כשמומחה מפגין ידידות מופרזת כלפי צד לדיון
מומחה המתמנה ע"י בית המשפט, צריך להתנהג באובייקטיביות במהלך מגעיו עם הצדדים לדיון, ולא להפגין אהדה יתירה כלפי צד א' וסלידה מהצד הנגדי.
מומחים רבים מזלזלים בכלל זה ומנהלים שיחות נפש עם צד לדיון, בנוכחות הצד הנגדי, מתוך ביטחון עצמי מופרז, ובהנחה שהדבר לא יפגע במעמדם ולא יגרום לפסילת מינויים. המומחים הללו, [לא מדובר בכלל המומחים אשר מקבלים מינויים מבתי המשפט], גורמים בשיחות אלו לנזק כפול ומכופל:
א. בהעלאת זיכרונות משותפים, או סיפורים מכל סוג אחר, בפני כל הנוכחים – מתבזבז זמן יקר של הצדדים, שאין להם עניין בסיפורים ובזיכרונות.
ב. על ידי כך, נוצרת תחושה של חוסר איזון, והצד החש עצמו נפגע מאבד אמון במומחה, ומצוי בדילמה – מצד אחד הוא לא ממהר להגיש בקשה לפסילה, כדי שלא להגביר את העוינות של המומחה כלפיו (למקרה שבקשת הפסילה לא תתקבל), ומצד שני הוא לא מסכים לשתוק ולחדול ממעש נוכח הפגנת חוסר האובייקטיביות, וחושש שנטיית הלב של המומחה לטובת הצד הנגדי תהיה לו לרועץ.
תחושת חוסר האונים של הצד החש עצמו נפגע מהקרבה היתרה שבין המומחה לבין הצד הנגדי, מקבלת משנה-תוקף, כאשר בא כוחו של הצד הנפגע מהסס לפעול נגד התופעה באמצעות הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט. רתיעה זו מקורה בהחלטות ופסקי דין רבים, בהם על אף התנהגותם הבלתי מאוזנת של המומחים – בקשות הפסילה נדחו, המומחים הנילונים נותרו בתפקידם, ובמצב דברים זה הם גם נפגעו מהגשת הבקשה...
זאת ועוד, מבקש הבקשה – ספג הוצאות עקב החלטת בית המשפט, על כי בקשתו לא הייתה מוצדקת, לכאורה.
זה המקום להבהיר, כי בית המשפט אינו שש ואינו ממהר לבטל מינוי של מומחה, גם לאחר שנמצא בו רבב, שהרי מלכתחילה בית המשפט נותן אמון במומחה אותו מינה. יש מומחים בעלי אג'נדות ברורות נגד דיירים ובעד קבלנים. מומחה כזה, אינו ראוי לקבל מינוי כמומחה מטעם בית המשפט. הסיבות לנטייה כזו אצל המומחים הן לא מקצועיות אלא אחרות, וחדרו לכך שיקולים זרים. אין להתעלם מהעובדה, שמומחה אמור להיתקל עם הקבלן במסגרת עבודה מקצועית פעמים נוספות, בעוד שהסיכוי כי יתקל עם הדייר - שואף לאפס. בנוסף לכך, קיימת נטייה להתחכך עם שועי הארץ ולרצות אותם, ואלה מצויים בצד ברור של הסכסוך. בנוסף, מומחה חד עין יכול לזהות מגמה כזו אצל השופט, ולהתמסר לה. דווקא משום כל האמור לעיל, כשצד לדיון [שהוא לרוב – הצד התובע/הדייר] חש פגוע ומגיש בקשה לפסילת מינויו של המומחה, ראוי כי הבקשה תיבחן באופן ענייני מבלי לתת קרדיט לאף אחד, אלא רק לבחון את מה שגרם לחוסר האמון, הנכון הוא אם לאו, ועד כמה הדבר משפיע על הצדק ועל מראית פני הצדק.
