ת"א 2035/01 אשרוב נ' מדינת ישראל
בתי המשפט
בית משפט השלום פתח-תקוה
תא 2035/01
בפני כב' השופט אהרן מקובר
29/11/2004
בעניין:
אשרוב חנה
ע"י ב"כ עוה"ד ברקאי אהרון
התובעת
נגד
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד כהן חזי
הנתבעת
פסק דין
א. מבוא
זוהי תביעה בגין ארוע מיום 5.7.98, שבו נפלה התובעת במשרד שירות המבחן לנוער, בשדרות ירושלים 22, ת"א-יפו, שעה שהלכה לכיוון המעלית, בשל הפרש גבהים בין חלל המשרדים לחלל חדר המדרגות שבו היתה מצויה המעלית (להלן: "התאונה").
הצדדים חלוקים ביניהם הן לעניין החבות והן לעניין הנזק.
ב. האחריות
ב.1. התובעת הצהירה בתצהירה מיום 24.6.01 בעניין נסיבות התאונה, כדלקמן:
"ביום 5.7.1998 ביקרתי בבנין בשד' ירושלים 22 תל אביב-יפו בו ממוקם משרד העבודה והרווחה. עליתי במעלית לקומה השניה. מטרת ביקורי במקום היה ביקור מכרה שעובדת במשרד העבודה והרווחה. משרדי המכרה מצויים בקומה השניה, בתוך חלל בו ישנם משרדים רבים. בתום ביקורי במקום, בעת יציאתי מהמשרד של המכרה, שהינו אחד מהמשרדים הרבים בחלל המתואר בסע' 5, לכיוון המעלית, הנמצאת בצמוד לגרם המדרגות של הבניין, מעדתי כתוצאה ממפגע בדמות הפרש גבהים בין שני החללים, דהיינו המעבר בין חלל המשרדים לחלל של חדר המדרגות בו מצויה המעלית" (סע' 1-5 בתצהיר הנ"ל).
ב.2. בבית המשפט העידה התובעת: "באתי לבקר את המכרה... זו פעם ראשונה שהייתי אצלה במשרד ולא ראיתי את המפגע.יש על כך מהנדס שקבע שהמדרגה לא תקנית ולא בולטת בשטח... הרימו אותי על כיסא, נתנו לי מים והזמינו אמבולנס... מהרמפה של המשרדים יש מדרגה קטנטונת של 9 ס"מ. אני לא מדדתי אבל היו אנשים שמדדו" (פרוט' מיום 15.1.04, עמ' 12, שו' 12-13, 24; עמ' 13, שו' 6).
ב.3. התובעת זיהתה בתמונות שצורפו לחוות הדעת של המומחית מטעמה, הגב' אייל-ביקלס (ת/7), את המקום שבו היא נפלה. לדבריה, היא הגיעה מהכיוון שנראה בתמונה התחתונה (שם, עמ' 13, שו' 8-12).
המומחית זיהתה בתמונות שצורפו לתחשיב התובעת, אשר לא צולמו על ידה, את המקום שבו היא היתה (פרוט' מיום 1.3.04, עמ' 15, שו' 22-24). התמונות הוגשו בהסכמה (נ/2).
ב.4. המומחית בתחום הבטיחות מטעם התובעת, המהנדסת ורדית אייל-ביקלס, כתבה בחוות דעתה כי המדרגה הנמצאת בין המשרד למסדרון בבניין שבו נפלה התובעת, נוצרה עקב הפרשי הגבהים שברצפה. אורך המדרגה הוא 105 ס"מ וגובהה כ-9 ס"מ. המדרגה איננה מסומנת וקשה להבחין בה בעת ההליכה מהמשרד אל המעלית. כל הריצוף, כולל המדרגה, עשוי מאריחי טראצו (ת/7, סע' 2).
ב.5. הגב' אייל-ביקלס ציינה בחוות דעתה כי בעת ההליכה אל עבר הדלת לא ניתן להבחין במדרגה עקב הימצאות הדלת במקום, וכן המדרגה נמצאת במקום בלתי צפוי, כך שהאדם היוצא מהמשרד אינו מבחין בהפרשי הגובה שברצפה עקב אי שילוט וסימון במקום. לדעת המומחית, אם היו מתקינים שלט אזהרה אשר יזהיר מפני הסכנה הבלתי צפויה, התאונה היתה נמנעת.
כמו כן, ניתן היה למנוע את התאונה אם היו מבטלים את המדרגה ובמקומה יוצרים כבש בעל שיפוע של 10% או פחות (ת/7, סע' 3).
