תפריט חיפוש

ערר 314/11 ראובן שלום נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה יקנעם עילית ואח'

27 מרץ, 2012 |
ועדת ערר מחוזית

ערר מס' 314/11

סימוכין ועדה מקומית: 201010110

מקום הבניה: יפה נוף 25, יקנעם

1. ראובן שלום

2. שרה שלום

3. שלום שלום

העוררים

נגד

1. ועדה מקומית לתכנון ולבניה יקנעם עילית

2. רפאל אדרי

המשיבים

החלטה

1. העוררים הינם בעלי הזכויות במגרש מס' 9 בגוש 11093 חלקה 72, הנמצא מדרום למגרש המשיב מס' 2 (להלן: "המשיב"), אשר הינו מגרש מס' 10(להלן: "המגרש"), הנמצא באותו גוש, חלק מחלות 70 ו- 72. המדובר במגרשים אשר נוצרו במסגרת תכניתו ג/1254 ו-ג2352, ואשר הוכנה לגביהם תכנית רישום ציבורי מס' 2/14/27, אשר ביצעה את המדידה המדויקת של גבולותיהם, ועל כן מהווים, נכון להיום, היחידות התכנוניות הרלוונטיות לגבי הוצאת היתרים.

2. למשיב אושרה תכנית על מגרשו, אשר מספרה 1/מע/מק/79/2352 (להלן: "התכנית הנקודתית"), אשר נועדה להכשיר עבירות בנייה שבוצעו על המגרש, מבחינת מספר הקומות, מספר יחידות הדיור המותרות על המגרש והשטח המותר לבנייה (6%, במסגרת ההקלה המותרת). מסיבה שאינה ברור, כללה התכנית גם הגדלה של קו הבניין הקדמי (הן בחזית המזרחית, והן במערבית), באופן שבו במקום 4 מ', הוצמד לקו הבניין לקונטור המבנה הקיים. כתוצאה מכך, למעשה כל תוספת בנייה המבוקשת כיום, מצריכה פרסום הקלה בקו הבניין.

3. התכנית הנקודתית מהווה תכנית בתוקף, ועל כן נתייחס אליה כאל כזו, גם אם אנו סבורים כי קשה להבין מה הביא לשינוי קווי הבניין בצורה שכזו, אשר למעשה הפכה את המבנה לכזה אשר אינו ניתן להגדילו, אלא במסגרת פרסום הקלה. עם זאת, לא נתעלם מהעובדה כי קווי הבניין הנ"ל אינם אופייניים לסביבה, אשר קבעה קווי בניין של 4 מ' בלבד, מגבולות המגרש.

4. לאחר אישור התכנית הנקודתית, ביקש המשיב היתר בנייה להכשרת הבנייה אשר בוצעה בלא היתר על המגרש. מאחר והמדובר בשטח משמעותי, נדרש הוא מטעם פיקוד העורף, לבצע מיגון של שלוש יחידות הדיור אשר הוקמו במקום. על כן הוגשה בקשה הכוללת הקמת מגדל ממדי"ם בגובה של שלוש קומות, במרווח הצדדי, הפונה לכיוון בית העוררים, וזאת עד לקו אפס (ולטענת העוררים, אף חורג למגרשם).

5. הבקשה להקלה פורסמה בעיתון, אך לא נשלחה הודעה לעוררים, אשר גובלים במגרש, וזאת בניגוד לדרישת סעיף 149(א)(2א') לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). העוררים, אשר לא היו ערים לבקשת ההקלה, לא התנגדו, והמשיבה מס' 1 (להלן: "הוועדה המקומית") הוציאה למשיב היתר בנייה, וזה התחיל בבנייה. כאשר התברר כי לא בוצעו הליכי הפרסום כיאות, התלתה הוועדה המקומית את ההיתר, ונתנה לעוררים אפשרות להתנגד לבקשה. אלו אכן התנגדו, אולם הוועדה המקומית מצאה לנכון לדחות את התנגדותם. זו סברה כי המיקום המועדף של הממדי"ם הינו אכן במרווח הצדדי, הן מבחינת חזות המבנה, והן מבחינה פונקציונאלית לדירות הקיימות בבית המשיב. לפיכך נדחתה ההתנגדות, והתליית ההיתר בוטלה.

