ע"א 4445/90 עמיגור נ' מאיוסט

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 4445/90

וערעור שכנגד

בפני: 

כבוד השופט א' גולדברג

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט י' זמיר

המערערת: "עמיגור" (ניהול נכסים) בע"מ

(המשיבה בערעור שכנגד)

נגד

המשיבים: יצחק מאיוסט ו-39 אח'

(המערערים בערעור שכנגד)

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.8.90 בתיקים אזרחיים 1098/88, 1014/88,  435/87 ו-27/89 בפני כבוד השופט י' בזק

בשם המערערת: עו"ד ב' אבלין

בשם המשיבים: עו"ד מרדכי נתאי

פסק-דין

השופט י' זמיר:

1. בפנינו ערעור מצד חברת עמיגור, ניהול נכסים בע"מ (להלן המערערת), על פסק דין המחייב אותה בתשלום פיצויים בגין ליקויים שנתגלו בדירות אשר מכרה לאנשים שונים (להלן המשיבים), וערעור שכנגד מצד המשיבים, שלא נחה דעתם משעור הפיצויים שנפסקו להם באותו פסק דין.

העובדות

2. המערערת הינה חברת בניה, אשר בנתה דירות מגורים בפרויקט מיוחד, בשכונת סן מרטין בירושלים.

המשיבים רכשו דירות בפרויקט זה, כל אחד דירה אחת, וביחד 20 דירות. נוסח החוזה לרכישת הדירות היה אחיד. לאחר זמן גילו המשיבים ליקויי בניה בדירות שרכשו. לכן תבעו את המערערת בבית המשפט המחוזי, בגין ליקויי הבניה, לפיצויים על הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מליקויי בניה אלה.

המשיבים לא רכשו את הדירות "על הנייר". כל אחד מהם ראה את הדירה שרכש (או דירה לדוגמא, זהה לזו שרכש) עובר לרכישתה. אולם עם כניסתם של המשיבים לדירות החלו להתגלות בהן ליקויים מליקויים שונים. המערערת נקראה לתקן ליקויים אלה.

את חלקם תיקנה, מהם שחזרה ותיקנה יותר מפעם אחת, אך היו ליקויים שלא תוקנו.

סביב הליקויים, אלה שתוקנו ואלה שלא תוקנו, התגלעה מחלוקת בין המשיבים לבין המערערת. המחלוקת נסובה על השאלה מה הם הליקויים, מי נושא באחריות לליקויים, מה העלות של תיקון הליקויים ומי יתקן אותם.

בית המשפט המחוזי מינה, בהסכמת הצדדים, את המהנדס אריה ורשבסקי (להלן המומחה), כדי שישיב על השאלות שבמחלוקת. בהסכם בדבר מינוי המומחה (שבית המשפט נן לו תוקף של החלטה) נקבע, בין היתר, כי -

מדובר על ליקויים שנגרמו לדעת המומחה עקב בניה לקויה ולא עקב שימוש שוטף בדירות או שינויים בהן. ומר ורשבסקי יתייחס בחוות דעתו גם לליקויים שאינם ניתנים לתיקון אם ימצא שליקויים אלה מהווים מפגע בטיחותי או אחר לתובעים.

כמו כן הוסכם כי -

אין באמור לעיל לפגוע בזכות כל צד מן הצדדים לטעון טיעונים משפטיים ואחרים בעניין חובותיהם וזכויותיהם החוזיות וע"פ דין, כלפי הצד השני.

המומחה ביקר בדירות, בדק אותן והגיש חוות דעת מפורטת. בחוות הדעת הוא מתייחס לכל דירה בנפרד, ומונה את הליקויים הניתנים לתיקון ועלותם, ואת אלה שלדעתו אינם ניתנים או אינם כדאיים לתיקון. הוא מוסיף ומציין כי הסתמך, בין היתר, על דו"ח ביקורת בדירות, שהוכן על ידי המהנדס ברגמן מחברת מיל"ב לבקשת המשיבים (להלן דו"ח מיל"ב).

ליקויי הבניה, להם טוענים המשיבים, מתייחסים בעיקר לרטיבות, סדקים בקירות, פגמים בריצוף, ארונות מתפרקים, פתיחת החלונות, ועוד. חוות הדעת של המומחה אימתה את רוב ליקויי הבניה עליהם התלוננו המשיבים.

