אחריות קבלן

על פי "חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות תשכ"ט - 1969", סעיף 4 (א) בחוק, נדרש כדלקמן:

"4 (א'): ואלה הזכאים להיות רשומים לענף.

(1) מי שרשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים המתנהל על פי חוק המהנדסים והאדריכלים, תשי"ח-1958, ויש לו שנתיים נסיון בביצוע עבודות הנדסה בנאיות מתוך חמש השנים שקדמו להגשת בקשתו להירשם בפנקס;

(2) בוגר בית הספר להנדסאים או לטכנאים מתוך רשימת בתי ספר שנקבעו בתקנות ויש לו ארבע שנות נסיון בביצוע עבודות הנדסה בנאיות מתוך שמונה השנים שקדמו להגשת בקשתו להירשם בפנקס, וכן מי שהוכיח בראיות ובמבחנים שקבע השר בהתייעצות עם ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, שהוא הנדסאי או טכנאי ויש לו נסיון כאמור;

(3) מי שהיה לפחות שש שנים מתוך שתים-עשרה השנים שקדמו להגשת בקשתו להירשם בפנקס, מנהל עבודה בעבודות הנדסה בנאיות מהסוג שהוגדר על ידי השר בתקנות כסוג ראשון במעלה, והוכיח זאת בראיות או מבחנים שקבע השר כאמור;

(4) מי שעבד כקבלן לעבודות הנדסה בנאיות שלוש שנים לפחות מתוך חמש השנים שקדמו לתחילתו של חוק זה והגיש תוך שנה מיום תחילת החוק את בקשתו להירשם בפנקס ובלבד שמי שהיה במשך שלוש שנים האמורות חבר בארגון המסונף למרכז הארצי של ארגוני הקבלנים והבונים בישראל יראוהו כמי שעבד באותה תקופה כקבלן לעבודות הנדסה בנאיות;

(5) תאגיד אשר שניים לפחות מחברי הגוף המנהל בפועל את עסקיו, ובסוגי תאגידים שנקבעו - לפחות אחד, ממלאים אחרי התנאים שבאחת מפסקאות (1) עד (4), וכן שותפות אשר מהשותפים לפחות שניים, ואם היו בה רק שני שותפים - לפחות אחד, ממלאים אחרי התנאים כאמור;

(6) תאגיד או שותפות או יחיד המעסיקים עובדים הממלאים אחרי התנאים שבאחת מפסקאות (1) עד (4), במספר שנקבע בתקנות בהתאם לסיווגם של התאגיד או השותפות או היחיד, ושלא יפחת משנים, ולעניין הסוג הנמוך ביותר בכל ענף או ענף המשנה שבו רשום הקבלן, כפי שנקבע בהוראות לפי חוק זה - שלא יפחת מאחד, ובלבד שלא יהיו זכאים להישאר רשומים בפנקס אלא כל עוד הם מעסיקים עובדים כאמור.

(7) מי שהיה שלוש שנים לפחות חבר בגוף המנהל בפועל תאגיד הרשום בפנקס או שותף לא מוגבל בשותפות הרשומה בפנקס והיה חבר כאמור ביום תחילת חוק זה."

עינינו הרואות כי חלופה מס' (1) לחוק, סעיף 4 (א) בו, מתנה רישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים ועוד ניסיון של שנתיים בביצוע עבודות הנדסה בנאיות.

המשמעות היא, כי כדי להיות קבלן רשום בענף הנדסה בנאית לא די בידע של מהנדס רשום, אלא דרוש בנוסף לכך עוד שנתיים לפחות של ניסיון.

בהמשך יש עוד 6 חלופות לכישורים, שנראים לרשם מקבילות מבחינת רמת הדרישות לחלופה מס' 1. בין אם הן אכן מקבילות ובין אם לא, ברור כי חלופה אחת מדברת בעד עצמה, והמסקנה מכך היא שקבלן רשום הוא בעל מקצוע המחויב ברישום, ברמה כאמור, ובהצלחה בבחינות.

