הליכי שימור והריסת מבנים
נושא שימור מבנים ואתרים היסטוריים, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מתכנון עירוני ומהתהוות המרחב הציבורי, מתבסס ותופס מקום של כבוד בשנים האחרונות גם במדינת ישראל. מדינת ישראל רוויה באתרים היסטוריים, פיסות היסטוריה שמנציחות עבר ומורשת משותפים, חלקם מהמאה האחרונה - אשר חשובים לא פחות מאשר מצאים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים, בערכם ובתרומתם למדינה, למרחב הציבורי, ולתחושת השייכות של האדם למקום, לקהילה ולמורשת.
יתרונות שימור המורשת ככלי לשמירה על מרקם היסטורי באים לידי ביטוי ביתר שאת כאשר מדובר במושבה זכרון יעקב. מכאן ניתן ללמוד כמה יוזמת השימור חשובה לאנשי המושבה, לחיים סביב סיפור המושבה, ולמדינה בכלל.
שימור מבנים בזכרון יעקב
זכרון יעקב היא אחת ממושבותיו הידועות של הברון אדמונד דה רוטשילד, המתאפיינת בצורת הבינוי אשר תוכננה בסגנון כפר אירופאי מסורתי ומעניקה למושבה נופך קסום המושך מאות תיירים בכל יום. על-פי התעודות הראשונות העוסקות בתכנון המושבות, זכרון יעקב היא המושבה הראשונה שתוכננה בקפידה ומראש, על-ידי הברון רוטשילד ומהנדסיו בצרפת. ניתן להבחין בסגנון האירופאי המאפיין את התכנית ואת המבנים עצמם, אם כי סגנון זה כלל שינויים מקומיים בהתאם למושבה עצמה[1].
בימים אלה נחשפנו לדוגמא מאלפת של חשיבות נושא השימור, דוגמא המדגישה את חשיבות שיקול דעת בכובד ראש בנושאי שימור ותיעוד היסטורי והשלכותיו:
צריף העץ של המתיישבים, שעמד ברחוב תרע"ב משנת 1884, קיבל סוף סוף התייחסות הולמת ויועד להיות (לאחר שחזורו) אתר היסטורי נוסף, המלמד על תקופת ההתיישבות. למרבה ההפתעה, עם תחילת עבודות השימור של הצריף, נמצא מחסן נשק עתיק בתחום הצריף, אוצר היסטורי בעל חשיבות לאומית. ראש מועצת זכרון יעקב, זיו דשא, הכיר בחשיבות שימור המבנים, בהתייחסו לשחזור הצריף ולגילוי שנחשף תוך כדי התהליך:
מדובר במבנה היסטורי, שריד לצריפים שנבנו ע"י המתיישבים הראשונים בסיוע הברון. מציאת הנשק בקירות המבנה זה הוכחה כי הצריף לא סיים לספר את סיפורו למרות שהוא עומד מעל ל – 130 שנה ושאם נעריך את ההיסטוריה שלנו, נגלה כל פעם דברים חדשים.
לכאורה, מובן לכל כי ערכי שימור מבנים, הם מעל הזמן וודאי שגם מעל הכסף. משכך, אם כוחות השוק לבדם יכתיבו החלטות בתחום זה, המורשת ההיסטורית שלנו תכחד במהרה. לולא היה צריף העץ של המתיישבים הראשונים מאושר ומתוקצב לשימור, פיסת ההיסטוריה החשובה הזו היתה אובדת לנצח, תחת הכותרת "כוחות השוק".
מכאן, שחלק מתפקידה של מלאכת שימור המבנים הוא לבלום את כוחות השוק בכדי לשמר פן היסטורי בעל ערך מקומי או לאומי.
הליך הוצאת מבנה מרשימת השימור
לאחרונה התנהל דיון בועדת השימור של המועצה המקומית זכרון יעקב, אליו התוודעתי בזכות מתנגדים לתכנית היתר שהוגשה, המבקשת ליישם תמ"א 38 ברחוב המייסדים שבלב המושבה, תוך דריסת מבנים לשימור והריסתם. כפי שאפרט להלן, דוגמא זו מצביעה על מקרה הפוך למקרה הצריף ההיסטורי, בו גבר אינטרס כלכלי של בעלי הקרקע והיזם, על פני טובת הכלל, וכמובן על פני על שמירת המורשת.
אציין כי תכנית ההיתר כללה ליקויים רבים ומגוונים, אולם במאמר זה, אתמקד בנושא אי תקינותו של הליך הוצאת מבנה לשימור מרשימת השימור של המועצה.. בידי פרוטוקול מס' 2/16 מיום 25.09.16 בנושא הוצאת מבנה מרשימת השימור, דיון שיזם בעל הקרקע, אשר נכח בדיון יחד עם אדריכלית הפרויקט. שאר השכנים, אשר נפגעים קשות מפרויקט זה, לא ידעו על הדיון, לא הוזמנו לדיון ודעתם לא נדונה כלל.
כבר בכותרת פרוטוקול הדיון, הוכרזה המטרה של הדיון והיא הריסת מבנה לשם בניית תמ"א 38 "הריסה ובנייה", כפי שנכתב בכותרת "נושאים לדיון: גוש 11303 חלקה 55, רח' המיסדים 91, - הריסת מבנה לשימור". לשון אחר, המטרה היא הריסה.
