הרכב השופטים: יוסף מרגלית, מלכיאל סלוצקי, חנוך אריאל, אשר ישב בערעורים בבית המשפט המחוזי בחיפה

התחום של זכויות הדיירים – ציבור רכושי הדירות, היה ירוד ומוזנח במשך שנים רבות, בגלל מודעות נמוכה לנושא התכנון והבניה, והישענות ללא בדיקה אחר כל אישור של רשות רישוי עירונית. בחלק השני של המאה העשרים, הייתה מקובלת חזקה לפיה מה שאושר על ידי הוועדה לתכנון ולבניה או על ידי משרד מהנדס העיר – הוא נחשב לנכון וראוי הוא, ובכך ניתנה מראש עדיפות לכל מוצא פי הרשות, ביחס לטענות נגדיות בדבר פגמים וליקויים, בבניינים אשר קיבלו היתר בניה.

קביעת הלכה לגבי מעמדו של מומחה בית המשפט

גם מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט היה בכיר ועדיף על מעמדו של מומחה צד לדיון, והיו שופטים שהתבטאו בפומבי (בהיכל בית המשפט, בהיותו גדוש אנשים) – והצהירו שאינם מוסיפים ואינם משנים דבר מחוות דעתו של מומחה בית המשפט.

לא היה סיכוי משמעותי לעמדתו המקצועית של מומחה צד לדיון לעומת עמדתו של מומחה בית המשפט, גם כאשר הדין היה עם מומחה צד לדיון ואילו מומחה בית המשפט טעה.

והנה, בא הרכב השופטים: י' מרגלית, מ' סלוצקי ו- ח' אריאל, ושינה דברים.

בין היתר, מדובר בערעור על פסק דינו של נשיא בית משפט השלום בחיפה השופט אורי קיטאי שדן בתביעת דיירים משכונת הסיגליות במעלות, נגד שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואחרים. בית משפט השלום מינה כמומחה מטעמו את המהנדס ישראל דימנט, אשר דחה בחוות דעתו המקצועית את עיקר ורוב הליקויים שנמצאו ע"י מומחה התובעים, ד"ר אברהם בן-עזרא.

פסק הדין של בית משפט השלום אימץ וקיבל את כל הממצאים של מומחה בית המשפט ישראל דימנט, ובכך איין את זכויות התובעים ודחה טענותיהם.

על פסק דין זה הוגש ערעור – ע"א 25-38/90 אברהם אלברט ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח', בית המשפט המחוזי בחיפה.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור; רע"א 3186/92 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח' נ' אברהם אלברט ואח', ובית המשפט העליון שדן בכך (הנשיא מאיר שמגר) דחה את הבקשה [21.1.1993, פורסם בספר "תכנון דירה כחוק" מאת ד"ר אברהם בן עזרא בהוצאת "בורסי" מהדורת 2002, עמ' 204].

פסק הדין המחוזי קבע כדלקמן:

זוהי קבוצה של 14 ערעורים על פסקי-דין של בית-משפט השלום בנהריה (כב' השופט קיטאי) ו- 14 תיקים מיום 30.11.89, ובסמוך לו. המדובר ב- 14 זוגות נשואים, שרכוש לעצמם דירה לכל זוג מהמשיבה 1, חב' שכון ופיתוח. הדירות נבנו עבור חברת שכון ופיתוח ע"י המשיבה השניה, מודול בטון, כקבלן.

קבוצת הרוכשים שהם המערערים בתיקים הנדונים, מתלוננים כולם על בניה בלתי תקינה של הדירות ועל שורה של פגמים שנתגלו בהן. כל זוג מזוגות התובעים תובע פיצוי על הנזקים שנגרמו לו עקב הפגמים בדירתו.

בכל אחד מהתיקים הוגשה מטעם התובעים חוות-דעת של המהנדס בן-עזרא, המתארת את הפגמים שנתגלו בכל דירה וקובעת את מחיר התיקון.