ב.6. המומחית כותבת עוד בחוות דעתה, כי אין תקן ישראלי לנושא מקדם חיכוך מינימלי למניעת החלקה, אולם בהתאם לתקנים לאומיים של מדינות חברות בארגון הבינלאומי לתקינה, כדוגמת התקן האמריקאי, נדרש כי מקדם החיכוך המינימלי למניעת החלקה יהיה 0.5 לפחות. המדרגה שעליה החליקה התובעת לא עמדה בדרישה זו. לדעת המומחית, אם המדרגה היתה בעלת מקדם חיכוך גבוה, הרי שיתכן שבעת מעידתה היתה נפילתה נמנעת.
ב.7. עוד כתבה המומחית בחוות דעתה, כי על פי תקנות התכנון והבניה, הגובה המינימלי של מדרגה המיועדת גם לנכים הוא 15 ס"מ. מדרגה שגובהה קטן מכך, פסולה וגם קשה או שלא ניתן לזהות אותה. בבניין ציבורי קיימת חובה לבצע סידורים מיוחדים לנכים, ומשהמדרגה הנדונה הינה האלטרנטיבה היחידה למעבר באותו מקום, היא היתה חייבת להתאים גם לדרישה לנכים והיה צריך להיבנות לידה כבש לנכים.
ב.8. המומחית מציינת שהנתבעת היתה חייבת לסמן את המדרגה בצורה בולטת על מנת להסב את תשומת לב העוברים ושבים, הנכנסים ויוצאים, במשרדי שירות המבחן לנוער.
ב.9. המומחית גם כותבת בחוות דעתה כי על פי תקנה 3.39 בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, לא יפחת במהלך מדרגות אחד מספר המדרגות מ-3. בהתאם לתקנה 3.4.1 לתקנות הנ"ל, יש לבנות משטח אופקי לפני דלת הנפתחת כלפי מדרגות. מאחר והנתבעת איפשרה שתהיה בבניין מדרגה בולטת, אשר בסמוך לה מותקנת דלת, לא עמדה הנתבעת בדרישות התקנות.
ב.10. מנגד, הביאה הנתבעת מומחה מטעמה - המהנדס דגי כגן (נ/3). המומחה מר כגן כתב בחוות דעתו כי המבנה שבו ארעה התאונה הינו מבנה ישן אשר נבנה עוד לפני קום המדינה. במבנה קיים הפרש גבהים בין אגפי המשרדים למבואת המדרגות והמעלית. תקנות התכנון והבניה הקיימות היום, פורסמו רק בשנת 1970.
ב.11. המומחה - מר כגן כתב בחוות דעתו כי אין כל אפשרות מעשית ליישם את תקנות התכנון והבניה הקיימות היום במבנה זה ולבטל את הפרשי הגבהים הקיימים. לטענתו, המדרגה בגובה של כ-9 ס"מ בולטת לעין כאשר באים ממבואת המדרגות אל המשרדים. לדבריו, התובעת בוודאי ראתה את המדרגה בעת שנכנסה למשרדים וחלפה על פניה מבלי שנפלה, כך שברור כי המדרגה נצפתה על ידה, ואם אכן נפלה בעת שיצאה מהמשרד, הרי שנפילתה ארעה כתוצאה ממעידה ללא קשר עם המדרגה או כתוצאה מחוסר תשומת לב (נ/3,עמ' 2).
ב.12. ב"כ הנתבעת טוען כי התובעת הבחינה במדרגה בעת כניסתה, שכן הפרש הגובה הקיים היה מסומן בצבע לבן, כעולה מהתמונות נ/2. לטענתו, התובעת עברה דרך דלתות פלדלת רחבות משתי קצוות הכניסה ולא ניתן היה שלא להבחין באותו הפרש גובה הנטען.
ב"כ הנתבעת מוסיף וטוען כי לא מדובר במדרגה, אלא בהפרש גובה זעיר שאינו מהווה מפגע כל עיקר. מדובר במקום ציבורי שעוברים בו מאות אנשים כל יום ולא ארעה בו תאונה קודם לכן. ב"כ הנתבעת טוען כי מדובר במבנה ישן שלא ניתן לעשות בו שינויים של ממש. הפתח גובל למעשה במדרגות שבהן עולים ויורדים וההצעה להתקנת כבש הינה אבסורדית בנסיבות.
ב"כ הנתבעת טוען עוד כי לא הוכח שאילו היו נעשים השינויים המוצעים על ידי המומחית, התובעת לא היתה נופלת. כמו כן, לטענתו, לא הוכח עוד כי אם היו צובעים את המדרגה בצבע אחר, כמו אדום במקום לבן, המדרגה היתה נראית יותר לעין או מונעת את נפילתה של התובעת.
