יצירות אמנות בידי הדיוטות

יצירתיות או זימה?
אמנות או הכפשה וליבוי שנאה?

אעלה כאן זיכרונות מימי הנערות: בכיתות י"א-י"ב, על אף שעיקר לימודיי נסבו על מקצועות ריאליים בבית הספר התיכון בקריית חיים, נרשמתי לחוג יצירה ספרותית אצל המנחה ד"ר אליעזר כגן, משורר ששימש אז מנהל בית הספר.

במסגרת השתתפותי בחוג, חיברתי מערכון והקראתי אותו בפני התלמידים משתתפי החוג. למרות  שנשמעו באותו מעמד "צחוקים" - קרא אותי ד"ר כגן "לסדר" ואמר, כי מדובר ברמה הכי נחותה של יצירה [במקרה זה: הומור], והיא, תיאור של מעשה מצחיק, תיאור של מצב ללא שום מסר, רעיון, תחכום - ללא שום סממן המעיד על יצירה.

טענתי להגנתי, כי גם בסרטיו של הגאון צ'רלי צ'פלין רואים כיצד עוגה מוטחת בפניו אל אדם, ופורצים בצחוק - האין זה הומור?

...והדוקטור ענני ולימדני - שלא, אין זה הומור, כך לא יוצרים אמנות.

ספיר

והנה, עינינו הרואות את יצירות ה"אמנות" הכי ירודות מבחינה אמנותית - בתערוכות ועל קירות המעלית והחדרים, דווקא בין כותלי המוסדות האקדמיים, המתיימרים להקפיד על רמה נאותה ולשקוד על העלאתה, כמובילי דרך בתחום היצירה.

מכללת ספיר, הממוקמת בשדרות, בה אני מרצה-אורח בתחום: "תחיקת הבניה" כבר שנים רבות, היא הנושאת את דגל הרדידות היצירתית, תוך התרסה בכתבי הקודש ובערכי דת [התרסה הבאה כתחליף להצחקה], כדי שיפנו תשומת לב ומבט לעבר מעשה ה"אמנות", שכן ללא ההתרסה, הפגיעה, הזלזול במה שיקר לאחרים - כלומר: רק בזכות האמנות - אותן יצירות בהן מדובר, של אותם תלמידים "יוצרים", לא היו כלל מושא להתייחסות כלשהי.

[המכללה נוסדה בשנת 1963 ושמה הוא לזכרו של שר האוצר השלישי של מדינת ישראל - פנחס ספיר, אשר נפטר מהתקף לב במהלך הכנסת ספר תורה לבית כנסת במושב נבטים שבנגב בשנת 1975. ספיר, אף שלא היה דתי, כיבד את ערכי הדת, ערכים שבהם מזלזלים התלמידים הלומדים במכללה על שמו]. 

בצלאל

ממשיכי דרכה של מכללת ספיר הם תלמידי בית הספר לאמנות בצלאל בירושלים - ושוב, גם אצלם ה"אמנות" היא גסות לשמה, ללא שום סממן אמנותי, וניסיון לפגיעה אישית באישיות פוליטית שדרכה שנויה עמהם במחלוקת ככל הנראה, וזו הדרך בה למדו להביע את עמדתם. מעשי ה"אמנות" הם ציורים רפים של ערווה או עם קונוטציה לרצח, אשר אינם עולים בקנה אחד עם מה שנאמר בספר שמות על אודות בצלאל בן אורי בן חור, שעל שמו נקרא המוסד האקדמי בצלאל עם היווסדותו בראשיתה של המאה הקודמת, וכה כתוב בספר שמות:

"ויְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלָאכָה.וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. אֵת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-הָאָרֹן לָעֵדֻת, וְאֶת-הַכַּפֹּרֶת, אֲשֶׁר עָלָיו; וְאֵת, כָּל-כְּלֵי הָאֹהֶל. וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן, וְאֶת-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלֶיהָ; וְאֵת, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיּוֹר, וְאֶת-כַּנּוֹ. וְאֵת, בִּגְדֵי הַשְּׂרָד; וְאֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן. וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת-קְטֹרֶת הַסַּמִּים, לַקֹּדֶשׁ: כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִךָ, יַעֲשׂוּ." (שמות לא: א-יא).

ספק אם התלמידים בבצלאל, העוסקים במלאכה הבזויה של ציורי זימה ורצח, היו מגיעים לתודעת הציבור [אכן, דרך החקירה במשטרה] בזכות יצירותיהם ה"אמנותיות".

דרכי אבות

המשתחרר מדרכי אבות - הן ספיר, הן בצלאל - כבול בדת אחרת, שערכיה הם: חופש להכפיש, לאבד, להרוס,  לעקור ולשנוא. בדת הזו אפילו אם קיים זרע טהור של אמנות, הוא נשחק בזימה וברפש ואינו מתגלה לעיני המתבונן, הנישאות למקום אחר. אם אכן השנאה שטבועה בנפשם של ה"יוצרים" כלפי ערכי היהדות וכלפי מנהגי ומנהיגי מדינתם כה עזה, מה להם, לשונאים, לשנוא דווקא ממוסדות של אותה ארץ ישראל?! מדוע אינם נוטשים?!