שופט השלום הנכבד החליט למנות מומחה מטעם בית-המשפט ומינה את המהנדס י. דימנט, שבדק את הדירות נשוא התביעות והגיש חוות דעת על ממצאיו.

המומחה י. דימנט לא הסתפק בתיאור הפגמים ועלות תיקונם אלא אף התערב בצד המשפטי, שקל את טענות התובעים אף בנושאים משפטיים והציע פתרונות לכל אלה. למרבה הצער לא בדק שופט השלום את חוות הדעת האלה בדיקה ביקורתית וקבלן על קרבן כרעיהן ללא דיון כלשהו בפסקי דינו, ואימצן למעשה כבסיס לפסקי-הדין.

הדירות נשוא הדיון נבנו בבתי-דירות בשביל הסיגליות במעלות, באותו הזמן, ומרבית הפגמים נשוא התביעות דומים אלה לאלה.

ההתקשרויות בין הרוכשים למשיבה שכון ופיתוח נעשו לפי הסכמים זהים, שצורפו לכולם אותם מפרטים.

עמדה זו של בית המשפט המחוזי הפכה להלכה פסוקה ע"י הנשיא (כתוארו אז) של בית המשפט העליון, אשר כאמור דחה את בקשת רשות הערעור, אך גם פסק בע"א 4218/90 חפציבה בע"מ נ' כרמן ואלכסנדר להנר כי כאשר המומחה מטעם בית המשפט לא ממונה בהסכמת הצדדים, לחוות דעתו אין יתרון על חוות דעת אחרות (של הצדדים לדיון).

הגישה לפיה "מומחה בית המשפט הוא אובייקטיבי" [להבדיל, לכאורה, ממומחים אחרים], אמנם ננקטת על ידי שופטים, אך היא מבטאת עמדה לא נכונה, כי גם מומחה צד לדיון הוא אובייקטיבי, ולא אחת מסתבר שהאובייקטיביות של מומחה צד לדיון מסוים, עדיפה על פני האובייקטיביות של מומחה בית המשפט.

הגישה החליפית, הביקורתית, היא הגישה השיפוטית הנכונה והראויה.

דיון בפרטי ליקויים

שמענו בתוך אולם בית המשפט המחוזי בחיפה, התבטאות של שופט כלפי עו"ד ב"כ התביעה בערעור: "תשכחי מזה, פסק דין את לא תקבלי כאן". הדברים (החמורים) לא נרשמו בפרוטוקול.

המסר באמירה זו הוא, שבית המשפט לא יפסוק בערעור לגופו של עניין ולא יספק לב"כ התביעה פסק דין מנומק וענייני, אולי תקדימי, אלא ילך בדרך אחרת, העוקפת את עיקר הטענות מבלי להתמודד איתן.

לעומת גישה זו, בא הרכב השופטים בו מדובר (מרגלית, סלוצקי, אריאל), ודן בליקויים הנטענים אחד לאחד תוך השוואת חוות דעתו של מומחה בית המשפט עם חוות דעתו של המומחה מטעם הדיירים (המערערים).

להלן דוגמאות מתוך ע"א 25-38/90 הנזכר;

ליקויי ריצוף – להלן ציטוט:

סעיף הליקויים הרציני ביותר לפי שוויו הוא סעיף הריצוף, המומחה ה' דימנט אומר בנושא זה דברים ברורים בחוות דעתו:

"תקן המרצפות – תקן מס' 6 – הנו תקן רשמי. צודק התובע ובמרצפות אכן קיימים פגמים. בחלק ניכר מהן השתמש היצרן באבן רכב בגוון חום. באבן ניראים בקיעים, סדקים ושקעים. גודלה אמנם 4-8 מ"מ וגודל הפגמים אף הוא כזה, אך הם רבים ובולטים לעין. לדעתי שייכות מרצפות אלה לסוג ב'. בסוג זה כמות האגרגטים הרכים היא ללא הגבלה ומותרים סדקים ב- 5 אגרגטים בכל מרצפת".