ב"כ הנתבעת טוען כי התובעת נפלה בעבר במדרגות הבניין שלה והיא סבלה וסובלת מבעיות בברכיה, אוסטאופרוזיס עם "בריחת ברך" - קרפיטציות וחוסר יציבות, שהיוו את הגורם הישיר לתאונה או שהיוו "גורם זר ומתערב".
ב"כ הנתבעת טוען כי התובעת נמנעה מלהביא לעדות את חברתה שהיתה ביחד עמה בעת הנפילה, ועדותה הינה עדות בעל דין יחיד ללא סיוע.
ב"כ הנתבעת מבקש שלא לקבל את חוות דעתה של המומחית מטעם התובעת, שאין לה הכשרה בהנדסה אזרחית וביקשה ליצור בחוות דעתה "יש מאין" כשביקשה להכניס הוראות תקן נגישות שלא רלוונטי בקשר לסימון שלא הוכח חיובו.
דיון
ב.13. לא יכול להיות חולק שהנתבעת חייבת בזהירות מושגית כלפי התובעת. מדובר בבניין ציבורי אשר הציבור הרחב נכנס ויוצא בו, ובודאי שהוא חב חובת זהירות מושגית כלפי הציבור, והתובעת בכללו.
ב.14. הנתבעת חייבת גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. חובה זו נקבעת על פי מבחן הצפיות, הן הצפיות הטכנית והן הצפיות הנורמטיבית, כשהשאלה היא אם אדם סביר יכול היה, וצריך היה, לחזות מראש את התרחשות נזק בנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113 - להלן: "פס"ד ועקנין").
ב.15. במקרה שבפנינו, מדובר בהבדל גבהים לא קטן, בן 9 ס"מ, המצוי בין שני משטחים שהציבור הולך בהם לאורכם, כשהפרש הגבהים יוצר מדרגה בין שני משטחים אלה (יצויין כי המומחה מטעם הנתבעת אמר, כי ההגדרה הנכונה צריכה להיות "רום" ו"שלח". לענייננו נכנה את הפרש הגבהים שהיה במקום בשם "מדרגה").
התמונות נ/2 אינן משקפות כדבעי את ההפרש בגבהים. מתמונות אלה ניתן לחשוב כאילו מדובר באזור שטוח כמעט, ואין הדברים כן. את המצב הנכון ניתן לראות בתמונות המצורפות לחוות הדעת של הגב' ביקלס (ת/7), בעיקר התמונה העליונה, שניתן לראות בה בנקל כי הפרש הגובה בין המשטחים הינו ניכר.
הנתבעת היתה יכולה לצפות כי אדם עלול למעוד בעקבות הפרש הגובה הקיים בין שני המשטחים, שעה שאותו אדם עובר ממשטח אחד למשטח שני, כאשר אין סימון בולט לכך שקיים לפתע הפרש גבהים בין המשטחים. במקרה כזה, קיימת גם חובה לצפות נזק זה, כחובה נורמטיבית וערכית. ככלל, ההנחה היא שמקום בו ניתן לצפות את הנזק, קמה גם חובה לצפותו, אלא אם קיימים שיקולי מדיניות מיוחדים המצדיקים הצרתה של החובה (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד ל"ט (1) 113, 129. ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מ"ז (1) 802, 818).
ב.16. חובת הזהירות הקונקרטית מטילה אחריות בגין סיכונים בלתי סבירים, או שאינם רגילים, ולא כלפי סיכונים סבירים או רגילים (פס"ד ועקנין).
ב"כ הנתבעת מבקש להסתמך על הפסיקה האומרת כי "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים... אלו הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום יום" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד ל"ח (1) 72).
אינני מקבל טענתו של ב"כ הנתבעת. מאחר ומדובר בהפרש גבהים שאיננו מזערי כל עיקר, והוא מצוי בין שני משטחים שאדם הולך ועובר בהם לאורכם, הרי שמדובר במצב לא רגיל ובסיכון בלתי סביר.
הטענה שאנשים רבים הלכו במקום זה ולא נפלו, לאו טענה היא.
ב.17. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות החלה עליה לנקוט באמצעי זהירות סבירים בגין הפרש הגבהים האמור, שיצרה מדרגה במעבר בין שני המשטחים. הסימון בלבן שאליו מפנה ב"כ הנתבעת, בתמונה נ/2, איננו בולט ואיננו ניכר, כפי שאפשר לראות בתמונות שצורפו לחוות דעת המומחית (ת/7). ניתן גם לומר, כי אם מצאה הנתבעת שיש מקום לצבוע את הפרש הגבהים בלבן, משמע שהיתה ערה לכך שיש לסמן את המקום בהיותו מסוכן. אם כי, מעיון מדוקדק בתמונות עולה כי כנראה מדובר בסיוד שבהמשך לקיר המדרגות. מהתמונה העליונה המצורפת לחוות הדעת-ת/7, לא ניכר הצבע הלבן. מה עוד שמי שמגיע מהכיוון שבו הלכה התובעת, אינו רואה את ה"ירידה" של המדרגה ואת הצבע הלבן. כל אשר ישנו הוא רק שינוי מה במוזאיקה, ואולם המוזאיקה ממשיכה גם לאחר המדרגה, כך שנוצרת בעיני ההולך אשליה של רצף במשטחים.