חוק התכנון והבניה, ותקנותיו

מדובר בחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965, ובתקנות אשר הותקנו על פיו - תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970, הל"ת - הוראות למתקני תברואה תש"ל - 1970, ותקנות התכנון והבניה (תכן הבניה) שהן בהתהוות בעת כתיבת שורות אלו.

על פי סעיף 203 (א) לחוק התכנון והבניה -

"המבצע עבודה אסורה במקרקעין המפורטים להלן, דינו - מאסר שנתיים או כפל הקנס האמור בסעיף 61 (א)(4) לחוק העונשין, וכן קנס לפי סעיף 245..."

(הפירוט עד סוף הסעיף 244).

בתקנות אשר על פי חוק זה, יש פירוט בדבר גודלם של חללים במבנה, פרטי בניין, תכליות העומדות במבחן התוצאה, הוראות מיגון, הוראות תברואה, אצירת אשפה, כלים סניטריים, אביזרי אוורור, צנרת, ציוד ועוד ועוד.

אין לבצע שום פעולה בניגוד למכלול האמור בחוק ובתקנות שעל פיו; זאת ועוד, ביצוע בניגוד לכך מהווה עבירה פלילית.

כל זאת - אינו רק באחריות קבלן, אך בהחלט גם חלק מתחום עיסוקו, ובאחריותו.

מי קובע על מי תוטל האחריות?

התשובה לשאלה שבכותרת הינה - בית המשפט.

להלן שני פסקי דין מנומקים בעניין זה:

א.     ת"א 9046-02-13 שמואל בן חיים נ' אייל אטיאס, בית משפט השלום בראשון לציון, שופט: רפי ארניה, להלן סעיף 20 בפסק הדין:

"בענייננו, המומחה מצא שלוש סיבות אפשריות לקריסת תא השאיבה הראשון: אפשרויות א' וב' (שבוודאות אינן באחריות הנתבע) ואפשרות ג' (שייתכן והיא באחריות הנתבע)...

 

....תפקידו של המומחה הינו לסייע לבית המשפט לקבוע את ממצאי העובדה ביחס לאירוע נשוא חוות-הדעת. תפקידו של המומחה מוגבל לפן העובדתי בלבד. עליו להבהיר ולבאר בהתאם לניסיונו ומומחיותו את הפן העובדתי של האירוע.

פשיטא, שאין זה בסמכותו של המומחה לקבוע את האחריות המשפטית ביחס לגורמי האירוע, היה וחוות דעתו ביחס לגורמים אלה תאומץ על-ידי בית-המשפט. תפקיד זה מוטל על כתפי בית-המשפט בלבד:

"מומחה בית-המשפט אינו בא במקומו של השופט, ואינו מוסמך להתערב בשיקולים של שיפוט בחסות מומחיותיו או בחסות מינויו"
 (ראו ספרו של ד"ר אינג' אברהם בן עזרא עדות המומחה בזירה המשפטית, התשע"ו –2016, עמוד 65).

על כן, בענייננו, המלצתו של המומחה לחלק את האחריות בין התובע לבין הנתבע נוכח ההיתכנות של אפשרות ג' אינה בתחום סמכותו. היא אינה מתיישבת עם דיני הראיות וסדרי הדין הנוהגים בשיטתנו המשפטית, ולא מצאתי לנכון לאמצה".

ב.     ע"א 2688/95 כרם מהנדסים ואח' נ' יצחק פנחס ואח', בית המשפט העליון, שופטים: ט' שטרסברג - כהן, צבי א' טל, י' טירקל, להלן ציטוט:

"על הטלת האחריות, ובעיקר על חלוקתה, אמר [שופט בית המשפט המחוזי - אב"ע]: 'מסקנתי היא כי הנתבעים 1, 2 ו-3 הפרו את חוזיהם עם התובעת, הזכאית לפיצויים מהם. בבואי לחלק את מידת האחריות ביניהם, נראה לי שאת עיקר האחריות יש להטיל על הקבלן שביצע בפועל את העבודות הפגומות. איני רואה טעם מדוע לא יהא אפשרי להחיל את עניין חלוקת האחריות גם בדיני חוזים במקרה כגון זה. הייתי מחלק את האחריות כך, שעל הקבלן 70% ועל הנתבעים 2 ו-3 יחד 30% מכלל החיובים שייקבעו במשפט."