המומחה מביא בחוות דעתו הערכה כספית של עלויות פירוק הריצוף הקיים והנחת ריצוף חדש. להערכתו העלות לדירה מסתכמת בסך 4,030 ₪ עבור החלפת הריצוף הקיים בריצוף חדש.

לצד האפשרות הנ"ל מביא המומחה מספר חלופות להחלפת הריצוף כצפוי ביריעות PVC  או ציפוי הרצפה הקיימת בשטיחי לבד חסיני שחיקה.

מתוך כל החלופות ממליץ המומחה על צפוי הרצפות בשטיחי לבד, בעלות של 3,421 ₪ לדירה, לדעתו זאת הדרך הנכונה לתקון הנזק. משום מה קיבל השופט הנכבד חלופה זאת ולא הסביר כלל מדוע עשה כן.

3. אין מחלוקת על כך, שהמערערים היו זכאים למרצפות טובות ונקיות מפגמים. מה שמכונה בפי הבריות מרצפות מסוג א'. המומחה מתאר את המרצפות שסופקו כמרצפות עם פגמים ועם אגרגטים רבים במספר בלתי מוגבל. בנסיבות הנ"ל יש לראות את הריצוף במרצפות סוג ב' כאי התאמה במשמעות סעיף 11 (4) לחוק המכר, תשכ"ח.

במפרט הנספח לכל אחד מהחוזים בין הצדדים, בפרק תיאור הדירה בסעיף 4.8 שם מדובר בריצוף הדירה. אמנם לא נאמר, כי המרצפות תהיינה מסוג א'. אך חל כאן סעיף 4 (א) לחוק המכר (דירות). תשל"ג, האומר:

"כל דבר שבו הייתה הדירה שונה מן האמור במפרט או בתקנת בניה או בתקן רשמי יהיה. על אף האמור בחוזה המכר, בבחינת אי התאמה כמשמעותה בחוק המכר, תשכ"ח – 1968".

מדברי המומחה אני למד, שהמרצפות שסופקו אינן תואמות את התקן הרשמי מס' 6 ולפיכך, לאור הוראות סעיף 4 (א) הנ"ל לחוק המכר (דירות) יש אי-התאמה של המרצפות למה שהיה על הנתבעות לספק למערערים.

ראוי היה לתבוע, לפיכך, כי המשיבות הפרו את החוזה עם המערערים בפריט הריצוף ע"י הספקת ריצוף ברמה נמוכה, שאינה תואמת את התקן המחייב.

ריצופו של חדר הינו חלק חשוב שלו ולא פריט זניח. המערערים היו זכאים לריצוף החדר לפי מה שנקבע בעניין זה במיפרט בעניין תיאור הריצוף ולקביעות תקן רשמי 6 בדבר טיב המרצפות.

איש אינו רשאי לכפות עליהם לקבל פריט שונה לגמרי מזה שהתחייבו המשיבות לתת להם בחוזה ובמפרט, כאמור לעיל. לא היה לכן כל מקום לכך, שבית משפט השלום יקבע עבור המערערים, שיתקינו שטיחים כדי לכסות את הרצפה הפגומה. חובה היתה על בית המשפט בנסיבות שתוארו לעיל, לקבוע, שהמערערים זכאים למרצפות תקינות, כלומר למרצפות מסוג א' ויחשב את הפיצוי המגיע להם על יסוד עלות החלפת המרצפות הקיימות במרצפות חדשות מסוג א'.

מאחר שלא ניתן לבצע ריצוף מחדש ללא פינוי הדירה ומגורים במשך תקופת התיקונים בדירה אחרת, הרי שיש לכלול אף את עלות הוצאות אלה בסכום הפיצוי.

המומחה קבע כי עלות החלפת הריצוף לדירה היא 4,030 ₪. נראה לי שסכום של 750 הולם הוצאות העברת הרהיטים לדירה זמנית למשך תקופת התיקונים ולהחזרתם לדירה בתום התיקונים.

הסכום של 250 דולר למטרת שכירת דירה חלופית לתקופת התיקונים המוצע ע"י עו"ד הכהן נראה לי סביר. הסכום המגיע למערערים לכל תיק בגין פריט הריצוף יהיה לפיכך:

5,380 ₪ = 4,030+750+600 ₪.

