ת"א 517/94 נפוסי נ' עיריית קריית מוצקין

בית משפט מחוזי בחיפה

ת"א 517/94

בפני כב' השופטת ב. גילאור

בענין:

נפוסי מורן (קטינה)

התובעת ע"י ב"כ עו"ד ר. פינגרר ואח' מרח' פבזנר 46 חיפה

נגד

הנתבעות עירית קרית מוצקין ואח'

ע"י ב"כ עו"ד ח. גלזר ואח' מרח' שמריהו לוין 6 חיפה 31448

פסק-דין

1. התובעת, ילידת 5.6.80, כיום כבת 18, טוענת כי נפגעה ביום 29.10.92, בהיותה כבת 12.5 מענף דקל נוי שתול באדנית שהוצבה על מדרכה ברח' קדיש לוז בקרית מוצקין. התובעת נפגעה בעינה הימנית ומומחה רפואי קבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 14.5%.

הנתבעות - עירית קרית מוצקין (להלן: "העיריה") ואליהו חברה לביטוח בע"מ, שביטחה את הנתבעת על אירועים כמו המתואר בכתב התביעה, חולקות על אחריות העיריה לאירוע בו נפגעה התובעת (אם כי אין מחלוקת כי התובעת נפגעה בעינה מענף הדקל) וכן יש מחלוקת בין הצדדים בשאלת גובה הנזק.

2. שאלת האחריות

עדותה של התובעת נמסרה בתצהיר עדות ראשית והיא נחקרה בחקירה נגדית בבית המשפט.

אציין כי עדותה של התובעת עשתה רושם מהימן ולא מצאתי, כטענת ב"כ הנתבעת, כי שיקרה או מסרה פרטים על אירוע התאונה אך ורק כדי להתאים אותם לנסיבות לפיהן תוכר אחריותה של העיריה לפגיעתה.

אין להתעלם מכך כי ביום התאונה היתה התובעת כבת 12.5, תלמידת כתה ז', והפרטים השמורים בזכרונה צריכים להתאים לדרך חשיבתה של ילדה בגילה וכך גם ייבחנו המשפטים או המילים בהם תיאר את נסיבות האירוע שוהם רותם (יליד 1980) מטעם הנתבעת, כפי שנאמרו בקלטת נ/3 ובתמליל נ/3א'.

לדברי התובעת ביום 29.10.92, בסביבות השעה 19.00, בדרכה הביתה לאחר חזרות שנערכו בבית הספר כהכנה להצגה, מיהרה התובעת ללכת מאחר וירדו טיפות של גשם, לא היתה תאורה במקום כשלפתע חדר ענף של דקל נוי דוקרני לעינה הימנית.

בחקירתה הנגדית שללה התובעת את גירסת הנתבעת לפיה היא נפגעה ע"י הדקל כשרצה, אחרי רותם שוהם תוך כדי משחק, כי שוהם רצה לקחת לה את האופניים, או מכל סיבה אחרת, וכי בריצתה עברה את הדקל מימינו מצד הכביש וכך נפגעה.

לדבריה, הכירה את המקום כי עברה שם פעמים רבות, ידעה כל הזמן על קיומן של האדניות והמדרכה נמצאת בסמוך לבית הספר ובדרך לביתה.

התובעת אישרה כי כיוון הליכתה היה לעבר האדנית ובאופן שהאדנית נמצאה בצד ימין שלה (עמ' 14 לפרוטוקול).

אביה של התובעת צילם יומיים לאחר האירוע את הדקל ומיקומו במדרכה כעולה מהתמונות (נספח א' לתצהיר עדות ראשית).

על פי התמונות נמצאת האדנית במרכז קטע המדרכה מרוצף בלבנים שצבען ורדרד, בשונה מחלק המדרכה האחר, סלול אספלט.

3. אף אחד מהצדדים לא הביא נתונים מדוייקים על רוחב המדרכה בכללותה, ועל קטע המדרכה הסלול אספלט, ורוחב המדרכה המרוצף בלבנים, אך לפי התמונות, ועד כמה שניתן להתייחס לאומדנת התובעת עצמה, רוחב המדרכה הסלול אספלט הוא לפחות 2.5 מ', ורוחב המדרכה המרוצף בלבנים הוא כ- 2 מ'. האדנית נמצאת במרכז המדרכה המרוצפת בלבנים, גובהה כ- 60 ס"מ ואורכה 1 מ' ורוחבה 80 ס"מ (עדות ראובן יחזקאל מנהל מחלקת הגינון של העיריה בעמ' 22 לפרוטוקול).