יש מקרים בהם בקשת פסילה מתקבלת ומינויו של המומחה נפסל בשל התנהגותו. כך ארע בת"א 1401-03-14 אליעזר משה מרגלית נ' ליאון אריה כהן ואח', בית משפט השלום בחדרה, שופטת: קרן אניספלד, (פורסם ב"פסק דין"), החלטה מיום 6.10.2015. בתיק זה מונה כמומחה מטעם בית המשפט המהנדס דן לופו. במהלך בדיקתו חש התובע אי נוחות, מהתנהלותו של המומחה, ועל כן הגיש בקשה לפסול את מינויו. להלן תיאור הרקע לבקשה מתוך פסק הדין, סעיף 1 תחת הכותרת: ב. נימוקי הבקשה;
1. ביסוד הבקשה ניצבה טענה על-אודות היעדר אובייקטיביות של המומחה והטייתו נגד התובע, שבאו לידי ביטוי – כך לטענת התובע – בהתנהלות המומחה במהלך בדיקת הבתים, ובתוך כך בכל אחד מאלה:
ראשית, במענה לתלונת הנתבע לפני המומחה על נזקים שהסבה עבודתו של התובע, התבטא המומחה בצורה לא הולמת כלפי התובע, באומרו לנתבע: "יש בפניך שתי אפשרויות, או לשים לו שק על הראש ולזרוק אותו לפרדס או להגיש נגדו תביעה".
שנית, המומחה בחן לבקשת הנתבע את מרתף הבית בקיסריה, אף שהוא לא נכלל בכתבי-הטענות, ואזי אמר כך: "יש לחתוך למי שעשה את העבודה במרתף את הידיים".
שלישית, במהלך בדיקת הבתים ניהל המומחה שיחה עם נתבע 1 לגבי עיסוקו של הנתבע ויכולתו לייבא לארץ חומרי בניין.
רביעית, בתום הבדיקה ניהלו המומחה ונתבע 1 שיחה פרטית, מבלי שהתובע ובא-כוחו שנכח עמו במקום נחשפו לתוכנה. הבקשה נתמכה בתצהיר התובע.
דן לופו, שנתבקש להגיב על טענותיו של התובע, "הביע דעתו כי טענות התובע בכל הקשור להיעדר אובייקטיביות מצדו הן טענות סרק, וביקש לדחותן".
כמובן שהנתבעים סמכו ידם על הודעת המומחה ותמכו בטענתו לאובייקטיביות.
בית המשפט סבר אחרת ופסל את המינוי. להלן עיקר הנימוקים, תחת הכותרת: ג – דיון והכרעה מתוך ההחלטה הנ"ל:
1. מומחה שמונה ליתן חוות-דעת מטעם בית המשפט משמש כידו הארוכה של בית המשפט; תפקידו לסייע לבית המשפט לרדת לחקר האמת [רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673, 676 (2002)]. מכוח תפקידו, חב המומחה חובת נאמנות לבית המשפט שמינה אותו ולבעלי-הדין [רע"א 10895/08 גולן נ' דלאל (2009)]. משמונה מומחה מטעם בית המפשט, חזקה עליו שינהג באופן מקצועי ויעשה את מלאכתו נאמנה [רע"א 5611/07 פישר-לינצקי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (2007)]; לפיכך תעשה פסילתו רק בנסיבות חריגות ובשל טעמים מהותיים וכבדי-משקל, אם עלול להיגרם לאחד הצדדים עיוות דין או כאשר המומחה פעל בחוסר תום-לב. חשש בעלמא למשוא פנים אינו מספיק, ורק אפשרות ממשית ואובייקטיבית לכך שדבק במומחה רבב יכולה להצדיק את פסילתו [ע"א 8 129/06 פרץ נ' עיריית ירושלים-הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פס' 31 (2009)]. נקודת המוצא היא, על כן, שהמומחה פעל בהגינות ובתום-לב ולא כל שגגה או תקלה שנפלו בחוות-הדעת תהיה עילה להעברתו מתפקידו] רע"א 2273/99 ויצמן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ [1999 ;רע"א 6116/97 שוחט נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (1997)].