המומחה מטעם הנתבעת אמר כי תקן הנגישות הוא תקן חדש, אחרי שנות ה-70, ואינו רלוונטי לבניין, יחד עם זאת, אמר המומחה כי לפי תקן זה יש לצבוע את השטח העליון. המומחה גם אמר שדבר זה קיים גם בתקן האמריקאי וכי אפשר היה לסמן בצבע אדום את השטח העליון של המדרגה (פרוט' מיום 1.3.04, עמ' 22, שו' 12-17; עמ' 23, שו' 7-15).
המומחה מטעם הנתבעת אישר שהסימון בלבן על גבי "רום המדרגה" - הפרש הגבהים, לא נראה כשבאים מכיוון המשטח הגבוה לכיוון המשטח הנמוך. המומחה הסכים כי אם היו מסמנים את השטח העליון בצבע בולט, כי אז יתכן שאדם סביר היה מבחין שקיים במקום הפרש גבהים (שם, עמ' 21, שו' 20-26; עמ' 22, שו' 2-4).
השאלה אם תקן הנגישות חל במקרה דנן, אם לאו, איננה השאלה העיקרית. מה שחשוב הוא שאם המדרגה היתה צבועה בצבע בולט יותר, בין צבע אדום או כל צבע כהה אחר, היה בכך משום אמצעי זהירות שהיה מסב את תשומת לב העוברים ושבים לקיומה של המדרגה. צביעה כזו לא נעשתה על ידי הנתבעת. בכך התרשלה הנתבעת בנקיטת אמצעי זהירות פשוט שיכול היה למנוע את התאונה.
ב.18. בנוסף, לא היה כל שילוט או חץ שיצביע על מקום המדרגה ויזהיר את העוברים ושבים מפני קיומה של מדרגה כזו במקום שבו היא נמצאת. גם כאן, אילו היה שלט או חץ כאמור, שיסב את תשומת לב ההולכים במקום, יכול מאוד להיות שהתאונה היתה נמנעת.
ב.19. אינני פוסל גם את דעתה של המהנדסת - הגב' אייל-ביקלס, בדבר הנחת כבש קטן שהיה יכול לגשר על הפער בין הגבהים, מבלי שיהיה בו כדי לפגוע במדרגות הסמוכות. עובדה היא כי סעיף 3.41 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל-1970, קובעת כי "אם המדרגה העליונה או התחתונה במהלך מדרגות גובלת עם דלת הנפתחת אל חדר המדרגות, ייבנה משטח אופקי לפני הדלת".
ב.20. אפשר אמנם שבהיות המבנה ישן, אין התקנות שיצאו לאחר בנייתו חלות עליו. כמו כן, אין מדובר במהלך מדרגות, אלא במדרגה אחת. בעניין זה אני מוכן לקבל את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת-מר כגן, שמדובר בבניין ישן לפני קום המדינה.
ואולם מר כגן אישר שנעשו שינויים בבניין, וכי שינויים אלה יישמו בחלקם את תקנות התכנון והבנייה ובחלקם לא יישמו. לדבריו, אי אפשר ליישם את כל התקנות של התכנון והבנייה.
מר כגן אישר כי דלת הפלדלת הונחה מאוחר יותר. מר כגן אישר גם כי גיל המרצפות אינו עולה על 28 שנה, וכי ניתן ליישם בבניין את תקנות התכנון והבנייה הקשורות לריצוף. יחד עם זאת, טען מר כגן כי במבנה הנדון אין תקנה ספציפית שמתייחסת לריצוף (פרוט' מיום 1.3.04, עמ' 24, שו' 10-23; עמ' 25, שו' 11-19; עמ' 27, שו' 7).
ב.21. בת.א. (מחוזי-י-ם) 1860/85 נציגות הבית המשותף בנין 440 גילה ואח' נ' גד חברה לבנין בע"מ ואח' (לא פורסם), קבע כב' הנשיא (דאז) זיילר: "טענת הנתבעת היא כי תקנות הבניה וכן התקן עליהן מסתמך המומחה, חוקקו לאחר קבלת היתרי בניה. אני דוחה טענה זו לא רק מהסיבה בה נדחתה טענה דומה לעניין הסורגים בדירת התובע, אלא גם משום שאני סבור שנורמות הבניה והביצוע בתום לב של הסכמי בניה, חייבו את הנתבעת לספק גם לפני התקנת התקנות שמדובר בהן, מעקות שימלאו את ייעודם מבחינת מרווח הסורגים זה מזה באופן שלא יסכנו ילדים, ומבחינת יציבות, עמידות ובטיחות. הטענה נדחית".