העד, ראובן יחזקאל, אישר כי הדקל יוצא מגבולות רוחב האדנית, כי "אחרת לא יוכל לחיות ולא יקבל את המזון" (עמ' 23 לפרוטוקול), אם כי הסביר כי הדקל היה מטופל מדי שבוע בגיזום, נקיון, עישוב והשקיה.

ב"כ הנתבעת מבקש לשלול את תיאור מיקומו של הדקל באיזור אירוע התאונה הנגלה על פי התמונות נספח א', בהתייחסו לתמונה נ/1, שהיא תמונה שנמסרה לנתבעות ע"י אבי התובעת ומהווה חלק מדו"ח החקירה ותואמת את התמונות נ/2 שצולמו ע"י החוקר ב- 27.8.93.

מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת כי התמונה נ/1 איננה מלמדת על מקום האירוע והיא צולמה להגדרת השטח שבו ארע הארוע וכי הדקל ממנו נפגעה התובעת הוא הדקל המופיע בתמונות נספח א' שניתן לראותו מסומן בעיגול בתמונה נ/2 (אחרי תחנת האוטובוס, שכנראה לא נמצאה שם במועד האירוע - נ/3 עמ' 7).

אין סיבה שלא להאמין לתובעת שזה הדקל ממנו נפגעה וזהו האיזור בו נדקרה בעינה מענף הדקל.

התובעת שללה את גירסת הנתבעת כאילו נתקלה באדנית תוך כדי ריצתה, אלא חזרה ואמרה כי "הענפים בה שרטו אותי בעין ובפנים, היתה שריטה קטנה... אבל השריטה עצמה את הענף הרגשתי שהוא נוגע בי...".

על פי התמונות ניתן להסיק כי הדקל וענפיו הגיעו לגובה ראשה של התובעת בהתייחס לגובה של אבי התובעת שעומד בתמונה.

4. שוהם רותם, שהוזמן ע"י הנתבעת למסור עדות לאור דו"ח החקירה והדברים שמסר לחוקר כעולה מ- נ/3 א' לא הופיע למתן עדותו, וב"כ התובעת הסכים שבמקום להזמינו בצו הבאה ועל מנת לסיים את המשפט תוגש הקלטת כפוף לחקירת החוקר.

אני סבורה שאין להתייחס לאי העדתו של שוהם כאילו ויתרה הנתבעת על עדותו, ואולם אין ללמוד מהדברים שמסר לחוקר כתומכים בגירסת הנתבעת המחייבת והמתאימה לנסיבות האירוע.

דבריו של שוהם מקוטעים, מקצתם מבולבלים, ולא אוכל לקבוע על פיהם אם הוא והתובעת רצו בדרכם הביתה, מה היתה הסיבה לריצה, אם התובעת בכלל סטתה לכיוון הכביש ובכל מקרה גם אם עשו מעשי שובבות, מקובלים לילדים בגילם, לא צריך להעמיס על זכרונם כל רגע ורגע בדרכם, במיוחד ששוהם היה הראשון, והוא לא היה יכול לראות בכלל מה עשתה התובעת מאחוריו. שוהם אמר: "נו מה יש לי לספר, אני לא עשיתי כלום" (עמ' 5 ל-נ/3 א'), וכן שהוא אינו זוכר במדוייק את פרטי האירוע, על אף נסיונו של החוקר למקד בשאלותיו את גירסת הנתבעת - כדוגמת:

"שאלת חוקר: היא רצה יותר לצד החיצוני של הכביש, בצד המדרכה, בצד השמאלי? בוא נחזור, אתה אומר בערך 10 מ' אתה פה, עשית סטיה, עברת כאילו דרך הצד של המדרכה והיא המשיכה מהצד של הכביש? תשובת שוהם: ... מאיפה אני זוכר" (עמ' 6 ל- נ/3 א').

5. אין לקבל טענת ב"כ התובעת כי יש להחיל בנסיבות המקרה את הכלל ש"הדבר מדבר בעד עצמו" - התובעת הכירה את מקום האירוע, היא ידעה במדוייק מה הנסיבות שגרמו לפציעתה והשאלה הדורשת הכרעה היא האם הוכיחה התובעת את תביעתה באופן שיש להטיל על העיריה רשלנות כלשהי.