בית המשפט קמא חייב את המערערת לשלם למשיבים פיצויים בגין ליקויי הבניה, בהתחשב בחוות הדעת של המומחה, לרבות פיצויים בגין עוגמת נפש, והוסיף וחייב אותה לשלם גם את הוצאות המשפט, לרבות הוצאות המומחים, אגרות בית המשפט ושכר טרחה של עורך דין.

טענות הצדים

3. הצדדים בפנינו, הן בערעור והן בערעור שכנגד, מלאים טענות כרימון נגד פסק הדין של בית המשפט קמא. הטענות משתרעות על פרטים ועל פרטי פרטים, מן השאלה אם יש לפצות על ליקוי זה או אחר בדירה זו או אחרת, דרך שאלות עקרוניות, כמו שאלת החיוב בפיצויים בגין פגמים אסתטיים, וכלה בשיקול הדעת של בית המשפט בהערכת הפיצוים על עוגמת נפש ושכר טרחת עורך דין.

תחילה אדון בערעור שהוגש על ידי המערערת. זהו ערעור ארוך ומורכב. אדון בו, לשם הנוחות, תחת שני ראשים: ראשית, טענות נגד ממצאים עובדתיים שנעשו על-ידי בית המשפט קמא; שנית - קביעות בית המשפט קמא בשאלות משפטיות.

לאחר מכן אדון בערעור שכנגד שהוגש על ידי המשיבים. זהו ערעור מוגבל יותר בהיקפו, שכן המשיבים יצאו מבית המשפט קמא וחלק גדול מתביעתם בידם.

ממצאים עובדתיים

4. התערבות בית המשפט לערעורים בעובדות. בית משפט זה פסק לא פעם כי בדרך כלל אין הוא מוכן להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט בערכאה ראשונה. כך הדבר בעיקר בשל היתרון הטבעי של בית המשפט בערכאה ראשונה, שיש בידו להתרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות המובאות בפניו מכלי ראשון, ואינן מובאות בפני בית המשפט לערעורים אלא מכלי שני.

אכן, יש גם מקרים חריגים, בהם בית המשפט לערעורים יהיה מוכן להתערב גם בממצאים עובדתיים. אולם, בכל מקרה, המבקש מבית המשפט לערעורים כי יתערב בממצא עובדתי שנקבע על-ידי בית משפט בערכאה ראשונה, עליו הנטל לשכנע את בית המשפט כי יש טעם מיוחד לחרוג מן הכלל השולל התערבות כזאת. ראה י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה 6, 1990), עמ' 807.

רתיעת בית המשפט לערערים מפני התערבות בממצאים עובדתיים של בית משפט בערכאה ראשונה, גדולה במיוחד כאשר ממצאים אלה מתבססים על חוות דעת של מומחה, לא כל שכן מומחה שנתמנה על-ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים. ראה ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185; ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עירית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133; ע"א 605/88 תבורי - בית חרושת למשקאות קלים בע"מ נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1.

5. כאמור, במקרה הנדון מינה בית המשפט מומחה בהסכמת הצדדים. ראה לעיל, פיסקה 2. המומחה ערך בדיקות רבות בדירות של המשיבים, במשך תקופה ממושכת, והגיש לבית המשפט חוות דעת מפורטת בדבר הליקויים שגילה בדירות ועלות התיקון של הליקויים.

המערערת באה בטרוניה לפנינו על כי בית המשפט קמא אימץ באופן גורף את הממצאים והמסקנות של המומחה. נניח, לצורך הדיון, שכך נהג בית המשפט קמא. וכי יש בכך פסול? הרי זו המטרה של מינוי מומחה מוסכם. אם המומחה מקובל על הצדדים, ואם בית המשפט סבור כי חוות הדעת שלו אמינה, רשאי בית המשפט לאמץ אותה כפי שהיא. כדברי הנשיא שמגר:

בית המשפט הוא הממנה מומחה מטעמו כדי לקבל תמונה מדויקת ומלאה, ואם חוות הדעת של המומחה שמינה מקובלת עליו, רשאי בית המשפט להסתמך על כל חלק אשר כלול בה (ראה ע"א 402/85, לעיל, בעמ' 139).

