חלקי להתפתחות זו; והיכן שהתקנות שותקות- דיברה הפסיקה והציבה סטנדרטים מתאימים, כדוגמת פסק דינו העקרוני של השופט צבי א' טל, שהיווה תקדים בעניין גישה תכנונית נדרשת.