בע"א (חיפה) 804/95 בלירן ציפי ואח' נ' תומר הצפון (1989) קבלני בניין פיתוח והשקעות בע"מ ואח', תק-מח 97 (1) 1293, נקבע על ידי כב' השופט ד"ר ביין: "מה שקובע הוא לא אם המדרגות עונות על דרישות המיועדות למדרגות פנים או חוץ, אלא האם הן בטוחות". ובהמשך, קובע כב' השופט ד"ר ביין אותה הלכה לגבי מזקף ראש: "מכל מקום, גם כאן השיקול הקובע הוא האם המזקף בטוח".
לדעתו של ד"ר ביין הצטרפו גם שאר חברי ההרכב.
ב.22. גם בעניננו, השיקול הקובע צריך להיות אם המדרגה, במקום בו היא היתה, היתה בטוחה, אם לאו. הויכוח איננו בשאלה אם תקנות אלו או אחרות חלות על המדרגה. בענין זה, עצם קיומה של המדרגה במקום בו היא נמצאה, מהווה מכשול ואינו בטיחותי. בבנין נעשו שינויים, מעת לעת, וכפי שיושמו תקנות אחרות שתוקנו לאחר בניית הבית, על מנת למנוע מכשולים וכדי ליצור בטיחות גבוהה יותר, כך ניתן היה לנקוט באמצעי זהירות גם בכל הקשור עם המדרגה נשוא התביעה, על מנת להבליט את קיומה ועל מנת להזהיר את הציבור ההולך במקום מפני אותה מדרגה. אמצעים כאלה לא ננקטו על ידי הנתבעת.
ב.23. הנתבעת הפרה, אפוא, את חובת הזהירות החלה עליה, בכך שלא נקטה באמצעי זהירות סבירים, שהיתה יכולה לנקוט בהם, על מנת להסב את תשומת לב הציבור לכך שישנו במקום שבו נפלה התובעת הפרש גבהים, היוצר מעין מדרגה, ולמנוע בכך את התאונה.
ב.24. באשר לקשר הסיבתי, שמעתי את עדותה של התובעת בכל הנוגע לארוע התאונה. התובעת עשתה עלי רושם אמין ואני מקבל את גירסתה שהיא נפלה כפי המתואר והנטען על ידה. הפסיקה קבעה כי גם כאשר מדובר בעדות יחיד, אם בית המשפט מאמין לגירסת העד, הוא יכול לקבל את הגירסה.
מכל מקום, תמיכה לגירסת התובעת נמצאת גם בתעודת השחרור של התובעת מבית החולים וולפסון, על פיה התובעת אושפזה ביום 5.7.98, כשהיא התקבלה במחלקה האורטופדית בדחיפות בשל נפילה וחבלה בברך שמאל (נספח 3 לתצהיר התובעת- ת/2). מבחינה זו, אין מדובר כבר בעדות יחיד, כאשר ישנה תמיכה כאמור לגירסת התובעת.
ב.25. טענת ב"כ הנתבעת כאילו התובעת נפלה במדרגה בשל מצבה הרפואי הכללי ומעידות קודמות שלה, הינה ספקולטיבית בלבד, ואינני מקבלה.
ג. אשם תורם
ג.1. בכל הנוגע לטענת הנתבעת בדבר רשלנות תורמת מצד התובעת; מאחר והוכח כי מהכיוון שבו הלכה התובעת, דהיינו מהמשטח הגבוה יותר אל המשטח הנמוך יותר, לא ניתן היה להבחין בסימון הלבן על רום המדרגה, אינני מוצא מקום לקביעה שהתובעת נושאת ברשלנות תורמת לנפילתה.
ג.2. אינני מקבל את טענת הנתבעת, שהתובעת חלפה על פני המדרגה בעת שנכנסה לבניין, כך שלא יתכן שלא הבחינה בה, ועל כן היתה צריכה להיזהר בעת שיצאה מהבניין. התובעת אמרה שהיא היתה בבניין זה בפעם הראשונה בימיה. לא נראה לי שבנסיבות אלה צריכה היתה התובעת לזכור בעת יציאתה מהבניין מה היה בדרכה בעת שנכנסה אליו, שעה שמדובר בהליכה אקראית ורגילה מבלי כל סימן או שילוט שיצביע או יסב את הלב לקיומה של המדרגה.