6. אולם, כענין שבעובדה, אין זה מדוייק לומר כי בית המשפט קמא אימץ את חוות הדעת של המומחה באופן גורף, וחייב את המערערת לפצות את המשיבים על כל ליקוי שנמצא על-ידי המומחה בסכום שקבע המומחה. בית המשפט בדק ושקל את חוות הדעת, פרט לפרט, והיו פרטים בהם אף דחה ממצאים או המלצות של המומחה. הנה דוגמאות:

א. המומחה קבע כי יש צורך בהתקנת סורגים בחלונות שבקומה העליונה. אולם בית המשפט קמא דחה את עמדת המומחה בעניין זה: הוא לא קיבל את נימוקי המומחה, ולפיכך אף סירב לחייב את המערערת בהתקנת הסורגים. ראה עמ' 19 לפסק הדין.

ב. המומחה הביא בחוות דעתו את הטענה של אחד הדיירים כי ההסקה בדירתו אינה פועלת, וציין את עלות הבדיקה הנדרשת כדי לגלות את הליקוי בהסקה. אך בית המשפט לא השתכנע כי המערערת אחראית לליקוי בהסקה, אם הוא קיים, ולכן נמנע מלחייב אותה בהוצאות הבדיקה או בפיצויים על אי-הנוחות. ראה עמ' 24-25 לפסק הדין.

לפיכך אין יסוד לומר כי בית המשפט קמא טעה בענין זה.

7. עם זאת, נכון הדבר כי בית המשפט קמא, כיוון שמצא כי המומחה "עשה מלאכתו נאמנה" (פיסקה 8 לפסק הדין), אימץ את עיקר הממצאים והמסקנות של המומחה.

המערערת, שמצאה עצמה נפגעת מכך, מנסה עכשיו לקעקע ממצאים ומסקנות של המומחה, במידה שבית המשפט קמא הסתמך עליהם. אכן, היא רשאית לעשות זאת, ובלבד שתעשה זאת בהתאם לדין, מבחינת המועד והדרך. חוות דעת של מומחה אינה בבחינת אורים ותומים. גם מומחה מוסכם עשוי לטעות. לפיכך בא הדין וקובע כי בעל דין, שדעתו אינה נוחה מחוות דעת של מומחה, רשאי לבקש ממנו הבהרות לחוות הדעת. ראה תקנה 134(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. יתירה מזאת, הוא רשאי גם לחקור את המומחה. ראה ע"א 402/85, לעיל.

המערערת היתה מודעת לדין בעניין זה. כפי שנאמר בפסק הדין של בית המשפט קמא (פיסקה 8), המערערת הציגה למומחה שאלות הבהרה בעניינים מסויימים, וקיבלה ממנו תשובות. בית המשפט קמא נתן דעתו לשאלות ולתשובות, וקיבל את עמדת המומחה.

בעניינים אחרים, בהם לא הציגה למומחה שאלות הבהרה, ניסתה המערערת לקעקע את חוות הדעת של המומחה בסיכומים שהגישה לבית המשפט. אך הדבר לא עלה בידה.

כיוון שכך, מה לה כי תלין? בפנינו טוענת המערערת כי קופחה זכותה לחקור את המומחה. אולם היא מכוונת טענה זאת לגבי עניינים בהם לא הציגה למומחה שאלות הבהרה, והיא אף לא ביקשה מבית המשפט קמא לחקור את המומחה עליהם. לכן ניתן לראותה כמי שהסכימה עם המומחה בעניינים אלה. ואם אין זה כך, אין לה להלין אלא על עצמה, שלא עשתה שימוש בכוחה להציג למומחה שאלות הבהרה בעניינים אלה, בעוד המשפט תלוי ועומד בפני בית המשפט קמא.

8. סיכומו של דבר, לא מצאנו בנסיבות המקרה עילה לסטות מן הכלל, לפיו בית המשפט לערעורים אינו מתערב בעניינים של עובדה ובמסקנות המתבססות על עובדות שנקבעו על ידי מומחה מוסכם.

אין טעם, ואין זה מדרכו של בית משפט זה, לעבור על הרשימה הארוכה של ממצאים ומסקנות, בעניין כל אחד מן הליקויים בכל אחת מן הדירות, הגודשים את פסק הדין של בית המשפט קמא. די לנו שנעמוד על טענות אחדות שהמעערת מעלה בכתב הערעור שלה, ויש להן אופי כללי או חשיבות מיוחדת.