6. מכאן הערר שבפנינו. העוררים העלות טענות רבות כנגד התכנית הנוקדתית, אולם באלו לא נדון, שכן הדבר אינו בסמכותנו (ולכן צדקו העוררים כאשר פנו לעתירה מינהלית בעניין, ולא לוועדת הערר). משאושרה תכנית, הפכה היא לדין (ר' לדוגמה האמור בע"א 3213/97 נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, פ"ד נג(4) 625 634, בע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה ואח', פ"ד מו(5) 727, 742, ועוד), וביטולו של דין תקף יכול להיעשות רק על ידי בית המשפט, ולא על ידי ועדת הערר. לפיכך, כל עוד לא קבע בית המשפט אחרת, יש לפעול על פי הוראות התכנית הנקודתית, והדינים לה היא כפופה.

7. כנגד הבקשה להיתר הועלו מספר טענות – האחת היא כי אין בבקשה מדידה חתומה על ידי מודד מוסמך, וכי אילו הייתה חתימה שכזו, היה ניתן לראות כי גודל הממדי"ם חורג לתוך מגרשם, דבר אשר הינו אסור בתכלית. העוררים אף צירפו מדידה משלהם, וחוות דעת מטעמם, המלמדת על החריגה לתחום המגרש שלהם על ידי הממדי"ם. שנית, העוררים טוענים כי הבנייה יוצרת מטרד ממשי אליהם, שכן הממדי"ם המבוקשים יוצרים הסתרה משמעותית של הנוף הנשקף מחלונות ביתם (צורפו תמונות המוכיחות כן), וכי ניתן היה למצוא חלופות שאינן פוגעניות בעוררים.

8. הוועדה המקומית השיבה לערר, והבהירה כי היא מעודדת הוספת ממדי"ם לבניינים קיימים. כן הובהר כי הוועדה המקומית נותנת עדיפות לבניית ממדי"ם בקו הבניין הצדדי או האחורי, אך לא בקווי הבניין הקדמיים, ולכן סברה היא כי קיימת עדיפות למיקום המוצע על ידי המשיב. מאחר והמדובר בקיר אטום, ומאחר והכניסה לבית העוררים הינה מהצד הדרומי (דהיינו, לא בצד המגרש בו מבוקשים הממדי"ם), סברה היא כי אין מקום לקבל את ההתנגדות. הוועדה המקומית הדגישה כי ההחלטה הנ"ל התקבלה ללא קשר לעובדה כי הבנייה בשטח כבר החלה, והדברים אף עולים מפרוטוקול הדיון שהיה בוועדה המקומית, כפי שציין בעצמו כב' ראש העירייה, מר סימון אלפסי"

הבקשה הובאה לדיון כדי לשמוע את ההתנגדות ולתת להם הזדמנות להשמיע דעתם. צריך לשקול ולהחליט כפי שהיינו מחליטים, כאילו שאין עדיין בניה בשטח...

9. גישה זו של הוועדה המקומית הינה נכונה בתכלית, וטוב עשתה היא כאשר בחרה לבחור בדרך זו. אי ביצועו של הפרסום באופן מלא, באופן שמנע מהעוררים את זכות הטיעון, יוצרת בטלות לגבי ההחלטה (גם אם היום אין עוד בטלות מעיקרא, עדיין תוצאת המעשה חייבת להיות בטלות, אותה יש לבחון בכלים המשפטיים המודרניים של "בטלות יחסית"). זאת מאחר וחשיבותו של הפרסום, בהליכים מסוג זה, הינה רבה עד מאוד, והיא זו שמקנה את האפשרות בכלל לחרוג מהתכנון החל. עמד על כך בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, בעת"מ (ת"א) 1206/1 ד"ר אריה מן נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשיה פס"מ תשס"ב 385, 403:

"עקרון הפרסום והפומביות של ההחלטה המינהלית, מקום שיש בה לפגוע בזכויותיו של פלוני, הוא עקרון יסוד במשפט המינהלי הישראלי. חובת הפרסום נועדה בין היתר להבטיח מימוש אפקטיבי של זכות הטיעון וההתנגדות של האזרח. אין הרשות זכאית לפגוע, בהיעדר הוראה מפורשת בדין, בזכויותיו של אזרח בלי שתינתן לכל אזרח הרואה עצמו נפגע מאותה פעולה ההזדמנות לבוא ולשטוח את התנגדותו בפני הרשות, בטרם זו תקבל החלטה סופית בעניין. במקרה דנן זכות זו מעוגנת בזכות ההתנגדות שבסעיף 100 לחוק התכנון והבניה. פרסום כדין מהווה תנאי הכרחי למימוש זכות הטיעון וההתנגדות.