הנזק
ד. הנכות הרפואית
ד.1. מומחה מטעם התובעת, ד"ר עמית שרים, קבע לתובעת 30 אחוזי נכות לצמיתות בתחום האורטופדי.
ד.2. מומחה מטעם הנתבעת - ד"ר ארנן גרינטל, קבע לתובעת 10 אחוזי נכות לצמיתות בתחום האורטופדי (נ/4).
ד.3. לאור חוות הדעת הסותרות, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, את פרופ' נחום הלפרין, בתחום האורטופדי. פרופ' הלפרין קבע לתובעת 25 אחוזי נכות לצמיתות, +כאשר 10 אחוז ייחס לעברה של התובעת, ו-15 אחוז נכות בגין התאונה (במ/1, עמ' 7).
לאחר קבלת חוות הדעת של המומחה הממונה, הודיע ב"כ התובעת כי הוא מוותר על חוות הדעת של המומחה מטעמו.
ד.4. פרופ' הלפרין כתב בחוות דעתו כי התובעת נעזרת בטריפוד להליכה. היא מוגבלת בירידה לכריעה בגלל כאבים בברך שמאל. קיימת הגבלה ביישור ובכיפוף הברך. קיימת הגבלה בתנועות הפיקה במפרק הפיקה ירך השמאלי, קיימת רגישות מפושטת בקרסול שמאל, הגבלה מינימלית בדורסיפלקציה של קרסול ימין, מעט אדוקציה ב-Fore foot של כף רגל שמאל, מעט דפורמציות דו צדדיות של האצבעות והיא מתקשה ללכת על קצות האצבעות והעקבים (במ/1, עמ' 6, פרק "בבדיקה").
ד.5. פרופ' הלפרין כתב עוד בחוות דעתו כי הנכות הקיימת אצל התובעת של 25 אחוז, הינה לפי סעיף מותאם 35 (1) בין ג ל-ד, בגלל שינויים שחיקתיים בסחוס המפרקי בברכיים. מאחר ובעבר כבר סבלה משינויים שחיקתיים ניכרים, העריך המומחה כי בעקבות השבר היתה החמרה של השינויים השחיקתיים, והעריך את ההחמרה בעקבות השבר בטיביאל פלטו ב-15 אחוז לפי סעיף מותאם 35 (1), בין ג ל-ד, על פי תקנות המל"ל (במ/1, בעמ' 6, סוף פרק "בבדיקה"; בעמ' 7, פרק "המלצתי").
ד.6. פרופ' הלפרין נחקר בבית המשפט ולא חזר בו מעמדתו ומקביעותיו. פרופ' הלפרין אמר כי כאשר קבע את אחוזי הנכות לתובעת, לקח בחשבון באופן משמעותי את המוגבלות של התובעת כתוצאה מהשינויים השחיקתיים שהיו קיימים בברך של התובעת (עמ' 37,שו' 24- 25). לדבריו, בגלל עברה של התובעת של פגיעה בברכיים על רקע שינויים שחיקתיים, הוא ייחס 10 אחוז מהנכות לתקופת העבר (עמ' 44, שו' 4-6; עמ' 45, שו' 18-20).
פרופ' הלפרין אמר עוד: "לקחתי המוגבלות כפי שהתרשמתי ממנה". וכן: "היא סובלת והולכת עם טריפוד - מקל עם 4 רגליים - והכאבים מגבילים אותה" (עמ'38, שו' 4, 16) .
ד.7. ב"כ הנתבעת מפנה לכך שהתובעת סבלה וסובלת מבעיות רפואיות רבות: סוכרת, יתר לחץ דם, בלוטת התריס, כאבים ברגליים, בברכיים, בכף הרגל, אוסטאופרוזיס של קרסול ימני, תרדמת ביד, כאבי פרקים, ועוד. התובעת היא בעלת 100 אחוז נכות כללית עוד מלפני קרות התאונה. בבקשה שהגישה לביטוח הלאומי לנכות כללית, מסרה התובעת שהיא סובלת מבעיות לב, בלוטת מגן, אולכוס, כולסטרול, לחץ דם גבוה, ראומטיזים, שינויים בעצמות, ראייה חלשה בעין ימין, שמיעה חלשה באוזן שמאל, מגרנה וסכרת.
ב"כ הנתבעת טוען כי לאור כל הבעיות הרפואיות של התובעת, לרבות גילה, הרי שתרומת נכותה של התובעת בגין התאונה הינה אפס אחוז או בשיעור מינימלי וזניח.
ד.8. כפי שראינו לעיל, המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' הלפרין, התייחס בחוות דעתו לעברה של התובעת ולמצבה הרפואי לפני התאונה. אף על פי כן, קבע פרופ' הלפרין את נכותה של התובעת בעקבות התאונה ב-15%, לאחר שהביא בחשבון את מצבה הבריאותי מלפני התאונה, ואף ייחס חלק מנכותה לעבר.
