השירות המקצועי שנותן מומחה בית המשפט לשופט

נפסק לא אחת כי מומחה מטעם בית המשפט צריך להעמיד לרשות בית המשפט את מומחיותו, ולא לנסות ולנווט את פסק הדין.

במה דברים אמורים? המומחה מטעם בית המשפט אינו זרועו הארוכה של בית המשפט, כפי שכמה משפטנים [עורכי דין ושופטים] נוהגים לומר. הוא אינו יודע מהן עמדותיו ומהם שיקוליו של בית המשפט, ולפעמים באותו שלב מוקדם בו נדרשת מומחיותו של המומחה לעזרת בית המשפט - גם השופט עצמו טרם גיבש את הדברים.

במצב זה, על המומחה לתת שירות מקצועי בלתי תלוי לבית המשפט.

תפקידו של המומחה הממונה ע"י בית המשפט - מורכב עוד יותר; עליו להתעלות על עצמו, ולהכיל כמומחה שתי עמדות מקצועיות של הצדדים לדיון, המנוגדות זו לזו, ולתת מענה לשתיהן.

דוגמא:

נטען כי מדרגות פנימיות בבניין, בנויות בניגוד לתקנות.

המומחה מציין בחוות דעתו:

בדקתי את המדרגות, עליתי וירדתי בהן ולא חשתי בשום הפרעה והן בטיחותיות. בנוסף, אותן תקנות בהן מדובר – אינן חלות לגבי המדרגות.

אמירה זו של המומחה, "מעלה" אותו לדרגת שופט או בורר, ואינה מותאמת למטרת מינויו (בלשון המעטה), וזאת משני טעמים:

טעם ראשון:

מבחינה פיזית, המומחה אינו משמש מודל או דוגמן לבדיקת בטיחותן של מדרגות, ותחושת הבטיחות שלו אינה תחליף להוראות התקן או להוראתה של תקנת בניה. התקנות והתקנים נועדו לא רק לבטיחותם של מומחים פעילים, אלא גם לשלומם ולבטיחותם של זקנים ופעוטות, ויתירה מכך, אותם תקנים ותקנות נועדו גם למי שאינו נזהר במיוחד בהליכתו ומסב את תשומת לבו לנושאים אחרים. המומחה, בבדיקתו, היה – יש להניח – ממוקד במטרה שניצבה לפניו, ואולי גם לכוד באג'נדה משל עצמו. ראה בעניין זה ע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם, בית המשפט העליון, שופטים: תיאודור אור, צבי א' טל, דליה דורנר, להלן ציטוט:

בא-כוח העירייה מעלה טענת אשם תורם מצד המשיב, שהיה לו להתבונן בדרך שהוא הולך בה, מה גם שהייתה חשיכה במקום. בית המשפט קמא דחה טענה זו, באומרו:

"אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה".

כך כיוון בית משפט קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה, "אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים" (בבא קמא כט:, חו"מ תי"ב). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך –  אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן. כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך. (ע"א 188/59, 176 עיריית תל-אביב נ. ראש חודש ט"ז 301; ע"א 862/80, עיריית חדרה נ. זוהר ואח', ל"ז (3) 757; ע"א 73/86, שטיינברג נ. עיריית בני ברק, מ"ג (3) 343).

הבניין ומרכיביו לא מתוכננים רק עבור מי שמרוכז בהליכתו וערני לכל מכשול בדרך, אלא גם עבור מי שאינו נזהר.

לאור זאת, "המבחן" שערך המומחה תוך שימוש במדרגות – אינו רלוונטי.

טעם שני:

אומנם לדעתו של המומחה – אותן תקנות אשר המדרגות לא עומדות בהן, אינן חלות על המדרגות הפנימיות הנבדקות, אך יכולים להיות בעניין זה שני מצבים, ההופכים את הקערה על פיה:

מצב אחד – התקנות האמורות כן חלות על המדרגות, והמומחה שגה בפרשנותו.

מצב שני – התקנות האמורות אכן אינן חלות, אולם לאור העובדה שיש לאקונה בנושא זה, צריך ללמוד מהן על דרך "גזירה שווה" ולהחיל אותן גם על המדרגות הנבדקות.

אשר על כן, על המומחה מטעם בית המשפט להיות קשוב לעמדותיהם של שני הצדדים לדיון, ולתת חוות דעת מקצועית מקיפה למקרה בו הגרסה והגישה המשפטית של צד א' היא הנכונה, ולמקרה בו הגרסה והגישה המשפטית של צד ב' היא הנכונה.

מומחה הנצמד לגרסת צד לדיון – ייפסל.

ראה בעניין זה פסק דינה של השופטת הלה גרסטל, בית המשפט המחוזי בתל אביב, בר"ע 1429/04 אהוד שניידר נ' ש.מ. אסולין בנייה, יזום והשקעות בע"מ, פורסם בפדאור, להלן ציטוט רלוונטי:

המומחה אכן הפליג ודן בשאלות שבמשפט, כפרשנות החוזה בין הצדדים, ובשאלות שבעובדה, שאינן נוגעות לכימות הנזקים להם טענו הצדדים בתביעה ובתביעה שכנגד, אלא שהשופטת הנכבדה סברה שאין מדובר בפגמים היורדים לשורשה של חוות הדעת או לשורש מומחיותו של המומחה.

השופטת הנכבדה קבעה שהמומחה לא נהג בחוסר תום לב, ולא במשוא פנים, ושהליקויים בחוות דעתו היו תוצאת טעות חלקית בהבנת תפקידו. טעות שנפלה בתום לב.

לאמור, המומחה חרג מתפקידו – בתום לב.

אלא שהצד הנפגע, על אף שנפגע הוא ממומחה שנהג בתום לב – הוא צד שנפגע, והפגיעה הזו עלולה להשפיע על פסק הדין; להלן ציטוט מהמשך פסק הדין:

נאמר לעניין חריגת מומחית אשר חרגה מהתפקיד שהועיד לה בית המשפט בעת מינויה, כי הסתמכות בית המשפט על הערכתה החורגת של המומחית, אינה ראויה, ונושאת עמה מסר שלילי:

"המסר הוא שרשאי מומחה רפואי, המתמנה על ידי בית המשפט, לחרוג מכתב המינוי שלו ולהתייחס בחוות דעתו לעניינים שלא נמסרו לקביעתו, וכשיעשה כן לא יסב בית המשפט את פניו מחוות הדעת שלו בעניינים אשר הוא לא נתבקש לחוות דעתו בהם".

[פרשת סהר, בעמוד 201 (ההדגשה שלי – ה.ג.)]

בית המשפט שבערעור לא סמך על בית משפט קמא כי ישכיל לנטרל עצמו מהחריגות, ולא הקל ראש בעובדה שהמומחה חרג מסמכותו – גם אם עשה כן בתום לב.

סופו של דבר, חוות הדעת נפסלה.