לפיכך, פעולתה של הוועדה המקומית, לאחר שהתגלתה הטעות, הינה הפעולה הראויה והנכונה, ודומה כי ראוי לשבחה על כך כי בחרה לפעול בדרך זו. גם אנו נתייחס להחלטתה של הוועדה המקומית כאילו זו התקבלה בדרך זו, אולם ניתן משקל, על פי הכללים הנוגעים לדוקטרינת הבטלות היחסית, גם לעובדה כי המשיב ביצע חלק מהבנייה, בשל טעות שנגרמה בשטח.

10. המשיב, מצדו, טען כי לא ברור לו מהיכן נולדה ההתנגדות של העוררים לבנייה. לטענתו, העוררים ידעו אודות הבקשה להיתר, ואף הסכימו כי ייעשה שימוש במגרשם, לצורך התארגנות לבנייה. הם אף צירפו חוות דעת מטעמם, המצביעה על כך כי הבנייה אינה פוגעת בדירות העוררים, בשל השיפוע החד הקיים במגרשים. בחוות הדעת אף נטען כי כלל לא ניתן לבצע את הבנייה בחזית הקדמית, כפי שהוצע על ידי העוררים, מסיבות קונסטרוקטיביות ומעשיות, ועל כן אין למעשה חלופה ראויה להקמת הממדי"ם. כן נטען כי לא קיימת חריגה למגרש העוררים, ואין שום הצדקה למנוע את הוצאת ההיתר, כפי שזה אכן הוצע.

11. במהלך הדיון הועלו מספר טענות נוספות על ידי הצדדים. לא נדון בכולן, אלא רק באלו אשר הינן רלוונטיות להחלטה. כמו כן, ראוי לדחות בכל פה את ההשמצות של העוררים כנגד הוועדה המקומית ואנשיה. אנו סבורים כי גם אם שגתה הוועדה המקומית (וזוהי אכן המסקנה אליה אנו מגיעים במקרה זה), המדובר בטעויות שנעשו בתום לב, והסרת חרצובות לשונם של העוררים כלפי הוועדה המקומית, במקרה שכזה, הינה מקוממת ומרגיזה. אין לאפשר תקיפה של אנשי ציבור ונבחרי ציבור, רק בשל העובדה כי החלטה מסוימת אינה נושאת חן בעיני העוררים. מן הראוי כי אלו ימתנו את תגובותיהם, ויתנו לאותם עובדי ציבור את הכבוד לו הם ראויים, על פעולתם הציבורית.

12. ככל שהדבר נוגע לעניין המדידה, אנו סבורים כי יש ממש בטענות העוררים. לא הומצאה מדידה עדכנית חתומה על ידי המשיב, והמדידה שכן הוצגה, אינה כוללת את המידות שבין המבנה לבין גבול המגרש, וזאת בניגוד לנדרש. הדבר יוצר חוסר ודאות לגבי המרווח בו ניתן לבנות את הממ"ד המוצע, ולכן מעורר את התהיות אותן העלו העוררים, לגבי החריגות לתחום מגרשם.

13. ברור כי אם המדובר בממ"ד החורג לתחום מגרש העוררים, לא ניתן לאשרו. לכאורה, על פי התכנית הנקודתית, המרחק בין גבול המגרש לבין קצה הבניין הקיים הוא 3.07 מ'.  אם זהו המצב, צודקים העוררים בטענתם כי הממ"ד המוצע, אשר רוחבו 3.15 מ', חודר למגרשם, ועל כן אסור היה לאשרו בצורה זו.

14. לפיכך, יש לדרוש כי תומצא מדידה עדכנית, חתומה על ידי מודד מוסמך, המציגה את המרחקים בין גבול המגרש לבין הבניין הקיים, בעיקר בנקודות בהן מבוקשת בניית הממדי"ם.

חשוב להדגיש, כי אין לקבל את טענות המשיב בעניין זה, כאילו גבולות המגרשים אינם סופיים. לאחר שאושרו תכנית ג/1254 ו-ג/2352, ובוודאי לאחר אישור התרש"ץ, גבולות המגרשים הוסדרו מבחינה תכנונית, ויש לראותם כאילו המחייבים לצורך כל התייחסות הנוגעת לבנייה. בסעיף 1 לחוק, מוגדר מגרש בזו הלשון:

יחידת קרקע שנקבעה בתכנית כתוצאה מפעולת חלוקה או איחוד וחלוקה, או בתשריט חלוקה או איחוד, אף אם טרם נרשמה כחלקה בפנקסי רישום המקרקעין, בין אם מותרת בה בניה לבין אם לאו.

