חוות דעת מקצועית – מצד אחד אינה "מברק", מצד שני אינה "תוכנית עבודה"

בלימוד כיצד להכין חוות דעת מקצועית שתרצה את בתי המשפט, מגיעים בהכרח לכלל סתירה שאין דרך ליישבה בגלל תפישות עולם שונות של שופטים, וגם בגלל תפישות עולם שונות של אותו שופט לאור מי שניצב מולו בדין.

אחד המומחים המועדפים למינוי כמומחה מטעם בית המשפט, נוהג לכתוב חוות דעת תמציתיות, תוך קביעות פסקניות בנוסח: "אין ליקוי" או: "לא מצאתי פגם באי ההתאמה", לגבי ליקוי שמתפרש על פני מספר עמודים וכולל תמונות מהשטח וסימוכין מהתקנות ומהפסיקה בחוות הדעת מטעם בתובעים.

השופט קורא את חוות הדעת של המומחה שמונה על ידו, ולא "נופל מהכיסא" אלא ממנה אותו בתיקים נוספים...

מצד שני - [ומדובר ממש באותו שופט ואפילו באותו פסק דין] - כאשר נטען בפניו ליקוי או אי התאמה המושתתים על חוות הדעת של התביעה, הוא לא מהסס למתוח ביקורת, והביקורת היא על כך שמומחה התביעה לא טרח לציין מהו התקן או מהי התקנה שהופרו ומשכך פני הדברים – אין ליקוי...

עורך הדין או המומחה, אשר מתאמצים ללמוד מפסק הדין "איך לעשות מה" [מטבע לשון שהנהיג הסופר והפובליציסט דן בן אמוץ] – "מעלים חרס בידם" [המקור: תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, להלן ציטוט: "אמר לו ר' עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך". חרס פירושו צדף].

אם ראוי לקצר – מניין התלונה וההשגה לגבי חוות הדעת המקוצרת של מומחה התביעה? ואם ראוי להאריך – מדוע המומחה אשר מכין חוות דעת בדמות מברק, ללא תמונות, ללא סימוכין, ללא נימוקים – ממשיך לקבל מינויים?

שמא תאמרו כי "המוציא מחברו עליו הראייה"? טעות בחשיבה זו, שהרי לפי חוק המכר (דירות) תשל"ג – 1973 נקבע כדלקמן:

4(א) המוכר לא קיים את חיוביו כלפי הקונה או קונה המשנה אם התקיים אחד מאלה:

(1) הדירה או כל דבר שבה (להלן - הדירה) שונים מן האמור במפרט, בתקן רשמי או בתקנות הבניה;

(2) תוך תקופת הבדק התגלתה אי-התאמה בדירה, זולת אם הוכיח המוכר שאי-ההתאמה נגרמה בשל מעשה או מחדל של הקונה או קונה המשנה;

(3) תוך תקופת האחריות התגלתה בדירה אי-התאמה והקונה או קונה המשנה הוכיח שמקורה בתכנון, בעבודה או בחומרים;

לאמור, רואים כאן כי במקרים מסוימים השכיחים בתביעות ליקויי בניה - דווקא על המוכר [החברה הקבלנית] מוטלת המטלה של הוכחת הטענה, והוא אשר צריך להוכיח כי אין ליקוי. בנוסף, יש ליקויים שמי שטוען את קיומם – מעביר בטענתו זו את נטל ההוכחה לאי-קיומם על המוכר, או על כל מי שטוען לתקינות, כגון – מנגנון הנעילה של דלת כניסה לדירה, ראה להלן ציטוט מתוך תקנה 2.92 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל – 1970, התוספת השניה:

 2.92 נעילת הדלתות תהיה באחד האמצעים המפורטים להלן, או בכל אמצעי אחר שווה ערך להם מבחינת חוזקו, עמידותו ואמינותו, ובלבד שהראיה שהאמצעי האחר הוא אמנם שווה ערך כאמור - תהיה על מי שטוען כך:

עינינו הרואות כי גם במקרה זה מי שטוען לתקינות – הוא אשר צריך להוכיח את טענתו, בין אם זו החברה הקבלנית, או המומחה מטעמה, או אף מומחה מטעם בית המשפט.

לאמור, הטענה כי בית המשפט הממנה מומחה "קצרן" אך מצפה ממומחה התביעה להאריך, נוהג כך  בגלל שחובת ההוכחה חלה על הדיירים – היא טענה חסרת בסיס, ולכל הפחות טעונה עיון ודיון בכל מקרה ומקרה לגופו, לפי הנסיבות

זאת ועוד, גם ללא קשר עם נטל הראייה, חוות דעת מקצועית צריכה לכלול הסבר והוכחה של מה שנטען בה, כי מיסודה היא מהווה מסמך אשר בא להאיר את עיני בית המשפט, ואי אפשר להאיר בלי להבהיר.

על המומחה "ללכת בין הטיפות" ולאמץ לעצמו עריכת חוות דעת מקצועיות שמצד אחד אינן קצרות כמברק, אלא מוסברות ונתמכות בצילומים ובסימוכין, ומצד שני אינן מפורטות כתוכנית עבודה לביצוע.