עלי לבחון האם ניתן להסתפק בעדותה של התובעת כדי לקבוע ממצאים לאירוע התאונה, או שיש ללמוד מאי הזמנתם של ילדים אחרים שהיו במקום בזמן האירוע כאילו אין לתת אימון בגירסתם - כטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו (עמ' 5 לסיכומים).

מאחר ואני נותנת אמון בעדותה של התובעת על נסיבות האירוע, מאחר ואין מחלוקת כי הפגיעה בעינה מקורה בדקל הדוקרני, וגירסתה של התובעת לא נסתרה בחקירתה הנגדית או הופרכה בדברי שוהם כמתואר לעיל, אקבע כי התובעת נפגעה בערב גשום מענף הדקל הדוקרני שהיה שתול באדנית שהוצבה על חלק המדרכה שעה שצעדה במהירות לביתה.

בהתייחס לאדנית, כיוון הליכתה של התובעת היה משמאל לאדנית, כיוון זה נלמד גם מפציעתה של התובעת בעין ימין ובכך גם נשללת הטענה כאילו רצה התובעת לכיוון הכביש ונפגעה מענף הדקל, כשהיתה מימין האדנית.

הוברר כי אדניות הדקל הוסרו ממקומן לאחר התאונה. לטענת התובעת יש ללמוד מכך שהעיריה ביקשה לסלק את המפגע שגרם לתאונה ושחסם את המעבר החופשי במדרכה המיועדת לעוברי אורח.

לטענת הנתבעת הוצאת האדניות אינו קשור לאירוע בכלל ויש לסמוך על דברי העד ראובן יחזקאל שהסביר שמשנבחר ראש עיר חדש בעיריה נתבקש יומיים אחרי בחירתו, לסלק את כל האדניות מאחר והטיפול בהן היה כרוך בהוצאה כספית ניכרת כי היו משקים אותן, אחת אחת, בעזרת טרקטור (עמ' 23 לפרוטוקול).

לא הוכחה כדבעי טענת התובעת שפנס הרחוב לא האיר.

6. אקבע כי מדובר באדנית נוי שהונחה על מדרכה רחבה בה עוברים אנשים רבים מדי יום והנחת האדניות בחלק המרוצף של המדרכה נועדה לטיפוח היופי והאסתטיות ולהנאתם של תושבי העיריה.

השאלה היא האם בנסיבות כאלה ועל פי העובדות האמורות, אחראית העיריה לפציעתה של התובעת.

לטענת הנתבעות יש הרבה תאונות, בהן נפגעים אנשים שאין אחראי בגינן והן אינן ברות פיצוי. הנחת האדנית, שבה שתול הדקל היתה מעשה סביר של העיריה, לא נגרמו כל מכשול או מטרד, מה גם שמדובר באדנית ובה דקל רגיל שבו משתמשים ברחבי הארץ לנוי וטיפוח החוצות ואין קשר סיבתי בין הנחת הדקל במקומו לבין פגיעתה של התובעת.

הנתבעות טוענות עוד כי אם תחוייב העיריה באחריות לפציעתה של התובעת תעמוד הרשות הציבורית בפני שתי חלופות הנוגדות את אינטרס הכלל - האחת אי הצבת אדניות בכלל, כדי למנוע מן הרשות את הסיכון של תביעת נזיקין, והשניה, כי יינקטו כל האמצעים האפשריים, יהיה מחירם אשר יהיה על חשבון מטרות אחרות החשובות הרבה יותר להנאת הציבור (עמ' 7 לסיכומי ב"כ הנתבעת).

7. יסוד ראשון באחריות על פי עוולת הרשלנות, הינו כידוע, דבר קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק. מקובל לבחון חובה זו על פי שני מבחנים:

הראשון, דן בחובת זהירות מושגית הבודקת באם בין סוגי המזיקים וסוגי הניזוקים שלהם משתייכים בעלי הדין, קיימים "יחסי רעות" לענין סוג הפעולות אליו משתייכת פעולת המזיק, ולענין סוג הנזקים שגרם המזיק (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פד"י ל"ט (4) 133, 128). גבולות חובה זו מושפעים משיקולי מדיניות משפטית (ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה פד"י ל' (1) 141, 157).

