דבר עברית

הדרישה לדבר עברית, היא בעלת חשיבות בפני עצמה.

בספר דברים פרק ל"א פסוקים ט' עד י"ג כתוב:

 וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.
הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ, לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

 מדובר במצוות עשה לאסוף את כל עם ישראל העולים לרגל בסיום שנת שמיטה, ולקרוא בפניהם פרשיות מספר דברים, והרמב"ם מתייחס למצווה זו בספרו: "הי"ד החזקה", הלכות חגיגה, פרק שלישי וקובע:

 שנאמר, תקרא את התורה הזאת (דברים ל"א י"א) – בלשונה, אף על פי שיש שם לועזות.

 לאמור, המצווה מתקיימת רק אם הקריאה נעשית בשפת התורה, היא השפה העברית, ותנאי זה חל גם במצב בו השפה השגורה בפי כל אינה עברית, אלא לועזית והעברית עקב זאת אינה מובנת לציבור.

 הלך בדרכי הרמב"ם - גם מי שמכונה "מחייה השפה העברית", הוא: אליעזר בן יהודה, שגרס, "דבר עברית והבראת". כוונתו של בן יהודה אינה אלא – והבראת את השפה העברית, בדיוק כמו כוונתו של הרמב"ם – שהייתה להבריא ולהחיות את השפה העברית, לבל תמוש מפי העם.