בית המשפט העליון התנתק מחלוקת האחריות כפי שנקבעה על ידי המומחה, וקבע משיקולים שיפוטיים שאינם בתחום המומחיות של המומחה - חלוקה אחרת של אחריות: 70% כל כתפי הקבלן, ו- 30% ס"ה על כתפי המפקחים, אע"פ שהמפקחים הם אמורים לפקח ולמנוע ליקויים, והקבלן אמור לבצע.

קבלן ראשי מול קבלני משנה

שיעור נשיאת האחריות לליקויי בניה ע"י קבלן ראשי לעומת קבלני משנה, עלה בע"א 558/96 - שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל חנן ואח', בית המשפט העליון, שופטים: המשנה לנשיא ש' לוין, ט' שטרסברג - כהן, י' גולדברג. בפסק דין זה יש התייחסות לפסק דין משנת 1988 אשר פורסם במאגר פ"ד נב (4) 563.

בית המשפט פסק כי הקבלן אחראי כלפי התובעים ב - 100%, ואילו קבלני משנה אחראים לפי חלקיהם בחפיפה עם אחריות הקבלן. אחריות קבלני המשנה היא כלפי הקבלן הראשי ולא כלפי הדיירים, כאשר הדיירים לא מצרפים אותם לתביעה. (כאשר קבלני המשנה מצורפים על ידי הקבלן הראשי כצדדי ג').

בעקבות הלכה זו, נפסקו פסקי דין רבים אחרים.

הקבלן מול המתכנן

בתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970, תוספת שנייה, סעיף 2.03, נדרש כי גובה דירה יהיה לכל הפחות 250 ס"מ, וכל סטייה ממינימום זה היא ליקוי שבגינו חלה חובת פיצוי כספי.

ידוע, כי עבודות הבנייה אינן מדויקות, ולפיכך המתכנן צריך לקחת בחשבון סיבולת מסוימת. לשם קביעת גובה הדירה, עליו לקבוע מידה גבוהה מעט מעל המינימום הנדרש בתקנות.

"בת"א 1448/86, ששון ואחרים נגד בתים בע"מ ואחרים, בית המשפט המחוזי בירושלים - פסקו של הנשיא ו' זילר מיום 19/6/1991 (לא פורסם), אחד הליקויים העיקריים היה גובה דירה הנמוך מזה הקבוע בתקנות. הדיירים תבעו את החברה הקבלנית, וזו תבעה כצד ג' את האדריכלים שתכננו גובה גבולי שלפיו יתקבל גובה של 250 ס"מ בדיוק. ואכן במציאות, 20% מהדירות היו בגובה של 250 ס"מ, ואילו 80% מהדירות היו נמוכות יותר. דבר זה רק ממחיש את הצורך לתכנן עם מקדמי ביטחון כאמור, כדי להימנע מחריגה מהגבול התחתון שבתקנות."

בית המשפט שחרר את המתכננים מאחריות, והטיל את כל האחריות על החברה הקבלנית, בנמקו:

"מדובר בחברת בנייה. היא חתמה על ת' 4 יחד עם המתכננים, חזקה עליה שהיא יודעת דברים אלמנטריים כמרווח הנחוץ לריצוף, והיה עליה להקפיד בביצוע. בין כך בין אחרת, אני דוחה את הטענה שהמתכננים נושאים האחריות לגובה הבלתי מספיק של חלק מהחדרים."

הערה;

המאמר הופיע לראשונה בהיקף מצומצם בבטאון "הנדסה ואדריכלות" מס' 67 בהוצאת "מדיום"; המאמר הנוכחי הוכתב ועודכן.