תפריט חיפוש

אש דת

7 דצמבר, 2016 |
ד"ר אברהם בן עזרא

"ויאמר יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת למו" (דברים, לג', 3).

דבר תורה

הדת מאירה כאש, ושורפת כאש.

הבחירה בין שתי האפשרויות היא ברירה בידי האדם. ישכיל, תהיה התורה מאירה דרכו. והסכל - ילך בדרך חרוכה. כך ראוי שיהיה, אך לא הכרחי ולא צפוי. ייתכן שאדם ישכיל ויישר דרכיו עם בוראו, ילך בדרך התורה, ואף על פי כן - במקום לרוות נחת ושלווה, יחווה סבל וייסורים. יתכן שאדם יסטה מדרך הישר, ואף על פי כן ייראה כמצליח בעסקיו.

 השאלה: האם הכול בהשגחת בורא עולם? היא אחת השאלות היסודיות באמונה ובפילוסופיה,  שלא נפתרה ולא תיפתר, והמפרשים אינם תמימי דעים לגבי שאלת יסוד זו.

אביא כאן את דברי רבי לוי בן גרשון [הרלב"ג] מתוך ספרי: "עיונים בחכמת הרלב"ג" - דברי חכמה, הנראים לי מתאימים ביותר להוות מענה לסוגיית התערבותו של בורא העולם בעולמו, המשליכה על נושא השכר והעונש:

 "אהבת ה' את הטבע אשר אותו הוא יצר בששת ימי בראשית, גורמת לה' שלא ירצה להתערב בבריאה ובטבע האדם כפי שנוצר מלכתחילה. רעיון זה של הרלב"ג כפי שמובא גם בפירושו לתורה בפרשת "עקב", הוא הבסיס להבנת הבחירה החופשית ולתהליכים היסטוריים ואחרים. ה' יכול, אך לא יתערב, לא בחוקי הטבע ולא בהתנהלותו של האדם על פי טבעו ועל פי בחירתו. אי התערבות זו מובנת בכך שה' יצר את העולם כפי שהוא, וכך רצונו שיתנהל.

 להלן ציטוט מדברי הרלב"ג:

"התועלת הרביעי הוא, להודיע כי אף על פי שה' יתעלה שליט לעשות כל מה שירצה וכל מה שיחפוץ, הנה יבקש הסיבות היותר נאותות שאפשר. ולא יחדש מופת אלא אם יביא הצורך אל זה. כי הוא אינו שונא הטבע, כי הוא סידר אותו. ולזה לא יחלוק עליו, אלא בעת הצורך וביותר מעט שאפשר לו אז לחלוק עליו. ולזה אמר "ונשל ה' אלוהיך את הגויים האל מפניך מעט מעט, לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חיית השדה". ואף על פי שהיה ה' יתעלה יכול לכלותם מהר ולשמור ישראל שלא תרבה עליהם חיית השדה, הנה לא הסכים לעשות זה, אחר שאיפשר הגעת המכוון לישראל בזולת זה"."

 במקום אחר מתבטא הרלב"ג - "ה' אוהב את חוקיו".

יכולתו של בורא העולם אינה מוגבלת, אולם מאז נברא העולם, שולטים בעולם חוקיו, והאלוהים אוהב את חוקיו ולא ישנה אותם.

 אין זו דעת יחיד של הרלב"ג. גם רבי משה בן נחמן [הרמב"ן] בדעה זו, ופרשנים אחרים. בבראשית פרק ט"ו פסוק כ"ו נאמר:

 "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך".

הרמב"ן מפרש פסוק זה כך:

 "ואין פשוטו של מקרא שיהיה רופאך תואר, ואין דרך שיבטיח האדון על עבדיו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמית אותך בתחלואים רעים, ולא כן כל ההבטחות שבתורה אבל זו אזהרה שיזהירם שלא יהיו במורדיו כמצרים, כי בשומעם קולו ינצלו מכל אותה המחלה כי כל המחלה ההיא ראויה לבוא על כל עוברי רצונו."

ראה גם הרחבה בעניין הנס - ספרי "על הניסים" שראה אור בהוצאת "נמרוד".

אף על פי כן, מותר [במידה מסוימת] לשכנע את הילדים, מתוך מטרה של חינוך למעשים טובים, כי יש שכר ועונש וכי מי שעושה מעשים טובים לא יינזק ומי שסוטה מדרך הישר ומפר את חוקי התורה - יבוא על עונשו, אך צריך להיזהר מיצירת רושם כי מי שחווה ייסורים - חזקה עליו כי הוא ראוי להם, דבר שאינו נכון, מהטעמים הברורים שהובאו לעיל מפי הרלב"ג ומפי הרמב"ן.

שמא ייאמר כי בכך מוליכים שולל במידת מה את הילדים? אכן, אך בעיון בפירושו למשנה של רבי הרמב"ם [רבי משה בן מימון], מוסבר באריכות תהליך הדרגתי בחינוך הפעוטים, המקבלים שכר הדרגתי כדי שילמדו [ממתקים, כסף, הבטחות לשכר ועונש, כבוד ועוד כמבואר שם] וברבות הימים עם הרחבת תבונתם - במעבר בין "פעוטות של בית רבן" לבין "תלמידי חכמים" - ילמדו תורה לשמה, יבינו ולא יצפו לשכר מצווה, שלא תמיד מתקבל. [אומרים כי "שכר מצווה - מצווה" = עצם ההליכה בדרך התורה וצבירת מצוות, הוא השכר].

"חנוך לנער"

החינוך בדרך המבהירה והמדגישה שהאדם אחראי למעשיו, מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו, מתווה דרך מופת מוסרית ומהווה עידוד לעשייה חיובית ולתרומה לחברה. גמילות חסדים, הצלת חיים ושמירה על הבריאות והרכוש - אלה בידי אדם ועליו לעשותם למען ייטב לו בעצם התרומה לחברה, ולמען חיים נאותים. מי שמצליח משכמו ומעלה בכל אלה, ראוי גם לגמול על מעשיו - ולא בכדי יש דרגות בצבא, דרגים בעבודה, משכורות ותוספות שכר ופרסים בכל תחומי המדע והתרומה לחברה. דרך זו אינה מאמצת את גישת השכר והעונש, עד כדי עונש משמיים שפוגע בכל מי שמפר את מצוות התורה, אלא מתגדרת באמות התרומה של האדם לאדם, ללא קשר להתערבות מגבוה ומבלי ליצור ביטוח נגד אסונות.

החינוך להודות לה' על כל הצלחה ועל הינצלות מאסון, היא מידת הצניעות של האדם כלפי האלוהים. דרך זו היא הודיה חד סטרית מהאדם לאלוהיו, חד שיח ולא דו שיח. הטוען לדו שיח, צריך להוכיח שנביא הוא.

כאן אפשר לשלב בתבונה את החילוני עם הדתי, ו"הדת מאירה כאש".

אפשר גם, בסכלות וברשעות, להפוך את היוצרות, מכל כיוון - מהצד הדתי ומהצד החילוני, ואז

"הדת שורפת כאש".

                       

טוען סינון...ajaxSpinner