פרדוקס: טומאה של פגר בעל חי, פחותה מטומאת אדם במותו!
טומאת מת מבעלי חיים פחותה מטומאת אדם מת, ולכאורה יש כאן סתירה, כי האדם נכבד מבעלי החיים והיה אפשר לסבור כי מפאת מעלתו, טומאתו במיתתו תהיה פחותה.
הרלב"ג [רבי לוי בן גרשום] מיישב סתירה-לכאורה זו, בפירושו לתורה, פרשת שמיני, ואחר כך ממשיך את הדברים גם בפרשת חוקת. להלן ציטוט רלוונטי מפירושו בעניין טומאת אדם לעומת טומאת בעל חי:
ונאמר כי מפני שהאדם המת נעדרה ממנו הצורה האנושית ובסיבת היפקדה, הישיגהו המוות. הנה טימאה אותו התורה בתכלית, כדי שנתעורר מפני זה לדעת כי המעלה והכבוד הנמצא באדם על כל המורכבות איננו מפני החומר, אבל הוא מפני הצורה. וזה שאנחנו לא נראה שנפקד מהמת דבר, זולתי הצורה. כי לו כל האיברים, לא נפקד מהם כי אם הצורה, אשר ממנה יסודרו פעולותיהם. וזה גם כן יעמידנו על שהחומר חסר מאוד ביחס אל הצורה. ואמנם שאר בעלי החיים המתים, הנה הבעל חי ההולך, היותר שלם, לקרבת חומרו לחומר האדם, טימאה אותו התורה גם כן, אך למטה מטומאת האדם המת. כי הצורה שנפקדה ממנו היא שפלה מאוד מהצורה שנפקדה מאדם המת.
הכוונה בצורה היא למותר האדם ביחס לבעל חי, ומותר זה הוא מה שמעל החומר, החשיבה המפעילה את פעולותיו של האדם.
ההיגיון שמאחורי הדין בעניין הטומאה הוא, שככל שהפער בין החי לגווייה הוא יותר גדול, כך גם הטומאה תהיה בדרגה יותר גבוהה, כי הנעדר במקרה של מוות יותר משמעותי – ההפסד יותר גדול.
כמובן שבמחשבה זו, האדם מצוי בראש הפירמידה, ובו הפער בין החומר [שלא משתנה בין חייו למותו] לבין "הצורה" [שלא קיימת במוות כלל] הוא גדול, כגודל "הצורה", שהיא מעל לאין שיעור ביחס ביחס לצורת בעלי חיים, שהיא אפסית.
{המאמר הוא על פי הרשום בספרי - עיונים בחכמת הרלב"ג בהוצאת "קורטוב"]