העיריה הציבה את האדנית ובתוכה דקל הנוי, מכוח הסמכות הנתונה לה בסעיף 9 לפקודת העיריות לנטוע עצים ברחובותיה. מזיקתה זו של העיריה למקום אירוע התאונה ולהימצאותה של האדנית, ניתן להסיק שאכן קיימת חובת זהירות מושגית.

אין ספק שהתובעת כמשתמשת במדרכות שבשטח שליטתה של העיריה נמנית על הקטגוריות של אנשים לגביהם חבה המשיבה בחובת זהירות.

בבחינתה של חובת הזהירות המושגית, אין, כאמור, סגי. עדיין נותר לבחון את קיומו של המבחן השני, הוא זה של חובת הזהירות הקונקרטית, לפיו נבחן קיום חובת זהירות בין המזיק והניזוק הקונקרטיים לעניין נסיבות המקרה והנזק שנגרם בפועל.

מובן כי אין רובצת על המשיבה חובה אבסולוטית, לגבי כל אדם ההולך במדרכותיה. כפי שנאמר בע"א 145/80 (ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113, עמ' 126): "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד או להחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (ראה לענין זה גם ע"א 169/89 רחל בלייכפלד נ' אוניברסיטת בר אילן).

כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת עפ"י מבחן הציפיות. השאלה היא האם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה ענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ע"א 3934/90 אמנון אבנת נ' מ"י, פד"י מ"ו (1) 1, עמ' 8-9).

8. דקל הנוי שנבחר ע"י העיריה לקשט את המדרכה ושהיה שתול באדנית, היה דקל נוי דוקרני, עוין לסביבה ולמשתמשים במדרכה מאחר וענפיו הארוכים חרגו מתחומי האדנית, גם אם טופל באופן שוטף ותדיר.

אין הבדל בין חלק המדרכה המרוצף בלבנים לבין חלק המדרכה הסלול - שניהם משמשים הולכי רגל ועוברים ושבים העוברים שם, אם כי באופן טבעי מעבר מרבית המשתמשים הוא בחלק הסלול מאחר והוא מרוחק משפת הכביש. חריגת ענפי דקל הנוי הדוקרני מהאדנית באופן שהם מגיעים גם אל חלק המדרכה הסלול מהווה בפני עצמה סיכון למי שיתקל בהם, וגובהם הגיע לגובה ראשי ילדים שנהגו לעבור שם תדירות עקב קרבתו של בית הספר שנמצא שם.

לדעתי, לא היה צורך לגדר את הדקל הדוקרני או להזהיר מפניו בשלטים מתאימים, שכן הגידור לא היה מונע את התפשטות הענפים, כפי שאלו יצאו מתחומי האדנית, והאזהרה מפני דקל דוקרני מיותרת שכן גם ילדים בגילה של התובעת צריכים לדעת שהדקל הדוקרני, דוקר.

עצם העובדה שהעיריה החליטה לשתול כעץ נוי דקל דוקרני ושמה אותו באדנית במדרכה המשמשת מעבר להולכי רגל, יש בכך מעשה רשלנות ביצירת סיכון למשתמשים במדרכה.

בהפעלת סמכותה (והחובה העולה מהקניית סמכות זו, לעשות בה שימוש) לשתילת עצי נוי בשטחה, מן הראוי כי העיריה תפעיל שיקול דעת נרחב, על ידי התאמת סוגו של העץ לסביבה בה הוא נשתל, תוך שקילת שיקולים רחבים יותר של טובת אוכלוסיית המשתמשים/נהגים בכללותה והסיכונים המיוחדים לאוכלוסייה זו. אין בעובדה שלמקרה התאונה לא אירוע תאונות דומות בעבר (או יתרחשו בעתיד, שכן האדניות ובהן עצי הנוי הוסרו מהמדרכה האמורה), כדי להוות קנה מידה לרשלנות, כשם שאירוע תקלות ותאונות אין בו כשלעצמו כדי להעיד על קיומה של רשלנות. אין המדובר בסיכון הצפוי ממהות הדרך, אלא ביצירת סיכון חדש, שאינו מתחייב, וניתן למניעה בנקיטת אמצעי זהירות פשוטים יחסית.

9. לטענת הנתבעות אם תיקבע אחריות העיריה לאירוע, יש להטיל על התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 100% מאחר ולא שמה לב לנעשה בדרכה.