א) תקופת האחריות. לטענת המערערת, המשיבים היו חייבים על פי החוזה להודיע על הליקויים שבדירה בכתב, עד תום תקופת האחריות שנקבעה בחוזה, ולא עשו כן, ולפיכך לא קמה להם זכות לפיצויים בגין ליקויים אלה. כאן מתעוררת שאלה שבעובדה: האם המשיבים הודיעו, או לא הודיעו, על הליקויים בתוך תקופת האחריות? בית המשפט קמא נזקק לשאלה זאת באריכות. הוא בדק ופסק (בפיסקה 3) כי "מחומר הראיות המצוי בפני עולה כי אכן היו פניות מצד התובעים אל הנתבעת ושלוחיה לתיקון הליקויים בדירות במרוצת תקופות האחריות השונות, פניות חוזרות ונשנות, לאחר שחלק גדול מן הליקוים לא תוקן או לא תוקן כראוי ע"י הנתבעת." אכן, כך עולה מחומר הראיות, ואין יסוד להתערב בעניין זה בקביעה של בית המשפט קמא.

אף אם תאמר כי ההודעה על הליקויים לא נשלחה בכתב, כאמור בחוזה, עדיין אין בכך, בנסיבות המקרה, כדי לפתור את המערערת מחבותה לתיקון הליקויים. ההודעה בכתב נדרשת כדי לוודא שהמערערת יודעת על הליקויים ותוכל לתקנם כנדרש. אך במקרה הנדון אין ספק שהמערערת ידעה על הליקויים, שהרי בפועל עסקה בתיקון הליקויים. לכן, אפילו נאמר כי לא נשלחה למערערת הודעה בכתב, יש מקום להוסיף ולומר כי המערערת ויתרה על הכתב. יתירה מזאת: האם תום לב הוא מצד המערערת לומר, מצד אחד, שידעה על הליקויים, ומצד שני שאין היא חייבת בתיקנים כיוון שלא הודיעו לה על הליקויים בכתב?

ב) דו"ח המומחה. המערערת טוענת כי המומחה הוסמך להכריע רק במחלוקות הנובעות מדו"ח מיל"ב, ולא היה רשאי להוסיף ולעסוק בליקויים אחרים, שלא צויינו בדו"ח זה. בית המשפט קמא דחה טענה זאת. בהסכם שנערך בין הצדדים בדבר מינויו של המומחה, לו ניתן על ידי בית המשפט תוקף של החלטה, נקבעו מטרת המינוי וסמכויות המומחה.

ראה לעיל פיסקה 2. הסכם זה הינו הראיה היחידה הנמצאת בפני בית משפט זה בשאלת המטרה והסמכויות של המומחה. והנה, בהסכם זה אין זכר לדו"ח מל"ב.

ההסכם מסמיך את המומחה לקבוע אילו ליקויים יש בדירות, ומה עלות התיקונים, בלי להתייחס לדו"ח מיל"ב. המומחה פעל בהתאם לאמור בהסכם ובמסגרת התביעות שצויינו בכתב התביעה. על כן יש לדחות טענה זאת של המערערת.

ג) שינויים בדירות. לפי טענת המערערת, שינויים שהמשיבים ביצעו בדירותיהם גרמו לחלק מן הנזקים, שבגינם תבעו ואף קיבלו פיצויים. אולם בית המשפט קמא החליט, כענין שבעובדה, בהסתמכו על חוות הדעת של המומחה, לדחות טענה זאת, ואין אנו רואים יסוד להתערב בהחלטתו. לפיכך אין גם כל טעם שנבחן, כבקשת המערערת, אם המשיבים היו צריכים היתר מאת המערערת לביצוע השינויים, ואם בפועל השינויים שבוצעו היו בהיתר מאת המערערת

ד) החלפת הארונות. המערערת יוצאת נגד המסקנה של המומחה כי יש להחליף את הארונות, שכן לטענתה הוא נתבקש רק להעריך את עלות התיקון של הארונות. בית המשפט קמא התייחס לנקודה זאת, ואף הפנה שאלות הבהרה אל המומחה. המומחה השיב כי אם יפורקו הארונות, לא ניתן יהיה להרכיבם מחדש. אמנם, לדעתו, ניתן לתקנם בלי לפרקם, אך תיקון כזה יהיה זמני, לתקופה קצרה מאוד. על יסוד הסבר זה קבע בית המשפט קמא שיש להחליף את הארונות. איננו מוצאים יסוד להתערב אף בקביעה זאת.

כך אף לגבי יתר הממצאים העובדתיים של בית משפט קמא: לא מצאנו יסוד להתערב בהם. ככל שהמערערת טוענת נגד ממצאים כאלה, דין הערעור להידחות.

שאלות משפטיות

9. המערערת מעלה שורה של טענות נגד קביעות של בית המשפט קמא בשאלות משפטיות, ונדון בהן אחת לאחת, בקיצור ככל שהעניין מאפשר.