ד.9. יצויין כי גם ד"ר גרינטל, המומחה מטעם הנתבעת, העריך את נכותה של התובעת דומה מאוד להערכתו של פרופ' הלפרין. להערכתו, הנכות הכללית של התובעת בנוגע לברכיים היתה 20%, כש-10% שוייכו על ידו לארוע התאונה. ד"ר גרינטל אמר בבית המשפט כי הוא מסכים לסעיף הנכות שקבע פרופ' הלפרין ולכך שמדובר בשאלה של הערכה בלבד (עמ' 32, שו' 1-10).
ד.10. לאור האמור לעיל, אני מקבל את הערכת המומחה פרופ' הלפרין, לפיה נכותה של התובעת בעקבות התאונה הינה 15% נכות לצמיתות.
ד.11. המומחה, פרופ' הלפרין, התייחס בחוות דעתו לסבלה של התובעת, כאביה ומגבלותיה בגין נכותה בעקבות התאונה, אשר קיימים גם היום. אין ספק שמדובר בהגבלות תפקודיות של ממש. לאור כך, אינני רואה סיבה לחלק בין נכותה הרפואית של התובעת לנכותה התפקודית.
אני קובע את נכותה התפקודית של התובעת כשיעור נכותה הרפואית - 15%.
ה. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד
ה.1. התובעת הינה ילידת 1938. בעת התאונה מיום 5.7.98 היתה התובעת בת 60. כיום היא בת 66.
ה.2. התאונה שארעה לתובעת לא היתה תאונה קלה. היא השאירה בתובעת תוצאות חמורות. פרופ' הלפרין קבע כי השבר שנגרם לתובעת בעקבות התאונה החמיר את מצבה של התובעת והגביל עוד יותר את כושר התפקוד שלה (עמ' 45, שו' 3,שו' 19).
ה.3. בבית המשפט העידה אחותה של התובעת - אמליה הוד, וגיסה - שלמה הוד. לדבריהם, הם סעדו את התובעת בביתם מיום ששוחררה מבית החולים, במשך חצי שנה, 24 שעות ביממה. לטענתם, שילמה להם התובעת סכום של 18,800 ש"ח בשל ההוצאות המוגברות שהיו להם באותה תקופה באוכל, חשמל, מים, טלפון וכדו'. על פי הצהרה שצירפו לתצהירם, התובעת שילמה להם סכומים חודשיים שבין 1,400 ש"ח ו- 1,500 ש"ח עד 2,000 ש"ח לחודש (תצהיר ת/5, סע' 7 ו-10 ונספח א' לתצהיר; תצהיר ת/6, סע' 5, 7 א-ו).
ה.4. העזרה שמקבלת התובעת מביטוח לאומי בגין נכותה הכללית הינה בשיעור של 11 שעות לשבוע. לאור המוגבלות בתפקודה של התובעת, נכותה וכאביה, היא נזקקה ונזקקת לעזרה נוספת, שוטפת וקבועה.
ה.5. הבסיס לחישוב עזרת צד ג', ייעשה לפי עזרה של 4 שעות שבועיות (30 ש"ח לשעה), לתקופה של 10 שנים. לאחר תקופה זו, ממילא היתה נזקקת לעזרה, לרבות בגין מצבה הבריאותי הכולל. הסכום הגלובאלי שיפסק יכלול גם את הפיצוי בגין העזרה בעבר.
ה.6. בשקלול של כל האמור לעיל, אני פוסק לתובעת בגין עזרת צד ג', הן בעבר והן לעתיד, סכום כולל של 50,000 ש"ח.
ו. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד
ו.1. התובעת הציגה קבלות בגין הוצאות רפואיות בסכום של 1,500 ש"ח עבור טיפולים רפואיים על ידי ד"ר דאיזדה, 90 ש"ח עבור רכישת מזרון, 150 ש"ח עבור רכישת מקל הליכה, 760 ש"ח עבור טיפולי פיזיוטרפיה בביתה, 1,092 ש"ח עבור זריקות "מקלציק" ו-570 ש"ח עבור "ואיוקס". לטענת התובעת, היא מוציאה 90 ש"ח בחודש עבור אופטלגין.
התובעת טוענת כי היא תזדקק לתרופות הנ"ל ולטיפולים רפואיים גם בעתיד.
המומחה הרפואי לא נשאל בעניין זה.
ו.2. התובעת אישרה כי היא לא ביקשה החזר הוצאות מקופת חולים. כמו כן אישרה התובעת כי היא קיבלה את ההליכון ומנוע מ"יד שרה", כשהמוצרים ניתנו בהשאלה כנגד פקדון אשר מקבלים אותו חזרה, למעט המזרון שנרכש על ידה.