עקרונות:

• לדיירים מגיע ריצוף סוג א'.

• אין אפשרות ולא סביר לכפות על הדיירים פתרון זול יותר מאשר הפתרון של החלפת הריצוף וליצור בדירתם במקום ריצוף – פרקט או כל חומר אחר.

• הפיצוי צריך לכלול נזק נלווה.

מחיצות

מעל דלת המטבח ועל שתי דלתות נוספות התקין הקבלן זכוכית במסגרת במקום לסגור שטח זה בבטון טרום, כשטח כל מחיצה פנימית, לטענת המערערים התקנת חלון זכוכית וכזה מהווה תחליף זול, לא נוח לדייר ונחות בהשוואה למחיצת בטון.

המומחה ה' דימנט סבור, שאין סיבה לאסור על הקבלן להתקין חלון כזה, מאחר שחלון כזה הוא נפוץ וידוע.

המומחה ה' דימנט מציין, כמו כן, שבמפרט נקבע, שיותקנו חלונות זכוכית.

בעמ' 3 של המפרט ישנו תיאור של הדלתות. לגבי דלת המטבח נקבע, כי תהיה מ"עץ לבוד". פתיחתה ע"י גרירה וחלקה העליון קבוע. יש התייחסות אף לדלתות האחרות בדירה. המתוארת כדלתות רגילות מעץ לבוד.

תיאור הדלתות בטבלת המפרט אינו מציין דלת עם חלון זכוכית בחלקה העליון.

מתחת לטבלת המפרט מופיעה הערה בה נאמר:

"יתכן וחלק מהדלתות בדירה תהינה עם אשנב זכוכית או דיקט קבוע בחלק העליון".

נראה לי, שיש להבין את הערה הנ"ל כנותנת אופציה לקונה, לדרוש מהקבלן את בצוע החלופה הנזכרת בהערה.

המפרט הינו מסמך שנוסח ע"י הקבלן ולכן יש לפרשו נגד מנסחו במקום שאינו חד משמעי. לא נאמר בהערה, כי ניתן לקבלן שקול דעת בלעדי להחליט באלו מהדלתות יותקן אשנב ובאלו לא יותקן.

משלא ניתן לקבלן שקול דעת כזה, אין זה מתקבל על הדעת שיחליט חד-צדדית, ללא הסכמת הקונה, איזה סוג של דלת יתקין ומה יהיה מעל לאותה דלת. יש לדעתי, לפרש את המפרט כאומר את הכתוב בטבלה עצמה. ואת ההערה - כנותנת אופציה לקונה בלבד.

קריאה מדויקת של ההערה מלמדת, שההערה דנה בגוף הדלת ולא במה שיש מעליה, לפיכך גם ההערה אינה מאפשרת התקנת זכוכית מעל לדלת עצמה אלא כחלק מחלקה העליון של הדלת.

לאור הנאמר לעיל, אני סבור, שאין לראות את נוסף המפרט כביסוס לחלונות הזכוכית שהותקנו.

החלונות שהותקנו נוגדים את הוראות המפרט לגבי חלק המחיצות שמעל הדלתות של המטבח ושני החדרים האחרים, ולכן יש כאן אי-התאמה, שהמערערים זכאים לפיצוי עליה.

המומחה לא טרח לתת מחירים להחלפת 3 מחיצות הזכוכית. אני נעזר לכן, בנתוני ה' בן-עזרא וקובע 75 ₪ לכל דלת רגילה ו-50 ₪ לדלת המטבח להחלפת שטחי הזכוכיות, במטבח - בעץ לבוד ובשני החדרים בבטון. לכך יתווסף מע"מ ותוספות. בס"ה 200 ₪ + מע"מ.

עקרונות:

אם המפרט דו משמעי, דבר השכיח במקומותינו, יינתן פירוש למפרט נגד מנסחו (נגד הקבלן).