10. חתימה על טופס תיקונים. המערערת מסתמכת על העובדה שהמשיבים חתמו על רשימות של תיקונים שונים שבוצעו בדירות לקראת תום תקופת הבדק, היא תקופה של שנה מיום איכלוס הדירות. כל המשיבים אישרו בחתימותיהם כי התיקונים המפורטים בטופס בוצעו בדירותיהם, וששה מן המשיבים אף הוסיפו ואישרו על גבי הטופס כי לא תהיינה להם טענות נוספות בקשר לתיקוני תקופת הבדק. אי לכך, טוענת המערערת, המשיבים מנועים מלטעון עכשיו כי ליקויים אלה לא תוקנו וכי הם זכאים לפיצויים בגין הליקויים. המשיבים טוענים כנגדם כי החתימה על גבי טופס כזה היא דבר שבשיגרה, והיא מעידה כי התיקונים המפורטים בטופס בוצעו, אך אין בה כדי להעיד כי התיקונים אכן עלו יפה וסילקו את הליקויים. רק לאחר זמן ניתן לדעת אם אמנם התיקונים עלו יפה.

בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיבים. הוא הסתמך על חוות הדעת של המומחה, שקבע כי רבים מן התיקונים לא החזיקו מעמד לאורך זמן, וכי ליקויים שונים נותרו בעינם על אף הנסיונות לתקנם. על רקע זה אמר בית המשפט קמא (בפיסקה 4) כי "חתימות התובעים מעידות על כך שבוצעו תיקונים, אך אין בהן כדי להעיד כי התיקונים בוצעו כראוי, ולא מתקבל על הדעת כי חתימות אלה ימנעו מהתובעים את זכותם לביצוע תיקונים ראויים".

אכן, חתימה על גבי טופס תיקונים צריכה להתפרש, כמו כל מסמך, לאור נסיבות העניין וכוונת הצדדים. יש שהיא מעידה על תיקון הליקוי, ויש שהיא מעידה רק על ביצוע התיקון. בהתאם לכך, יש שהחתימה יוצרת ויתור או השתק, המונע בעד החותם לתבוע בגין הליקוים או בגין חלק מן הליקויים. אך מה הדין כאשר רוכש דירה חותם, למשל, כי בוצע תיקון למניעת רטיבות בקירות הדירה, ומייד בגשם הראשון מתברר כי הליקוי נותר בעינו? במקרה כזה סביר לומר כי החתימה מעידה על עבודה שבוצעה, אך אינה מעידה שהאחראי לתיקון הליקוי יצא ידי חובתו. לדוגמא, במקרה אחד פסק בית משפט זה כי כתב ויתור של רוכש דירה על כל תביעה בגין הדירה, אין בו, בנסיבות המקרה, אלא ויתור על "טענות שעניינן ליקויים חיצוניים במבנה הדירה ובאביזרים הגלויים." ראה ע"א 769/86 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ"ד מב(3) 581, 586. וכך אמר באותו מקרה הנשיא שמגר:

המדובר בעניננו במסמך סטנדרטי, אשר נערך על-ידי המערעת לצרכיה, ורוכשי הדירות הוזמנו על-ידיה לקבלו, כפי שהוא. כאשר מתעורר ספק לגבי פירושה של תניה במסמך מעין זה, מן הנכון להעדיף את הפירוש שאין בו כדי לבטא ויתור גורף על זכויות מצד אלה שלא ניסחוהו. זאת, כמובן, כאשר הכתוב סובל יותר מאשר פירוש סביר אחד (שם. ראה גם שם, בעמ' 590-591).

בנסיבות המקרה שבפנינו אין יסוד להתערב בקביעה של בית המשפט קמא, כי חתימות המשיבים על גבי טופס התיקונים מעידות על כך שהתיקונים המפורטים בטופס בוצעו, אך אינן מעידות על כך שהתיקונים בוצעו כראוי, באופן הסותם את הגולל על תביעות המשיבים.

11. חוק המכר (דירות). המערערת טוענת כי בית המשפט קמא עשה שימוש רחב מדי, ללא הצדקה, בעילה של "אי התאמה" לפי חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973. אולם בית המשפט קמא לא התבסס בפסק הדין על עילה זאת. הבסיס לפסק הדין הוא החוזה שבין הצדדים. לכן לא ראה בית המשפט מקום לסמוך על החוק, ואף אנו איננו צריכים להיזקק לשאלה מה היא "אי-התאמה" לפי החוק, ועד היכן היא מגיעה.