2. על מומחה שממונה לבצע תפקיד וליתן חוות-דעת מטעם בית-המשפט, מהיותו ידו-הארוכה של בית-המשפט בכל הקשור למתן חוות-הדעת ולעריכת הבדיקה שמונחת ביסודה, חלות חובות מחמירות שנועדו להבטיח לא רק את האובייקטיביות של המומחה, אלא גם כי זו תוקרן כלפי חוץ ולא יתעורר חשש מבוסס בדבר הטייה של המומחה לטובת צד זה או אחר.
בשל כך, חל על המומחה איסור לקיים דיון עם בעל-דין או בא-כוחו בהיעדר הצד האחר, ואין מקום לשיחות אישיות בין המומחה לבעל-דין – ולו גם בעניינים שמשיקים לתחום עיסוקו של המומחה ושאין להם נגיעה ישירה לשאלות שבמחלוקת. אף אין מקום כי מומחה מטעם בית-המשפט יעתר לבקשה של צד לבדוק נושא שלא נכלל בכתבי-הטענות, ולו מטעמי סקרנות מקצועית; על המומחה ליתן דעתו אך ורק לעניינים שנמסרו לבדיקתו על ידי בית המשפט, הא ותו לא. לבסוף, אין מקום כי המומחה 'ימליץ' לבעל-דין כיצד לנהוג בצד האחר, ולו גם בבדיחות הדעת ובמה שנתפש על-ידי המומחה כהומור; מה שנחווה על-ידי האחד כהומור עשוי להתפרש על-ידי אחר כאמירה פוגענית שמקומה לא יכירנה.
מתוך הודעת המומחה עולה כי הוא לא שמר על הרחוק הנדרש מן הצדדים ומן הסכסוך, ודי בכך כדי לסלול את הדרך לקבלת הבקשה. בנסיבות העניין, היה על המומחה לסרב לדון בכל עניין שלא נכלל בכתי-הטענות – מבלי להוסיף על כך כל אמירה שגלומה בה המלצה לנתבע כיצד לנהוג בצד האחר, בין בהומור ובין שלא בהומור. היה עליו להימנע מבדיקת מרתף הבית ואף היה עליו להימנע מלדון עם הנתבע בכך עניין שנוגע לעיסוקיו האישיים. אמירתו של המומחה כי הנתבע יכול להרביץ לתובע או לתבוע אותו היא אמירה פסולה, והטענה כי הומור ניצב ביסודה אינה עשויה להכשירה. במקרה דנן, בהצטברות הדברים יש כדי ללמד על רבב שדבק במומחה ואשר מצדיק את פסילתו. הדברים עומדים בעינם גם אם לא ניצבה ביסודם כוונה.
3. תצהירו של הנתבע 1 מספק לכך תימוכין עקיפין. אם סבר המומחה שבדיקתו את הבתים תומכת בטענות הנתבעים ומקימה אחריות של התובע לליקויים בהם, אזי היה עליו ליתן לכך ביטוי בחוות-דעתו שתוגש לבית-המשפט – שהוא אשר מינהו לתפקידו. אין מקום לכך שמומחה מטעם בית-המשפט יתן ביטוי לממצאיו ומסקנותיו אגב ביקור במקום, במעמד הצדדים ובאוזניהם, טרם מתן חוות-הדעת ושלא באמצעותה. התמונה הכוללת שנוצרה במהלך ביקור המומחה במקום היא של היעדר ריחוק מספיק מהסכסוך ומבעלי-הדין, באופן שמשליך על האובייקטיביות של המומחה.
בכל הכבוד, לדעתנו הטענה של בית המשפט כי "חשש בעלמא למשוא פנים אינו מספיק, ורק אפשרות ממשית ואובייקטיבית לכך שדבק במומחה רבב יכולה להצדיק פסילתו" – אמירה הנשענת על פסק דין נוסף – עלולה להתפרש לא נכון, אין להקל במקרים בהם החשש מתעורר בגלל התנהגותו של המומחה וכתוצאה סבירה מהתנהגות זו.
דרוש לבודד את נושא החשש (בעלמא או לא בעלמא), ולבחון את מה שהמומחה אומר, ואת אופן התנהלותו עם הצדדים לדיון.