אדני חלונות ומעקי מרפסות

אלה עשויים בדירות מבטון. לטענת המערערים היה על הקבלן לבצעם ממוזאיקה או משיש.

לפי ה' דימנט אין התחייבות של הנתבעים למוזאיקה במפרט.

מאחר שהבניין טרומי, לא יכלו להכין את האדנית עם המבנה, הוא אינו רואה פגם בהעדר אדני מוזאיקה.

ידוע לכל אחד שבטון גלוי אינו נעים למגע ומחוספס. אדן חלון הוא חלק החלון, שחשוב שיהיה חלק ונוח לשימוש. גם מי שאינו מהנדס אלא רק אדם מן הישוב, החי בדירה יודע, שמקובל, שאדן החלון עשוי מוזאיקה או שיש, כדי שיהיה חלק כך שנוח יהי לפרוש עליו מצעים לצורך אוורורם, או להישען עליו, או לכל שימוש מקובל אחר.

דעתו של ה' דימנט, שמבחינת יופי אין הבדל בין בטון לשיש או מוזאיקה הינה דעה קיצונית, בלתי מקצועית ובלתי סבירה. אני מניח, שרוב מוחלט של בעלי דירות היו סבורים, אילו נשאלו, כי אדן בטון הוא מכוער ומקשה על השימוש בחלק זה של החלון.

אני סבור, על יסוד האמור לעייל, שהפגם שמצביעים עליו המערערים בפריט זה הוא פגם של ממש, המעיד על רמת ביצוע נמוכה.

הטענה שזהו בית טרומי אינה טענה, שכן ניתן היה לבצע פריט זה לאחר הצבת קירות הבית, הרי גם הריצוף אינו טרומי.

חוק המכר בא להגן על זכויותיו של רוכש דירה, שבדרך כלל משקיע בה חלק נכבד ממשאביו, כאשר מתכוון קבלן לא להתקין בבניין פריט מקובל וחיובי, נראה לי, שעליו להעמיד על כך את הקונה, ואין לקבל כן כתשובה, שבמפרט לא נזכרה מוזאיקה באדני החלונות.

לקביעת מחיר הפריט אני נעזר במחיר בן - עזרא וקובע לו סך 550 ₪.

עקרונות:

• אין להעדיף באופן גורף את נוחות הביצוע של הקבלן על פני נוחות הדיירים ואיכות הבניה. אומנם בבניה הטרומית נוח וזול יותר מבחינת הבונה להסתפק באדני בטון, אך לקונה מגיע אדני שיש או מוזאיקה.

• הטענה כי לא נזכר במפרט המכר מוזאיקה או שיש – לא תעמוד לזכות הקבלן, כגיבוי לאספקת מוצר נחות.

מדרגה בודדת

לטענת המערערים הותקנה בכניסה לבניין מדרגה בודדת, שרוחבה 220 ס"מ וגובהה 15 ס"מ. לטענתם מדרגה בודדת כזאת מהווה מפגע בטיחותי, והיא נוגדת הוראת תקנה 3.39 (א'), האוסרת מהלך מדרגות בן פחות מ-3 מדרגות. לטענתם יש לבטל את המדרגה ולהתקין משטח מוגבה ומשופע במקומה.

המומחה ה' דימנט משיב בסעיף 3.12 לחוות דעתו, כי הוראות תקנה 3.39 אינן חלות על מדרגות חוץ וכי מדרגה בודדת נפוצה ביציאה מחדר למרפסת גן ואין טעם לאסור על כך.

ההוראה בעניין מספר המדרגות במהלך אחד מופיעה בתקנה 3.39 (א') של לוח ד', שכותרתו היא "מדרגת חוץ". נאמר בתקנה:

" 3.39 (א') במהלך מדרגות אחד לא יפחת מספר המדרגות מ-3 ולא יעלה על 16".