התכניות יצרו מגרשים, ואלו הם יחידות התכנון אליהן יש להתייחס. שטחי הבנייה נגזרים מהמגרשים הללו, וכך גם קווי הבניין. אילו היינו מתעלמים מהמגרשים שנוצרו על ידי התכניות הנ"ל לא היה באפשרות הוועדה המקומית להוציא היתרי בנייה, שכן לא היה לה בסיס ממנו ניתן לגזור את זכויות הבנייה ואת המגבלות אותן מתארות התכניות, החלות על הקרקע (ר' לעניין זה סעיף 145(ז) לחוק). במיוחד נכון הדבר, כאשר התכנית הנקודתית אף היא קבעה גבולות ברורים של המגרש, ולא ניתן מחד להסתמך על הוראותיה, ומנגד להתעלם מהקביעות שלה, כאשר הדבר אינו נוח למשיב.

15. בעניין העיקרי, הוא עניין המטרד, אנו תמימי דעים עם העוררים, כי הבנייה המוצעת אכן פוגעת בהם. המדובר בבנייה גבוהה, המבוצעת בגבול המגרש, בסמוך מאוד לדירותיהם. התמונות שהוצגו על ידיהם, מצביעות כי שתי הקומות העליונות של הממדי"ם, פוגעות במבט לנוף מדירותיהם, ויוצרות מטרד נופי משמעותי.

16. חשוב להדגיש, כי התמונות אינן מציגות מטרד נופי הנוצר מהממ"ד בקומת הקרקע. נראה גם כי זה ממוקם מתחת למרפסת שבבית העוררים, ועל כן סביר להניח כי אם קיימת ממנו פגיעה, היא אינה משמעותית כפי שגורמים שני הממדי"ם שמעליו.

כן ראוי לציין, כי הפגיעה בעוררים אינה פגיעה אנושה – החזית העיקרית שלהם לנוף נותרה והייתה החזית הקדמית, לכיוון רחוב יפה נוף, וחזית זו נפגעה באופן משני ביותר (בשל העובדה כי בית העוררים מרוחק יותר מהכביש מאשר בית המשיב). עם זאת, קיימת פגיעה של ממש בחזית הצדדית של בניין העוררים, אולם זו, כאמור, נוצרת רק משני הממדי"ם העליונים.

17. אנו סבורים, בניגוד לטענות מומחה המשיב, כי קיימות אפשרויות בנייה פוגעניות פחות בעוררים, מאלו שהוצעו על ידו. זאת, למרות שבנייה של כל מגדל הממדי"ם בחזית הקדמית (לכיוון רחוב  יפה נוף), אכן אינה סבירה מבחינה תכנונית. מאידך, ניתן לפצל את הממדי"ם, כך שבקומה הראשונה זה ייבנה בחזית הקדמית או הצדדית (נושא עליו נעמוד בהמשך), ובקומות העליונות זה ייבנה לכיוון רחוב אורן, מה שמהווה, הלכה למעשה, את החזית האחורית של המבנים (גם אם מבחינה פורמאלית המדובר בחזית קדמית).

18. הטענה כאילו יש לבצע בנייה של הממדי"ם במגדל אחד, אינה טענת סרק, אולם היא אינה מדויקת. סעיף 197(א)(3) לתקנות התגוננות האזרחית (מפרטים לבניית מקלטים), התש"ן-1990, אכן קובע כי יש לבצע את הבנייה של המרחבים המוגנים הדירתיים במגדל אחד, אולם בסעיף 197(ב) לתקנות הנ"ל, הוקנתה לנציגי הג"א האפשרות לחרוג מהוראות אלו. כאשר קיימות בעיות טופוגרפיות קשות, או כאשר אין אפשרות מעשית לבניית מגדל ממדי"ם, מאשרים גורמים אלו בנייה של מגדלים נפרדים.

19. זהו המקרה המתאים ביותר לאישור שכזה. הבנייה המוצעת גורמת לפגיעה ממשית בשכנים. קיימות חלופות תכנוניות מתאימות יותר, אשר מייצרות פגיעה פחותה בהרבה, ולכן ראוי לאשרן. בניית ממ"ד בודד לקומת הקרקע, ומגדל ממדי"ם על בסיס הקרקע הטבעית הגבוהה בהרבה בחזית הקמת ממדי"ם בשכונה, אינה נפגמת. לפיכך, יש להציג את הבנייה בשני מקומות, ולקבל את אישור פיקוד העורף לבנייה זו (החלופה לכך היא ביצוע שיפור מיגון, בקומה הראשונה, שהיא חלופה נחותה בהרבה מהחלופה הזו, הן מבחינה בטיחותית, והן מבחינת השימוש בבניין).

