הפיכת התקנה על פיה
על פי תקנות סדר הדין האזרחי – תקנה מספר 5 לתקנות החדשות, נקבע כדלקמן:
בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי.
לעניין "אינטרס ציבורי" – נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי.
תקנה חדשה זו, צוטטה בהדגשה בת"א 16693-09-16 ישי נקש וסיגל נקש נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ, בית משפט השלום בתל אביב, שופט: רונן אילן, ולא בכדי, שהרי לאורה של תקנה חדשה זו ניתן פסק הדין, לכאורה.
לו שאף בית המשפט לנהל את הדיון תוך חיסכון במשאבי זמן, בהליך מהיר ויעיל, לא היה צריך לאפשר 109 עמודי פרוטוקול המתעדים חקירות ארוכות ויגעות של הצדדים והמומחים, על כל הכרוך בכך מבחינת הכנה של תצהירים גדושים וכתבי טענות היורדות לשורשי הליקויים. בית המשפט הוא מנהל ומכוון את הדיונים וברצותו יכול להכתיב הליך קצר או ארוך, מסורבל או פשטני, מעמיק או רדוד. במקרה זה, בו לא היו כלל צדדי ג', במהלך הדיון נוצר רושם כי בית המשפט מתכוון לרדת לעומקן של טענות ובמצב זה ניתן לצדדים להבין כי הם צריכים לבסס טיעוניהם כהלכה.
לו תקנה מספר 5 לתקנות החדשות של סדר הדין האזרחי הייתה נר לרגלי בית המשפט, היה צפוי כי הדבר יבוא לידי ביטוי בראש ובראשונה באורך הפרוטוקולים, שמשמעותם: זמנו היקר של בית המשפט, כמו גם זמנם של הצדדים, המומחים ובאי כוח הצדדים לדיון.
התובעים בתיק זה הגישו את תביעתם על סמך חוות דעתו של המהנדס יונתן גושן שעמדה על סך של 90,100 ₪ לפני מע"מ ופיקוח, ואילו המהנדס מטעם רסקו, רפי גיל, קבע בחוות דעתו כי עלות תיקוני הליקויים מסתכמת בסך 8,450 ₪ ללא מע"מ. מטעם בית המשפט מונה המהנדס יוסי לזר ובסופו של יום ניתן פסק דין כולל בתיק על סך של 41,243 ₪.
אלא שלא זה העיקר. השיטה של בית המשפט בתיק זה הייתה לחייב כל צד לדיון בסך 500 ש"ח בגין כל טענה לגבי הליקויים אשר לא התקבלה. שיטה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה של תקנה 5 החדשה, ולא תורמת דבר לקיומו של "דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי".
להלן ההסבר:
- "דיון משפטי צודק" אינו בר השגה כאשר בית המשפט מרתיע צד לדיון מלהעלות טענות משפטיות ואחרות, שאם לא יצדק בהן - יבולע לו ויצא שכרו בהפסדו. דיון צודק מתאפשר רק במצב בו כל צד לדיון מעלה בחופשיות ובעמקות את טענותיו ובית המשפט יושב על המדוכה בכובד ראש ופוסק את פסק דינו.
- "דיון משפטי מהיר ויעיל" לא מושג בהליך שכולל 109 עמודי פרוטוקול, בין שני מתדיינים בלבד [ללא צדדי ג']. דיון מהיר ויעיל בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בחיסכון מזמנו של בית המשפט במהלך הדיון ולא באורך הסיכומים, ולא בהטלת מעין קנס על כל סעיף שנטען בניגוד לעמדתו הסופית של בית המשפט, אשר אינה ידועה לצדדים במועד כתיבת הסיכומים...
- "חיסכון במשאבי זמן ועלויות" לא מושג בשיטה בה בית המשפט ממנה מומחה שאינו מוסכם [כבתיק זה], שהרי במקרה כזה יש בפני בית המשפט 3 מומחים במקום שני מומחים, דבר שבא לידי ביטוי בכל משך ההליך המשפטי. וכמובן שמומחה בית המשפט נוגס לא מעט גם ב"משאבים הכספיים" של הצדדים, ומקבל שכר טרחה על חוות דעתו, על עדותו ועל מענה לשאלות הבהרה...
- "מניעת הכרעות סותרות" מושגת דווקא על ידי התעמקות בחומר המשפטי אותו מעלים הצדדים, באריכות הדרושה, ולא בקיצור הליכים, ולא בהטלת מעין קנסות על טענות מנומקות שלא מתקבלות – דבר המזכיר "משפט-שדה". דווקא קיצור הטענות והימנעות מדיון מעמיק – תורמים לרדידות פסק הדין וממילא להכרעות סותרות.
- "מניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי" לא קשורה כלל לקצרנות המתבקשת ברוח פסק הדין, ואולי ההפך הוא הנכון.
האיזון הנדרש לפי התקנות החדשות - ניתן לפרשנויות שונות ומנוגדות ועוד ידובר בו.
מכל מקום, אין כוחה של תקנה לגבור על זכויותיהם של רוכשי דירות אשר על פי חוק המכר (דירות) תשל"ג 1973 וחוקים אחרים.
בשולי הדברים יוער כי בסעיף 19 לפסק הדין נכתב [תוך שגיאה] כדלקמן:
סעיף 4 לחוק המכר קובע, כזכור, כי אי עמידה בדרישות מפרט, תקן רשמי או תקנות הבנייה תיחשב כאי התאמה.
ובכן, לא מדובר בחוק המכר כלל. בסעיף 4 לחוק המכר 1968 מדובר ב"תחולה".
הנכון הוא כי מדובר בחוק אחר – "חוק המכר (דירות) תשל"ג – 1973".
אין לנקוט בלשון קיצור, כאשר הקיצור הוא – חוק אחר...