12. ליקויים אסתטיים. לדעת המערערת, טעה בית המשפט קמא בחייבו אותה לפצות את המשיבים בגין ליקויים אסתטיים. לטענתה, כלאחד מן המשיבים ראה את הדירה לפני שרכש אותה, ולפיכך היה מנוע מלהעלות, בשלב מאוחר יותר, טענות ותביעות בגין ליקויים אסתטיים. וכי יש מבחן או גבול לאסתטיקה? האסתטיקה, אפשר לומר, כמוה כטעם וריח.

אכן, המשיבים אינם זכאים לפיצויים על ליקויים אסתטיים גרידא, לא לפי ההסכם ולא לפי הדין. לפי ההסכם שנערך בין הצדדים בדבר מינוי המומחה, לא היה עליו לעסוק אלא בליקויים שנגרמו לדעתו "עקב בניה לקויה", לרבות ליקויים המהווים "מפגע בטיחותי או אחר". ראה לעיל פיסקה 2. משמע, ליקוי אסתטי גרידא אינו עניין למומחה. בית המשפט קמא לא סבר אחרת. אלא מאי? היו ליקויים מסויימים שנקבעו על ידי המומחה, ובית המשפט עשה אותם בסיס לחייב את המערערת פיצויים, שהמערערת סבורה כי אין הם אלא ליקויים אסתטיים.

אכן, לגבי ליקויים מסויימים יש מקום למחלוקת: המערערת סבורה כי אין הם אלא ליקויים אסתטיים, והמומחה סבור כי הם נגרמו על ידי בניה לקוייה וכי יש בהם משום מפגע, אם לא מפגע בטיחותי אזי מפגע "אחר", כגון מפגע אקוסטי. המחלוקת נובעת, במידה רבה, מן הניסוח של ההסכם בדבר מינוי המומחה, שאין הוא משתמש בהגדרות ברורות, אלא בביטויים מעורפלים. אולי היה מקום לצדדים לדקדק יותר בניסוח ההסכם. אך בית המשפט, כמו המומחה, לא היה לו אלא ההסכם כפי שנוסח בהסכמת הצדדים.

לפי הסכם זה המומחה נתמנה כדי להכריע במחלוקת שבין הצדדים ולקבוע מה הם לדעתו ליקויי הבנייה ואלו הם הליקויים היוצרים מפגע בטיחותי או אחר. כך עשה המומחה. לגבי ליקויים שונים, שהמערערת מגדירה אותם כליקויים אסתטיים, קבע המומחה במפורש כי הם בגדר מפגע בטיחותי. בית המשפט קמא מקבל את הקביעות של המומחה בעניין זה. כך, לדוגמא, לעניין צינורות ביוב גלויים, מחלקי מים חמים, חלונות שזוית הפתיחה שלהם מוגבלת, רוחב מדרגות טרפזיות. אין בכך כדי לשנות שליקויים אלה אינם נוגדים את החוק, התקנות התקן או המפרט. די בכך שהם, בהתאם להסכם שבין הצדדים, ליקויי בניה או מפגעים. אם כך הם או לא, הרי זה עניין למומחה, שנתמנה לצורך זה, ולבית המשפט קמא. אנחנו, כבית משפט שלערעור, איננו רואים יסוד מספיק להתערב בכך.

13. מי יבצע את התיקונים? המערערת ביקשה שתינתן לה עצמה האפשרות לתקן את הליקויים. אך בית המשפט סירב. הוא הצביע על "הסחבת והנסיונות הכושלים לתיקון הליקויים שהיו מנת חלקם של התובעים במשך תקופה כה ארוכה." לכן החליט כי זכותם של המשיבים היא לקבל מן המערערת פיצויי כסף לבצע את התיקונים בעצמם. בדרך כלל ענין הוא לשיקול הדעת של בית המשפט קמא אם ראוי, בנסיבות המקרה, לתת לצד הנפגע סעד של אכיפה או סעד של פיצויים. בית המשפט קמא לא טעה כאשר בחר, בנסיבות המקרה, בסעד של פיצויים.

יתירה מכך. בית המשפט סירב לחייב את המשיבים לבצע את התיקונים במשותף, באמצעות קבלן אחד, אלא הסכים שכל אחד מן המשיבים יבצע את התיקונים בעצמו.