לא יכול להיות ספק בכך, שהתקנה מתייחסת למדרגות חוץ. שהרי הדבר נאמר בכותרת של הפרק בו נמצאת התקנה. המומחה דימנט טעה בהנחתו וטענתו לא נבדקה כלל ע"י שופט השלום, אם כי המדובר בפירושה של תקנה הטעם להוראה די ברור. אדם ההולך במשטח מישורי, קשר לו להבחין במדרגה בודדת ועלול לכן להיכל בה.

נראה לי, שהיה על השופט לקבל את טענת המערערים בנידון. יש לכן לזכות את המערערים בסכום של 500 ₪ + מע"מ לצורך ביצוע המדרגה (ראה חוו"ד בן -  עזרא סעיף ח'). לכל מי שנפגע בנושא זה.

עקרונות:

דבר בית המשפט חקוק בסלע – "אדם ההולך במשטח מישורי, קשה לו להבחין במדרגה בודדת ועלול על כן להיכשל בה".

פינת מקלחת

לטענת המערערים רוחב פינה זאת 65 ס"מ במקום 70 ס"מ לפחות, ושטחה 0.52 מ"ר במקום 0.65 לפחות. כפי שנקבע בתקנה 3.11.3.

המומחה ה' דימנט בחוות דעתו. סעיף 3.10, כי "למעשה מהווה כל חדר האמבט פינת מקלחת גדולה. באשר אין כל מחיצות בין אזור המקלחת לבין שאר החדר."

ה' דימנט אינו חולק על כך שמידות המוזאיקה שמתחת לראש המקלחת הן אלה שמזכירן ה' בן -  עזרא בחוות דעתו.

טענת ה' דימנט, שאין כל מחיצה בין פינת המקלחת לבין שאר חדר האמבטיה אינה טענה. פירוש הדבר, שלא הותקנה פינת מקלחת של ממש, הנבדלת בצורה ברורה מיתר החדר. התוצאה בהכרח היא, של פזור המים לשטח החדר כולו. מכל מקום זהו אישור לטענת המערערים שלא הותקנה פינת מקלחת כנדרש. אדם מתקלח מתחת לראש המקלחת בלבד, וזקוק למשטח עמידה מתאים כפי שקובעות התקנות. אפילו הבהרתו של המומחה אינה תשובה להעדר פינה מסודרת כזאת.

נראה לי, שיש ללכת על פי הוראות ה' בן - עזרא תוך התאמה בעניין התיקון של פריט זה והייתי קובע סך 225 ₪ + מע"מ.

הסכום שזורק ה' דימנט בתשובתו הוא סתמי ונראה כלא רציני ולא עונה לבעיה, שהוא עצמו מתאר.

עקרונות:

לתא המקלחת חייב להיות גבול המבדיל אותה מיתר חדר הרחצה.

ב"כ התובעים, עו"ד אלי הכהן (הוזכר בפסק הדין), קיבל מבית המשפט המחוזי פסק דין, המהווה נדבך חשוב וחיוני בכתבי טענות, בפסקי דין ובספרות מקצועית (מאמרים וספרים).

הרכב שופטים מחוזיים זה (יוסף מרגלית, מלכיאל סלוצקי וחנוך אריאל), נהג בדרך זו וירד לפרטים גם בערעורים אחרים. ראה ע"א 86/86 אחד העם שפירא בע"מ נ' אריה ורבקה לשם, פס"מ תשמ"ח כרך 1 מעמ' 3, וכן גם פורסם באתר benezra.co.il לנוחות המשתמש.

להלן דוגמאות נוספות בהן יש התייחסות ונימוק לגבי פרטי ליקויי בניה:

ריצוף

המהנדס בן עזרא פרט בחוות דעתו ת/1 את הליקויים שמצא ברצוף שבדירה, את הפתרונות לתקון המצב והעריך את עלותם. על כך השיב המהנדס טיגרמן מטעם המוכרת בחוות דעתו נ/1. אין למעשה מחלוקת לעניין קיומם של הפגמים בריצוף שבחדרי ההורים והילדים והכוללים כמתואר בנ/1 "שברים בפינות, שברים במקצועות, כתמים, קלופים, שקעים ונקבים". אלא שמאחר ולדעת המהנדס טיגרמן "הריצוף מתאים לריצוף סוג א'" לפי תקן שהציג, הרי שאין צורך בהחלפתו חרף קיומם של הפגמים שהוא עצמו מאשר את קיומם (ראה נ/1, סעיף 64 (1)). הדעת אינה סובלת מסקנה שכזו. לא סווגו של הריצוף הוא הקובע את הנזק אלא עצם עובדת קיומם של הפגמים במרצפות עצמן ובאופן בצוע העבודה. נסיונו של המהנדס טיגרמן להתלות בסווג התיקני כעילה לאי בצוע התיקונים הדרושים הוא לכשעצמו, גורע ממהימנותו וממיומנותו ומעלה עליו את החשד של נטייה לבעל הדין שהזמינו ומשלם את שכרו, קרי המוכרת.

עקרונות:

קיום הפגמים בריצוף בפועל מעיד על ריצוף פגום, ואין להידרש בעניין זה להתאמה פורמלית לתקנו על מנת לטעון כי אין אי התאמה ועל כן הריצוף הפגום – תקין.

מסילות התריסים על פני הטיח

באשר לטענת ב"כ המוכרת בקשר לקביעת המהנדס בן - עזרא בסעיף 14 לחוות דעתו ת/1, הרי שאין מחלוקת בין המהנדסים שמסגרת התריס הורכבה על טיח מותז (שפריץ). המחלוקת ביניהם נסבה בשאלה אם צורת הרכבה שכזו גורמת לחדירת מים ואויר אם לאו. בעוד שהמהנדס בן עזרא חווה דעתו לחיוב שלל עמיתו, המהנדס טיגרמן את חדירת המים ומסביר בעדותו – ע' 14 המודפס – כי "מזרח זה לא כיון הגשם" ולכן אין חדירת מים ואין אף סימנים לחדירה שכזו. דעתו של המהנדס בן עזרא היא – ע' 9 המודפס – כי אין קשר בין כוון המרפסת לחדירת או אי חדירת מים לעניין הבצוע הנאות של עבודה זו. המהנדס טיגרמן מתעלם בחוות דעתו נ/1 ובעדותו מקביעתו של המהנדס בן עזרא כי בניה שכזו היא פגומה מעצם טיבה, ומחייבת את התיקון שהוצע על ידו, וזאת ללא קשר עם חדירת מים או אי חדירתם. גם תריס שאינו מחדיר מים צריך להיות בנוי כראוי... מה  גם שלא הובאה כל ראיה מטעם המוכרת לטענה כי מצד מזרח אין גשם. אין לקבל השגתו זו של ב"כ המוכרת.

עקרונות:

• מסילות התריס צריכות להיות שקועות בעובי הטיח ולא מותקנות על פני הטיח החיצוני.

• כך צריך לבצע, בהתקנה נכונה, גם "בכיוון הגשם" וגם בכיוון שלא צפוי בו גשם על החלונות: אמירה זו היא בעלת חשיבות רבה. יש לדעת כי הרוחות כיוונן שונה, יש רוח מערבית ויש רוח מזרחית, אך התריס חייב להיות מותקן במקצועיות ואין דין אחר לכיוון הנפגע מהגשם ודין אחר לכיוון שלא צפויה בו פגיעת גשם.

• משמעות הדברים היא, כי לא בודקים ליקוי רק במבחן התוצאה – וגם קיר שלא מגלים בו סימני רטיבות יכול להיות לקוי, אם מבנהו לא תקין או שהחלונות והדלתות שבו אינם תקינים.

• המומחה יכול להגיע לדירה בקיץ, ולטעון שלא על סמך רטיבות (אשר לא קיימת) כי יש ליקויי איטום וצריך לבטלם.

סיכום:

בית המשפט מהווה פוסק חשוב בנושא ליקויי בניה. והציבור מצפה ממנו לפסוק הלכות וכללים בעניין זה. הרכב השופטים מרגלית – סלוצקי – אריאל הרים את הכפפה, ואגב כך גם הנחה שופטים ומומחים – ומתח בקו