ראוי לשוב ולהזכיר, כי החריגה מקו הבניין שתיווצר במקרה זה, הינה פרי השינוי שנעשה בתכנית הנקודתית. אולם כאשר אנו מתייחסים לשכונה כולה, אנו מגלים כי אין כל חריגה מקווי הבניין שאושרו בה. ההפך הוא הנכון – בנייה במרווח המזרחי, לכיוון רחוב אורן, עדיין הינה רחוקה בהרבה מקו הבניין המקורי שהיה קיים במקום.

20. מסיבה זו, ולמרות שאנו מסכימים עם גישת הוועדה המקומית באופן עקרוני, כי אין להתיר בדרך כלל בניית ממדי"ם במרווחים הקדמיים, הרי שבנסיבות בהן הבנייה נמצאת במרווח אשר אינו מתאים לאופי השכונה, ולמעשה מהווה בנייה אשר אלמלא אישור התכנית הנקודתית כלל לא היה מצריך פרסום של הקלה, אנו סבורים כי יש לחרוג מהמדיניות הנכונה עקרונית של הוועדה המקומית, ולאפשר את הבנייה של שני הממדי"ם העליונים, דווקא בצד המזרחי של הבניין.

ראוי לציין כי גם מבחינת צורך הבנייה, והטופוגרפיה הקיימת, בנייה שכזו תהווה פגיעה מינימאלית בחזות השכונה, שכן הממדי"ם יוסרו למעשה מאחורי הבניין, והם אף יהיו נמוכים מהרחוב העליון (רחוב אורן). על כן, גם מבחינה חזויתית, זוהי החלופה המועדפת.

21. ככל שהדבר נוגע לבנייה של הממ"ד התחתון, הרי שכאן קיימות שתי אפשרויות לבנייתו. האחת היא בחזית הקדמית, והשניה היא בחזית הצדדית, כפי שבוצע. אילו המדובר היה במצב בו לא בוצעה כל בנייה, הרי שכלל לא היה ספק, כי הבנייה המועדפת היא בחזית הקדמית, וזאת מהסיבות שצויינו לעיל (המרחק הרב מהכביש, העדר הסתרה וכד'). עם זאת, במקרה זה, כאשר הבניה כבר בוצעה כמעט בשלמותה כאשר הותלה ההיתרה, בוודאי בקומת הקרקע, יש לבחון את הסוגיה על פי דוקטרינת הבטלות היחסית. דוקטרינה זו הוסברה, בין היתר, בבג"ץ 10455/02 בועז אלכסנדר אמיר ואח' נ' לשכת עורכי-הדין ואח', פ"ד נז (2) 729, 738-739.

עיקרון הבטלות היחסית, שהשתרש בפסיקתנו במהלך העשור האחרון, מאפשר לבית המשפט להגיע לכלל הכרעה מידתית ומאוזנת בדבר תוצאותיה של החלטה מינהלית בטלה. בניגוד לתפיסת הבטלות שהייתה מקובלת בעבר, שלפיה חריגה מסמכות גוררת בטלות "אוטומטית" של ההחלטה המינהלית, ובטלותה של ההחלטה המינהלית חייבת להוביל, מניה וביה, גם לבטלות תוצאותיה, הרי שתורת הבטלות היחסית מאפשרת לבית-המשפט לגזור את תוצאותיהם המעשיות של החלטה או מעשה בטלים תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנתון ובהשפעת התוצאות הנגזרות על המתדיינים, על הרשות הנוגעת בדבר ועל הציבור. כדברי השופט זמיר:

"המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא שבכל מקרה שבו נפל פגם משפטי, אם בפסק-דין של בית-משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון הצהרה על הבטלות של פסק-הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר" (רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, בעמ' 685).