המומחה קבע כי ביצוע התיקונים במשותף על ידי כל המשיבים זול יותר, וכי אם כל אחד מן המשיבים יבצע את התיקונים באופן עצמאי יהיה בכך כדי ליקר את עלות התיקונים ב-8%. בית המשפט קמא קיבל הערכה זאת, ובהתאם חייב את המערערת להוסיף לעלות התיקונים, כפי שנקבעה על ידי המומחה, עוד 8%. על כך מתרעמת המערערת. אך יש טעם בעמדתו של בית המשפט קמא: כל אחד מן המשיבים ערך הסכם נפרד עם המערערת, ואין הוא חייב לקשור את גורל התיקונים בדירתו עם עוד 19 דיירים אחרים, שלא בטוח אם וכיצד כל אחד מהם ישתף פעולה בעניין זה. אין יסוד לומר כי ההסכם שבין המערערת לבין כל משיב, ממנו עולה החובה לפצות את המשיב על ליקויי הבניה, מחייב את המשיב להתקשר לצורך ביצוע התיקונים בדירתו עם משיבים אחרים, שלכל אחד מהם זכות נפרדת לפיצויים, כדי לצמצם את עלות התיקונים. אכן, חובה על המשיב לפעול להקטנת הנזק, ובכלל זה לצמצם את עלות התיקונים. אך חובה זאת אינה חורגת מגבול הסביר. אין זה סביר לחייב כל אחד מן המשיבים להיות תלוי לעניין זה ברצון הטוב ובשיתוף הפעולה של 19 משיים אחרים.

14. פיצוי כפול. המערערת טוענת כי בית המשפט קמא חייב אותה לפצות את המשיבים פעמיים על אותו נזק עצמו: פעם אחת - בעלות התיקונים של הליקויים; פעם שניה - בגין ירידת ערך הדירה. ולא היא. ראשית, הפיצוי בגין ירידת ערך הדירה אמור לפצות את המשיבים, כפי שנאמר בפסק הדין, גם על ליקויים שלא ניתן או לא כדאי לתקנם. על ליקויים אלה לא ניתן למשיבים פיצוי אחר, אלא הפיצוי בגין ירידת ערך הדירה. שנית, חלק מן הפיצוי בגין ירידת ערך הדירה נובע מן הירידה בערך הדירה עקב ביצוע התיקונים. פשיטא שדירה מתוקנת עשוייה להיות שווה פחות מדירה חדשה, שלא היה בה ליקוי ולא נצרכה לתיקונים. נזק כזה הוא בר-פיצוי. עלות התיקונים אינה מפצה על נזק זה, ולפיכך הוסיף בית המשפט קמא פיצויים בגין ראש נזק זה בנפרד, והדין עמו.

15. בכך לא נתמצה הדיון בכל פרטי הטענות שהמערערת העלתה בפני בית משפט זה.

יש בכתב הערעור עוד טענות אחדות, מהן טענות לגבי החיוב לפצות משיב פלוני או פלמוני על ליקוי זה או אחר בדירה מסויימת. אך לא מצאנו בטענות אלה טעם להפוך על פיהן קביעות שקבע בית המשפט קמא.

המערערת מציינת כי סכום הפיצויים שחוייבה בהם כלפי המשיבים, בגין הליקויים בבניית הדירות, הינו כפי שנאמר בכתב הערעור, "חריג בגובהו, במיוחד לאור העובדה שהסכומים ששילמו המשיבים עבור דירותיהם (בהלוואות מסובסדות) היו - נמוכים ביותר". אף אם כך הדבר, עדיין אין בכך כדי להושיע את המערערת. אם אמנם המערערת לא עמדה בחובתה לפי החוזים שערכה עם המשיבים, חובה עליה לפצות את המשיבים על מלוא הנזק העולה מהפרת החוזה. גם אם זו תוצאה קשה למערערת, אין זו עילה טובה לערעור.

לפיכך, בסיכום, דין הערעור שהגישה המערערת להידחות.

הערעור שכנגד

16. הערעור שכנגד, מתמקד בהחלטות של בית המשפט קמא בשלושה עניינים:

פיצויים בגין עוגמת נפש, שכר הטרחה של עורך הדין וצירוף ריבית לכל הסכומים בהם חוייבה המערערת. אדון בטענות המשיבים בעניינים אלה כסדרן.

