ויאפוד לו בו

התנ"ך הוא אחד המקורות העיקריים לשפה העברית - ראוי לעשות שימוש במלים הכלולים בו, לרבות מלים שהופעתן בתנ"ך היא מועטה.

מוכר וידוע, כי אפוד הוא שם עצם ופירושו – בגד, אחד מבגדי הכהן הנושא את החושן, ונוסף על כך – אפוד מגן הוא לבוש פנימי צבאי המכסה את החזה ומגן עליו מפני כדורים או דקירות.

אפודה – היא סוודר ללא שרוולים [גם חלק שלישי של חליפה].

הלשון העברית תמציתית דיה, והיא בחזקת "מועט המחזיק את המרובה"*]. לכן, ולא רק מהטעם הזה, כאשר יש בתורה פועל מפורש – רצוי שלא נזנח אותו ונשתמש בו בשפה המדוברת ובשפה הכתובה.

במילון אבן שושן קיים הפועל: אפד, ושם כתוב:

אפד: חגר, הלביש [פועל קל]

וגם:

נאפד: נאזר, היה חגור [פועל נפעל].

במילונים החדשים נעדרה צורת הפועל של האפוד, וראוי להחזיר השימוש בפועל זה.

מקורות:

1. הביטוי נאפד מופיע במחזור ראש השנה, אותו אומרים במסגרת פיוט הנקרא בעת פתיחת ההיכל – "נאפד נקמה", שפירושו – נאזר [נחגר, הצטייד ב-] נקמה.

2. שמות, כ"ט פסוק  ה': "...ואפדת לו בחשב האפוד" = והלבשת אותו באפוד, הנושא את החושן.

3. ויקרא, ח' פסוק ז": "...ויחגור אותו בחשב האפוד, ויאפוד לו בו".

ואפילו נשיא יש בשם האפוד – הוא חניאל בו אפוד, שהיה נשיא שבט מנשה, ראה במדבר ל"ד פסוק כ"ג.

האפוד והאפודה ידועים לנו, ומה שנותר הוא לעשות שימוש גם בפועל: אפד.

-----------------------------------

*] מקור הביטוי "מועט המחזיק את המרובה" הוא במדרש רבה ה' ז'. בפרק א' בבראשית כתוב – "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד". שואל המדרש: "כל העולם כולו מים במים, ואתה אומר אל מקום אחד?!" ומשיב: "מכאן, שהחזיק מועט את המרובה".