חוות דעת ועדות: צורה ותוכן

צבעוניותה של חוות דעתו של מומחה בית המשפט, כמו גם רהיטות דיבורו בעדותו [המוגנת] בין כותלי בית המשפט, אינם אמורים להרשים את השופט ולהשפיע על פסק דינו. על בית המשפט לנסות להבין מיהו המומחה הניצב בפניו – ומה הוא אומר, מה הוא טוען: האם הוא [מומחה בית המשפט] עושה מלאכתו בתום לב, בחוכמה וביושר, או שמא הוא נוגס, הורס ודורס, נוגס ממון, הורס את כללי המקצוע ודורס כל מה שניצב בדרכו ברגל גסה.

מה יותר קל, מהיר, מובן ופשוט – וגם נראה "פוליטיקל-קורקט" - מאשר לקבל על קרבן וכרעיהן את מסקנותיו של המומחה?

כך הוא הדבר, במיוחד במצב בו חוות הדעת של מומחה בית המשפט מוגשת בפורמט מהודר וצבעוני, ונראית להדיוטות מלאת חכמה ומעמיקה, ובמיוחד כאשר המומחה מטעם בית המשפט גם נחקר על חוות דעתו בחקירה, בה בית המשפט מהווה עבורו חומה ומגן, שומר על כבודו, מסנן שאלות ומונע פרובוקציות [דבר שלא קורה כאשר עולה על דוכן העדים מומחה צד לדיון או עד אחר].

חקירת המומחה עולה בממון לצד החוקר – לא מדובר רק בתשלום שכר טרחת המומחה, אלא גם בתשלום הוצאות לדוגמא, כאשר בית המשפט סבור כי החקירה הייתה מיותרת - והא ראייה, המומחה הנכבד "עמד על דעתו". לאמור, יש ובית המשפט משבח מומחה עקשן העומד על דעתו גם כאשר הוא נחשף לטעויות בחוות דעתו.

בית המשפט סוגר תיק במהירות, ויכול למנות בשביעות רצון את אותו המומחה - בתיק הבא, הממתין לדיון.

הקבלן – מרוצה, המומחה – גם, והצדק, לכאורה, נעשה.

הרמב"ם, רבנו משה בן מימון שחי במאה ה- 12, מסביר [בהקשר אחר] את שביעות הרצון הכללית ואת מימוש הציפיות של המוני העם - בחלק שלישי פרק מ"ה של "מורה הנבוכים" בתרגום ובעריכת הרב יוסף קאפח, בהוצאת מוסד הרב קוק, ואומר כי מטרת הדינים המתייחסים לכהן בבית המקדש, ללבושו, לבשמים וכו', וכן גם לתיאור "וכיפר עליה", אינה אלא כדי להשרות אווירה נעימה ותחושה טובה בבית המקדש, ולהלן דבריו שם:

"וכן עוד לרוממות הבית רומם כבוד עובדיו, ונתייחדו הכוהנים והלוויים, ונעשה לכוהנים הלבוש היותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום בלבד, אלא אף הכיעורים פוסלים בכוהנים כמו שנתבאר בדיני מצווה זו, לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית, אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמטרה רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכול.

אבל בן לוי שאינו מקריב ואין לחשוב עליו שהוא מכפר עוונות כפי שנאמר בכוהנים וכיפר עליו, וכיפר עליה, אלא המטרה בליווי אמירת השיר בלבד, הרי הוא נפסל בקול, כי גם מטרת השיר התפעלות הנפשות לאותם הדברים, ואין הנפש מתפעלת אלא לנעימות הערבות, גם עם הכלים, כפי שהיה הדבר במקדש תמיד."

 [ההדגשות אינן במקור].             

כך יאה וכך נאה אצל ההמון – אך כך ראוי גם בבית המשפט?!

בית המשפט מחמיץ הזדמנות לחקור ולהתעמק בטענות תכנוניות חשובות, המהוות את הבסיס למראה המדינה במובן הפיזי, לאיכות הבנייה, ובפרט לאיכות המגורים.

מאז קום המדינה ועד שנות השמונים של המאה הקודמת, תוכננו ונבנו במדינת ישראל בתי מגורים בכל רחבי הארץ.

הדירות היו מתהדרות במרפסות החזיתיות, כאשר המעקה היה מורכב, בדרך כלל, מחלק תחתון, בנוי, שמעליו שיש או מוזאיקה, ומעליו מעקה ברזל חיצוני, כך שבני הבית והאורחים היו יכולים להניח כריות על המעקה הבנוי ולשבת עליו כעל ספסל.

בנוסף, הסדר זה של מעקה זכוכית הצמוד לשיש המרפסת [לרוב בחלק הפנימי או במרכז] מסכל אפשרות של ניקוז מי גשם מפני המעקה הבנוי בחלקו החיצוני. דבר זה מנוגד לת'ן 1752.1 לפיו נדבך הראש חייב להיות משופע כלפי פנים, כדי שמי הניקוז יתנקזו במרפסת.

זה היה הסגנון, זו הייתה הנורמה.

והנה, באה המודרנה, וביטלה את השימוש הפונקציונאלי במעקה הנ"ל במחי יד, כאשר הציבה את מעקה הזכוכית שהחליף את המעקה הקל - בחלק הפנימי של המעקה הבנוי, כך שהמעקה הבנוי נמצא מחוץ למרפסת ואי אפשר לעשות בו שימוש.

חלל המרפסת הוקטן.

אם מניחים עציץ על המעקה הבנוי – הוא עלול ליפול ולפגוע ואף לגרום לנזק, והיו דברים מעולם המתועדים בפסיקה.

אם נופל אל המשטח האופקי של המעקה הבנוי פלאפון – יכול שבעליו ינסה להחזירו לרשותו, וניסיונו זה עלול לעלות לו בחייו, שכן יכול להיות שהמרפסת בקומה ה- 20. והיו דברים מעולם [ברח' ורדיה מס' 8 בחיפה, בספטמבר 2013].

בית המשפט יכול – רק אם ירצה – להתעמק בסוגיה, ולהשיב על השאלה האם משטחו האופקי של המעקה הבנוי, אשר נמצא מחוץ למעקה הקל - מהווה מקום עם הפרשי גובה הטעון הגנה עליו, ואם כן, אז נשללת שיטת בניה זו, שפוגעת לא מעט בציבור הדיירים ומצמצמת את השימוש במרפסות.

אכן, קל יותר לוותר על הדיון ולגשת לתיק הבא.

בית המשפט לא אמור להתרשם מצבעוניותה של חוות דעתו של מומחה בית המשפט או מרהיטות דיבורו בעדותו המוגנת בין כותלי בית המשפט, אלא לדון בנושאים הכלולים בחוות הדעת ולנסות להבין – מה הוא אומר, מה הוא טוען, והאם הוא [מומחה בית המשפט] עושה זאת בתום לב, בחוכמה, ביושר, או שמא הוא נוגס, הורס ודורס, נוגס ממון, הורס את המקצועיות ודורס כל מה שניצב בדרך.

בית המשפט אינו המון, העלול להיות מושפע מקולו הצלול של הלוי המנגן ושר, או מהדר לבושו ויפי גופו של הכהן, אלא הוא [בית המשפט] משכמו ומעלה, שואף אל הצורה האמתית.

כאשר בית המשפט נמנע מלהתייחס לטענות הנגדיות לגופן, הוא מחמיץ לא רק השפעה על איכות המגורים בישראל, אלא גם העמדת דברים על דיוקם ועל מקומם, ועשיית צדק.