17. פיצויים בגין עוגמת נפש. בית המשפט קמא פסק לכל אחד מן המשיבים פיצויים בגין עוגמת נפש בסך 3,000 ש"ח. המשיבים טוענים כי מגיע להם פיצוי בסכום גבוה יותר, ובמיוחד כך לגבי שנים מן המשיבים, משום שאלה התגוררו בדירה לקוייה במיוחד, עם מספר גדול של ילדים ובמשך תקופה ארוכה יותר. כתמיכה בטענתם הביאו המשיבים בפנינו פסקי דין בהם נפסקו פיצויים בגין עוגמתנפש בסכומים גבוהים יותר. אולם, כפי שהשופט גולדברג אמר בקשר לפיצויים בגין עוגמת נפש, "לעניין שיעור הפיצויים - אין בית המשפט שלערעורים נוטה להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה בנושא זה, אם אין טעמים מיוחדים המצדיקים התערבות." ראה ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60, 65. שיקול הדעת של הערכאה הראשונה מושפע בכל מקרה מן הנסיבות המיוחדות של המקרה. בנסיבות המקרה שלפנינו איננו רואים טעמים מיוחדים המצדיקים התערבותנו בסכום שנפסק בראש נזק זה לפי שיקול הדעת של בית המשפט קמא.

18. שכר הטרחה של עורך הדין. בית המשפט קמא קבע כי המערערת תשלם את כל הוצאות המשפט של המשיבים, לרבות הוצאות המומחים, אגרות המשפט והוצאות נוספות, וכן תשלם למשיבים שכר טרחה של עורך דין בסך כולל של 20,000 ש"ח. המערערת מתרעמת על שחוייבה בתשלום אגרות המשפט; ומנגד, חלק מן המשיבים קובלים על שנפסק להם שכר טרחה של עורך דין בשעור נמוך, הנופל במידה ניכרת מן התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין. אולם, כדברי השופט גולדברג -

אין בית המשפט שלערעורים מתערב בסכום שנפסק כשכר טרחת עורך-דין, אלא במקרים נדירים, בהם החלטת בית-המשפט קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת על פניה (ראה ע"א 611/89, לעיל, בעמ' 68).

הוא הדין לגבי הוצאות משפט אחרות (ראה, לדוגמא, ע"א 769/86 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ"ד מב(3) 581, 592-593). בהתאם לכך, לא ראינו מקום להתערב בהחלטה של בית המשפט קמא בנוגע להוצאות המשפט ושכר הטרחה של עורך הדין.

19. הפרשי הצמדה וריבית - ההלכה קובעת כי בדרך כלל, יוסיף בית המשפט הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, אלא אם קיימים טעמים מיוחדים לשלול או להפחית את הפרשי ההצמדה או הריבית. ראה, לדוגמא, ע"א 5/87 ליפשיץ נ' לוי, פ"ד מב(2) 177, 189;ע"א 611/89, לעיל, בעמ' 67. ראה גם ד' קציר, תרופות בשל הפרת חוזה (1991), בעמ' 1024-1025. דא עקא, שהלכה זאת אינה יכולה לחול כפשוטה בנסיבות של מקרה זה. במקרה זה ניתן פסק הדין על ידי בית המשפט קמא ביום 2.8.1990. לאחר שניתן, פנו המשיבים אל בית המשפט קמא וביקשו פסיקתאות לגבי חישוב הסכומים שעל המערערת לשלם למשיבים. בית המשפט קמא נתן את החלטתו בפסיקתאות ביום 18.9.1990, ובהן אישר את הסכומים שנקבעו על דעת שני הצדדים, לכל ראש נזק לגבי כל אחד מן המשיבים, לפי ערכם ביום מתן פסק הדין. מן הפירוט שבפסיקתאות עולה כי חלק מן הסכומים חושבו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וחלק בצירוף הפרשי הצמדה בלבד. כיום קשה לעמוד על דרך החישב והטעם לחישוב של כל סכום לכל ראש נזק לגבי כל אחד מן המשיבים. גם אין צורך בכך. די בכך שהסכומים היו מוסכמים על שני הצדדים. לפיכך לא נתערב בשעור הסכומים כפי שנקבעו בפסיקתאות של בית המשפט קמא עד ליום מתן פסק הדין, כלומר, עד יום 2.8.1990.

20. סוף דבר, על יסוד האמור, אני מציע לדחות הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, ללא צו בדבר הוצאות המשפט.

השופט ת' אור: אני מסכים.

השופט א' גולדברג: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר.

ניתן היום, ו' באייר תשנ"ד (17.4.94).