עקרון הבטלות היחסית מאפשר לבית המשפט לדון, בנפרד, בתוצאותיה של החלטה בטלה. הכרזה על בטלותה מעיקרה של ההחלטה שוב אינה חייבת להביא בכל מקרה וכפועל יוצא המתחייב מן ההכרזה – בחינת "ייקוב הדין את ההר" – גם לבטלות תוצאותיה (בג"ץ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, בעמ' 194). עקרון הבטלות היחסית הוא, בעיקרו, כלי של מדיניות שיפוטית שבידי בית-המשפט להפעילו, או להמנע מהפעלתו, תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנתון ובחינת השלכותיהן האפשריות של ההכרעות החלופיות הבאות בחשבון – הכול במטרה להגיע, במידת האפשר, לתוצאה מעשית העושה צדק יחסי עם כלל הגורמים העלולים להיות מושפעים מן ההכרעה, ובהם המתדיינים והרשות הנוגעת בדבר.

22. האיזון הנ"ל נועד להביא לעשיית צדק עם הצדדים המתדיינים, ככל שניתן, תוך התחשבות בחומרת הפגיעה שנגרמת עקב החריגה מהוראות הדין. דברים אלו הוסברו בבג"ץ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים ואח', פ"ד נח(4) 289, 309:

הרעיון שמאחורי תיאורית הבטלות היחסית הוא, אפוא, הרצון לעשות צדק יחסי עם כל הגורמים העלולים להיות מושפעים מההכרעה, בצד מתן משקל הולם למהות אי החוקיות או הפגיעה שבמעשה הרשות המינהלית, אשר גרר את בטלות ההחלטה. על בית המשפט מוטלת החובה והאחריות להיות מושפעים מהכרעתו. על גורמים אלה נמנים הצדדים הישרים לעתירה עצמם, וכן צדדים שלישיים והציבור בכללותו העלולים להיפגע מבטלות ההחלטה.

23. אין ספק כי משמעות ההחלטה לבצע את ההריסה כעת, הינה בעלת השלכות כספיות לא מבוטלות. עם זאת, אנו סבורים כי אין הצדקה לפגוע בעוררים, בשל הועבדה כי נשללה מהם זכות הטיעון, ככל שהדבר נוגע לבניית הממדי"ם העליונים. אלו אכן יגרמו לפגיעה קשה באיכות חייהם, על לא עוול בכפם. הייתה אמורה להיות להם האפשרות להתנגד לבנייה פוגענית זו, ואם זו נשללה מהם, אין שום הצדקה לגרום לפגיעה נוספת בהם, על ידי קיבוע המצד לעד.

מאידך, הפגיעה הנוצרת על ידי הממ"ד בקומה התחתונה הינה מינורית, ואין הצדקה לבצע הריסה של הבנייה, ככל שזו אינה חורגת לתחום מגרשם של העוררים (נושא המצריך בירור בפני עצמו, כאמור). הואיל וכך, ועל אף חוסר החוקיות במתן ההיתר ללא מילוי אחר תנאי סעיף 149 לחוק, אין הצדקה לדרוש את הריסת הממ"ד התחתון.

24. לאור האמור לעיל, הערר מתקבל, באופן הבא – הקמתם של הממדי"ם לקומה א' ו- ב' ייעשה במרווח לכיוון רחוב אורן (בצד המזרחי). הממ"ד בקומת הקרקע יוכל להישאר במקומו, ובלבד שאין הוא חורג לתחום מגרש העוררים, וזאת על בסיס מפת מדידה חתומה על ידי מודד מוסמך. אם קיימת חריגה, יש להרוס את החריגה, ולבצע את הבנייה כך שלא תהיה כל פלישה למגרש העוררים.

הבקשה המתוקנת תוגש לוועדה המקומית, לאחר קבלת אישור פיקוד העורף. היה ופיקוד העורף לא יאשר את בניית הממדי"ם הנפרדים, תבוצע בנייה של הממדי"ם העליונים בלבד, ובדירה התחתונה יבוצע שיפור מיגון. בכל מקרה לא תהיה בנייה של ממדי"ם בגבול המגרש הצדדי, בקומות העליונות.

ניתנה ביום 27.03.2012, פה אחד ע"י יו"ר הועדה מר דרור לביא-אפרת והחברים/ות:

מר מנדי בראון, גב' רונית שרמייסטר, גב' לאה גנדלין וגב' אורלי עין-דר נעים.

קרן שביט – מ"מ מזכירת ועדת הערר

עו"ד דרור לביא-אפרת יו"ר ועדת הערר

הנני להביא לידיעתך כי ההחלטה תהיה פתוחה לעיון הציבור, אלא אם כן תוגש בקשה מנומקת למנוע מתן אפשרות לעיון בה, בתוך 7 ימים מתאריך מתן החלטה זו.

טוען סינון...ajaxSpinner