שוכנעתי, כי בגילה של התובעת במועד התאונה, ועל אף שיש להניח ידעה את הסיכון הצפוי מדקל דוקרני, רשלנות העיריה כלפיה מלאה ואין בהתנהגותה רשלנות תורמת. בנסיבות האירוע כפי שנקבעו לעיל, הצבת האדנית ובה הדקל, שענפיו מגיעים למקום המיועד להליכת עוברי אורח, מהווים מכשול שהציבה העיריה בדרכה של התובעת, ולענין זה יפים דברי כב' השופט צ.א. טל בע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (טרם פורסם):

... אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים (בבא קמא כ"ט, חו"מ תי"ב) .... הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל.  אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן.  כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך...

10. גובה הנזק

בעקבות התאונה אושפזה התובעת בבי"ח רמב"ם (כ- 3 ימים לאחר פציעתה), שם נמצא חתך בקרנית העין (בשעה 10) עם הדבקות הקשתית לחלק הפנימי של הקרנית ויירוד טראומטי שלא איפשר ראיית פרטים באיזור האחורי של גלגל העין, אם כי לא הודגם גוף זר תוך עיני.

היא נותחה לתפירת הפצע הקרניתי ואח"כ, כחודש מאוחר יותר, נותחה בשנית להוצאת יירוד חבלתי, ואח"כ נותחה בשלישית עקב דלקת בקרנית וענביה כתוצאה מעדשת מגע (סיכומי מחלה מ- 15.11.92, 11.12.92 ו- 20.1.94).

פרופ' מילר שבדק את התובעת מטעמה, העריך כי בעקבות הפגיעה נשארה צלקת בקרנית ונגרם אובדן עדשה טבעית המחייב עדשת מגע, ולכן נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 10% עקב ליקוי בראיה, 10% עקב איבוד עדשה, ואם תעבור ניתוח השתלת עדשה מלאכותית תהיה הנכות בגין כל ליקוי בשיעור 5%.

ד"ר סער שבדקה את התובעת מטעם הנתבעות, העריכה כי מדובר בפציעה חודרת שתוקנה בעזרת ניתוח תפירת הקרנית וכי חדות הראיה לא נפגעה ולכן יש לתובעת 5% אחוזי נכות לצמיתות בגין עדשה מלאכותית.

ד"ר גוטמן, שמונה כמומחה רפואי, העריך את נכותה העינית של התובעת ב- 14.5% נכות לצמיתות: בגין חבלה חודרת לעין ימין - 5%, הוצאת עדשה טבעית והחלפתה במלאכותית - 5%, בעבור איבוד אקומודציה והצורך להשתמש במשקפיים מיוחדים - 5%.

11. לטענת ב"כ התובעת יש לנכותה של התובעת השפעה ממשית על תיפקודה - היא סובלת מליקוי חמור בראייתה, מפזילה ומפגם אסתטי, נאסר עליה לעסוק בפעילויות ספורטיביות, היא סובלת מתחושת צריבה קשה בתוך העין גם לאחר צפיה ממושכת בטלויזיה, מוגבלת באיפור עיניה, ופציעתה בגילה הצעיר השפיעו על חייה החברתיים בהיותה מוטרדת כל הזמן מהמראה החיצוני שלה.

נטען כי בעקבות התאונה החסירה התובעת ימים רבים מלימודיה, דבר שגרם לה להפסיק את לימודיה התיכוניים בסוף כיתה י"א.

לטענת ב"כ הנתבעת לא נותרה לתובעת נכות תפקודית וכי בגילה הצעיר, ובהתחשב בכך שהנכות היא בעיקרה בגין הפגם האסתטי, שיש בפניה מגוון רחב של מקצועות שתוכל לעסוק בהם ומבלי שתהיה לנכות העינית כל השפעה על כושר השתכרותה.

נטען כי התובעת היתה תלמידה בינונית לפני התאונה, והיו לה בעיות חברתיות ואחרות גם קודם לכן, כאשר היתה ילדת חוץ בקיבוץ כפר מסריק ונזקקה לעזרה בלימודים גם לפני התאונה.

ב"כ הנתבעת טען כי העובדה שהתובעת המשיכה ללמוד עד סוף כיתה י"א כאשר התאונה ארעה בהיותה בכתה ז', מלמדת על כך שהתאונה לא היתה הגורם להפסקת הלימודים, והנסיון לקשור בין הדברים מלמד גם הוא על חוסר מהימנות התובעת.

תעודות התובעת מבית הספר לא הוצגו - לטענת ב"כ התובעת עקב הזמן הרב שחלף מאז התאונה.