ו.3. פרופ' הלפרין קבע כי התובעת סובלת בשל מוגבלותה בעקבות התאונה ויש לה כאבים (עמ' 38, שו' 2, 16).
ו.4. לאור כל האמור לעיל, אני פוסק לתובעת באופן גלובאלי, בגין הוצאות רפואיות, הן לעבר והן לעתיד, סכום כולל של 7,500 ש"ח .
ז. הוצאות נסיעות וניידות בעבר ובעתיד
ז.1. התובעת הגישה קבלות על הוצאות בגין נסיעה באמבולנס של מגן דוד אדום - 205 ש"ח, קבלות על נסיעות לטיפולים רפואיים בבית חולים וולפסון ואמבולנס פרטי - 800 ש"ח, ונסיעות לטיפולים רפואיים - 75.8 ש"ח. כמו כן הגישה התובעת קבלות בגין נסיעות מיום התאונה ועד חודש יוני 2003 בסכום כולל של 21,427 ש"ח.
התובעת מבקשת לפסוק לה סכום חודשי של 300 ש"ח בגין הוצאות ניידות עד סוף תוחלת חייה.
ז.2. ב"כ הנתבעת טוען כי אמנם תביעתה של התובעת לניידות במל"ל נדחתה, אך היא יכולה להגישה מחדש. לטענתו, הקבלות שהציגה אינן ברצף, והן מתחילות משנת 99 בלבד.
ז.3. ברור כי בעקבות נכותה של התובעת, התובעת סובלת ומתקשה בהליכה. היא נזקקת ללכת בעזרת טריפוד (מקל בן 4 רגליים).
ז.4. נראה כי הניידות הינה אחת המגבלות העיקריות של התובעת, ותחום הוצאה נכבד שיש ושיהיה לה בעקבות מוגבלותה. יש להתחשב אמנם בכך שחלק מנכותה הכללית משוייך לעברה של התובעת מלפני התאונה, אולם בסיס ההערכה הינו, בכל מקרה, אחוזי הנכות שישנם לתובעת בעקבות התאונה.
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק לתובעת בגין הוצאות ניידות, הן בעבר והן לעתיד, סכום גלובאלי של 15,000 ש"ח.
ח. כאב וסבל
ח.1. התובעת נפלה ושברה את רגלה ואת ברך שמאל, נותחה ועברה שיחזור סגור בעזרת ארתרוסקופ וקיבוע פנימי של השבר על ידי שני ברגים. היא לא דרכה על הרגל במשך מספר חודשים, ובהמשך עברה לשימוש במקל טריפוד לצורך עזרה בהליכה.
אין ספק כי לתובעת נגרם סבל רב בשל נפילתה, נכותה ומגבלותיה בעקבות התאונה. התובעת גם המשיכה וממשיכה לסבול עקב התאונה, והיא תסבול, למרבה הצער, גם בעתיד.
פרופ' הלפרין אפילו אמר כי התובעת עלולה להגיע למצב שבו תזדקק לניתוח לצורך החלפת פרק הברך, וכי לדעתו יש מקום להחלפת פרק הברך אצלה (עמ' 38,שו' 7-9, 17).
ח.2. הסבל והכאבים אשר נגרמו לתובעת בעקבות התאונה, והם ממשיכים ומלווים את התובעת מאז התאונה, וימשיכו ללוותה גם בעתיד, מחייבים פסיקת הוצאות בהתאם בגין הנזק הלא ממוני.
לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובעת בגין כאב וסבל, סכום של 50,000 ש"ח.
ט. סיכום
ט.1. סך כל הסכומים שנפסקו לתובעת בפסק דין זה, הינם כדלקמן:
א. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד - 50,000 ש"ח
ב. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד - 7,500 ש"ח
ג. הוצאות ניידות בעבר ובעתיד - 15,000 ש"ח
ד. כאב וסבל - 50,000 ש"ח
סה"כ - 122,500 ש"ח
ט.2. לכל הסכומים הנ"ל יתווספו ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל.
ט.3. הנתבעת תשלם לתובעת החזר הוצאות משפט, לרבות החזר שכר הרופא מטעמה - ד"ר שרים, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מיום ההוצאה ועד לתשלום בפועל. (בשכר המומחה מטעם בית המשפט נשאה הנתבעת מלכתחילה).
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום שנפסק לעיל (כולל ההוצאות), בצירוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד לתשלום בפועל.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ שני הצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, ט"ז בכסלו, תשס"ה (29 בנובמבר 2004), בהעדר הצדדים.
א. מקובר, שופט