דיון ענייני ומקצועי בנושא שימור, יעסוק בערכיו ההיסטוריים של המבנה, בחינת תוקפו כמבנה לשימור, ובחינה מעמיקה בדבר הוצאתו מרשימת השימור. שהרי ככל שקיימות סיבות להכנסתו לרשימת השימור (הודות לערכיו ההיסטוריים), יש להניח כי ישנן סיבות להוצאתו מרשימת השימור, ועל כך היה צפוי ודרוש שיידונו באותה ישיבה.
במקרה זה, לא פורטו כלל בפרוטוקול הדיון ערכיו ההיסטוריים של המבנה, וסיבות הכנסתו לרשימת השימור של המועצה, וכן לא הוצג שום נימוק מקצועי להוצאת המבנה מרשימת השימור, למעט ה"נימוק" המצוין בכותרת, המסגיר את סיבת היעדר הנימוקים המתבקשים: "הריסת מבנה לשימור".
כבר מתחילת הדיון, נחתם גורלו של המבנה המיועד לשימור, ללא כל דיון מקצועי, וללא כל נימוק.
היעדר הנמקה בפרוטוקול הדיון, מהווה הליך לא תקין ותוקפו מוטל בספק. לא יעלה על הדעת הוצאת מבנה מרשימת השימור כשהנימוק הוא... הריסתו.
הרכב הועדה
חובת כתיבת הפרוטוקול ומתן הנמקה על ידי הרשות המנהלית, מעוגנת בחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט – 1958, וכן ניתן להסתמך על פסיקה ענפה בנושא. כידוע, הנמקה על ידי רשות מנהלית משפרת את איכות החלטותיה, מרסנת אותה ומאפשרת לה לבצע ביקורת עצמית, וביקורת בכלל. כמו כן היא משפרת את מערכת היחסים של האזרחים מול הרשות.
חוק התכנון והבנייה[2], מתייחס לרשימת האתרים לשימור ותנאיה:
ברשימת אתרים יפורטו הטעמים לכך שהאתר ראוי לשימור, באיזו מידה ניתן לפתח את האתר, פרטי הבעלים של האתר ובעלי זכויות אחרים בו, ופרטים אחרים ככל שתמצא הועדה לשימור אתרים לנכון.
אף כי לא נאמר במפורש ניתן להניח מקל וחומר כי כשם שועדת השימור נדרשת לפרט את טעמיו לשימור של האתר, כך עליה לפרט את הטעמים להוצאת המבנה מרשימת השימור, ביחוד כשמדובר במהלך שיכול להוביל לנזק בלתי הפיך, כמו במקרה המדובר.
יועצת השימור של המועצה, היתה היחידה בדיון זה אשר יש לה ידע נרחב בשימור, התנגדה להוצאת המבנה מרשימת השימור, אך מסתבר שדעתה לא נלקחה בחשבון. כלומר, ראוי היה על הועדה באותה ישיבה, לכל הפחות להתייחס לדעתה המקצועית של יועצת השימור כל שכן כאשר אין חוות דעת מקצועית נגדית.
בדו"ח מבקר המדינה על הרשויות המקומיות לשנת 2005, נדון נושא הרכב ועדות השימור, ונאמר כי "יש צורך בשינוי הרכב ועדת השימור". עיקר הביקורת על שוועדות השימור, הוא בכך שאלו הפכו למעין חותמת גומי להריסת מבני שימור והצדקה פורמלית לעשות כן. להבהיר, הועדה מכונה "לשימור" בזכות יועץ שימור הנמנה על חבריה, אך לו דעה מייעצת בלבד, הוא אפילו אינו בעל זכות הצבעה.[3] בפועל, יועץ זה יהיה תמיד במיעוט, נוכח הרכב הועדה, וכך "ועדת שימור" עלולה להוות מסווה בחסות החוק למנגנון הריסת מבני שימור, ללא התעמקות בנושא המקצועי, ללא דיון ציבורי, ובניגוד לעמדת המיעוט – היא עמדת היועץ לשימור.
מדובר, אם כן, בהליך פגום מבחינה מנהלית, ציבורית ותכנונית הנגוע בשיקולים זרים ובעל פוטנציאל הרסני לגרימת נזקים בלתי הפיכים למאמץ שימור המבנים ללא התחשבות בערכם ההיסטורי, הלאומי והאדריכלי.
אחרית דבר
במקרה המתואר לעיל, הוצא מבנה מרשימת השימור של המועצה בזכרון יעקב, בהליך שאינו תקין; היעדר הנמקה בפרוטוקול הדיון, במיוחד לנוכח התנגדות המומחה, מחזקים את החשש כי ההחלטה כבר התקבלה עוד בטרם הדיון. ספק אם מילאה הועדה את חובתה לשקול את נושא הריסת המבנה לשימור בכובד ראש הראוי לו. , התנהלות בעייתית זו מהווה פגיעה במנהל התקין, ובשקיפות הנדרשת מהרשות המנהלית ע"פ חוק.
על מנת לגרום לשינוי המיוחל במדיניות הקיימת יש לפעול להעלאת מודעות הציבור לנושא שימור המורשת, כתחום עיקרי ולא נלווה. רק כך ניתן יהיה למנוע פעולות בלתי הפיכות כמו הריסת מבנים היסטוריים ופגיעה במרקמים היסטוריים ולהגן על טובת הכלל וכבוד המורשת.