12. אני נותנת אמון בדברי התובעת על השפעת התאונה על לימודיה ושההדרדרות בלימודים התחילה מסיבות רפואיות וגדלה והלכה משגדל הפער שנדרשה להשלים חומר עקב העדרויותיה.

אם היתה תלמידה בינונית קודם לתאונה יש בכך כדי להשפיע על יכולת ההתמודדות שלה עם חומר לימודים חדש, כשהיא נתקלת, בנוסף לקשיים בלימודים גם בקשיים חבתריים ובשנים הראשונות לאחר התאונה - אלו השנים הקריטיות מבחינתה, תחילת ביה"ס התיכון על כל המשתמע מכך.

יחד עם זה, יש להתייחס בהערכת הנכות גם על האמור בחוות דעת המומחה הרפואי ולא להשתית את יכולת התפקוד אך ורק על דברי התובעת.

יצויין כי למרות הרגישות הקבועה בעין, בחרה התובעת כאשר הפסיקה את לימודיה בביה"ס התיכון, להשתתף בקורס למקצוע הספרות, ובמועד עדותה נמצאה בשלב המתקדם בקורס; ללמד - שעל אף מגוון מקצועות שונים בהם יכלה לבחור, אם כי ייתכן והיתה מוגבלת במידה מסויימת בתחומים העיוניים, החליטה להשתלם בקורס לספרות כשברור שבמקצוע זה משתמשים בחומרים כימיים שונים וכמו שהיא עצמה אמרה: "... חומרים כימיים ששורפים, הריח שלהם או החומר עצמו שורף... החומרים האלה צורבים, לי יש רגישות בעין" (עמ' 18 לפרוטוקול).

אם בחרה להשתלם במקצוע זה ויש להניח גם תרצה לעסוק בו בעתיד, הרי שהביאה בחשבון את הסיכונים הכרוכים בעבודה זו למרות נכותה, ואני מניחה שבחירתה במקצוע זה מעידה על כך כי אמנם מסוגלת לעבוד בו.

מקובלת עלי דעת ב"כ הנתבעות כי זה המקרה להעריך את הפסדי כושר ההשתכרות שלה בדרך האומדן הגלובלי.

13. בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו לו ע"י ב"כ התובעת, השיב ד"ר גוטמן (ב- 18.3.97) כי העדשה המלאכותית בעינה של התובעת הינה חלק אינטגרלי מניתוח הוצאת הירוד אותו עברה בהצלחה, וכי העדשה אינה מוחלפת אלא היא חלק מגלגל העין כיום.

התיקון האופטי מבוצע באמצעות משקפיים, העולים כ- 1,500 ש"ח (במועד המכתב).

ד"ר גוטמן לא פירט כמה פעמים תאלץ התובעת להחליף את המשקפיים וגם הוצאה זו תיקבע לכן, על פי אומדנא.

14. חישוב הנזק:

א. כאב וסבל - בהתחשב בשלושת הניתוחים אותם עברה התובעת, הטיפולים הרפואיים שנזקקה להם וההשפעה המתמדת שיש לאי הנוחות בגין הפגיעה - 60,000 ש"ח

ב. הפסד השתכרות לעתיד (לרבות הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים) ועל פי אומדנא - 50,000 ש"ח

ג. עזרה בבית עבר ועתיד, בהתחשב ברגישות העין וקושי מסוים להשתמש בחומרי נקיון המכילים חומרים כימיים פעילים, במיוחד העזרה שנזקקה לה בתקופת האישפוזים והטיפולים הרפואיים, ועל פי אומדנא - 15,000 ש"ח

ד. החלפת משקפיים וטיפולים רפואיים, עבר ועתיד, שאינם מכוסים לפי חוק הבריאות הממלכתי, ועל פי אומדנא - 17,000 ש"ח

ה. נסיעות בעבר ובעתיד - לגבי העבר - נסיעות לטיפולים רפואיים בלבד 2,000 ש"ח ולגבי העתיד - אין הצדקה לפיצוי בנפרד.

סה"כ - 144,000 ש"ח

15. אי לכך אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 144,000 ש"ח. בנוסף יישאו הנתבעות בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ ובהוצאות המשפט לרבות אגרה.

הסכומים כולם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים, ותודיע להם טלפונית כי פסק הדין ניתן היום בהעדר.

ניתן היום, 09/08/98.